נופר קידר קראה את "אגם הצללים", ספרה החדש של רוני גלבפיש, צללה אל מעמקיו ושבה עם רשמים.
"אגם הצללים" מאת רוני גלבפיש הוא ספר נהדר מכמה סיבות, אבל לפני שאפרט אותן יבוא פרולוג. הנה: על מדפי ספריית הילדים שלנו לא היה ולו ספר פנטזיה אחד שכתוב בעברית כשפת מקור. התפריט הספרותי העברי-ישראלי המומלץ נע בין ספרות ריאליסטית שעסקה בבעיות השעה ("המצחיקה עם העגילים", נאמר), או ספרים שכוננו את מיתוס ההתיישבות העובדת ("אנשי בראשית", "אורי") ובין ספרי שואה, שכמובן לא נכתבו על ילדים בארץ ושפת האם של כותביהם לרוב לא הייתה עברית ("מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", למשל).
ספר הפנטזיה הראשון שקראתי אי פעם היה "מיו, מיו שלי" מאת אסטריד לינדגרן, והוא היה שייך לסוג הספרים שבהם הילד עובר מעולם המציאות – האכזרית, במקרה של וילם אולסון, יתום שדודיו מתנכלים לו (נשמע מוכר? אבל זה לסיפור אחר) – לעולם אחר, בדומה לסדרת נרניה ולספרים רבים אחרים שכור מחצבתם אירופה.
את "מיו, מיו שלי" קראתי עשרות פעמים לאורך שנים עד שנתקלתי ב"שר הטבעות" בתרגומה היפה של רות לבנית, והשאר היסטוריה. בכל השנים הארוכות האלה עדיין לא הופיעו ספרי פנטזיה ישראלים. בשורה התחתונה, הדבר היחיד שהייתי יכולה לסווגו כספר הרפתקאות פנטסטי למחצה שנסב על ישראל היה, כמה מוזר, "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. צעדת המכבים בחושך מוחלט לאורך שבילי מדבר יהודה, כשאור ירח עמום מתנוצץ על ראשי החצים והחניתות – נו, אתם כבר יכולים להבין את האווירה. מאז נכתבו כמה ספרי פנטזיה לנוער בעברית אבל שמות הגיבורים, עולמם ויישוביהם אינם מצויים בזמן ובמרחב המקומיים.
והנה הגיע "אגם הצללים", המורכב מכמה רבדים מוצלחים: מרחב, זמן, שימוש בשפה, דבקות בחברה מטריארכלית ושילוב של כולם לפי מיטב חוקי הז'אנר לכלל סיפור טוב, דמויות חזקות וקצב לא רע.
המרחב הגאוגרפי שבו בחרה גלבפיש מקומי לחלוטין. כל העלילה נעה בין הכנרת לים המלח, ובתווך מופיעים גם עמק המעיינות ובית שאן העתיקה; מרכיבים אותו בזלת וחוורים, שערות שולמית ושיחי מלוח, נמרים וזאבים.
למרחב זה מצטרפת תפיסת הזמן שיש לה פנים רבות בסיפור. "אגם הצללים" מניח עולם פנטסטי שלא רק שהוא מקביל לעולמנו, אלא שהוא קיים מקדמת דנא: אין כאן שום ארון בגדים או קיר לבנים שיש לנקוש עליו כדי להיכנס לעולם אחר. להפך – עולמם של בני סהר ושל בני רשף וההיסטוריה שלהם כרוכים בהיסטוריה של המקום ושל האזור, והם שזורים אלה באלה כאילו כלום – מימי המסתורין של רוג'ום אל הירי עבור במלכות שאול ועד לבניית סכר דגניה. הרבדים ההיסטוריים אינם רק חפירה ארכאולוגית לשמה, אלא יש להם גם כוח מחולל חשוב ומניע בעלילה.
אחד ההישגים היפים של "אגם הצללים" טמון בעברית שבה כתוב הספר, עברית שלמראית עין היא חסרת כל מאמץ. גלבפיש שמה בפיהם של יצורי הכשף שמאכלסים את הסיפור עברית ישראלית קולחת, לצד ציטוטים משירי משוררים בני זמננו ופה ושם עברית קדומה יותר (רמז למגילות קומראן); וכראוי לחוקי הז'אנר אף המציאה המחברת כמה מילים ייחודיות שהקורא נהנה להבינן לאורך הספר: "כספופים", "צלהבות" ועוד. גם השמות אין בהם משום חשיבות פחותה והם לקוחים מעולם הטבע (יערה, אזדרכת, דבשה), עולם האלים הקדומים באזורנו (ענת, בסטט), חודשים מהשנה החקלאית (אייר, סיוון) וכמובן דמויות תנ"כיות (תמר, יפתח).
עוד ראויה לציון בחירתה של גלבפיש בשתי גיבורות ראשיות (תמר ויערה) ובשתי גיבורות משנה, שתיהן למעשה מנהיגות שבטים קדומים (נגה וענת). החברה של בני סהר ובני רשף מטריארכלית בבסיסה. התלבטויותיהן של נגה וענת, המלכות היריבות, החלטותיהן לאורך העלילה ופעולותיהן נסבות סביב שאלות של אימהות, הישרדות השבט ומנהיגות. בעניין זה הדמות המעניינת ביותר בספר, לטעמי, אינן יערה או תמר דווקא, אלא נגה – אימן.
ולבסוף, ההישג הספרותי על ציר היצירה הישראלית. במקורות העבריים אין לכאורה ממד פנטסטי. יש אמנם הבלחות כמו עליית אליהו השמימה במרכבת אש, חלומות ססגוניים ונבואות בתנ"ך; קיימים המדרשים שבהם מופיעה לילית, ואני מניחה שיש עוד מיתוסים ואגדות. אבל כל אלה לא הצטברו ברבות השנים, ככל הידוע לי, לכדי גוף התייחסות בולט בספרות העברית ובוודאי שלא מצאו את דרכם לספרות הילדים והנוער, זאת בניגוד מוחלט ליצורים שעשו כן בטבעיות גמורה בספרות האירופאית החל בפיות ובשדונים, דרך מומינים וכלה בדרקונים. "אגם הצללים" משחרר סוף סוף את הדמיון מכל הכבלים המעיקים האפשריים – ועף.
