ביקורתו של רז גרינברג על "דרך המלכים", הספר הראשון בסדרת "גנזך אורות הסער", מאת ברנדון סנדרסון
התוודעתי לראשונה לברנדון סנדרסון כאשר קראתי את ספרו הראשון "אלנטריס", שיצא בתרגום לעברית לפני כשבע שנים. הספר הזה היה חיה נדירה במיוחד בנוף ספרות הפנטסיה העכשווית – הוא סיפר את הסיפור שלו, מתחילתו ועד סופו, בכרך אחד ללא המשכים. הוא גם היה מבוסס על רעיון מעניין בבניית העולם שלו, שנגזרו ממנו מטאפורות מעניינות אודות החברה והדת בעולמנו שלנו, והתהדר בגיבורים כובשים ונבלים שלכל הפחות אפשר היה לגלות סימפטיה למניעים שלהם. "אלנטריס" נותר אחד מספרי הפנטסיה היותר טובים שתורגמו לעברית במילניום הנוכחי, ואני מאמין שמגיעה לו יותר תשומת לב מכפי שהוא קיבל.
כתיבתו המאוחרת יותר של סנדרסון, לעומת זאת, הרשימה אותי פחות. קראתי את הכרך הראשון בטרילוגיית "הערפילאים" שלו, ששדרגה אותו למעמד של סופר רבי מכר, ולמרות שהתרשמתי מהשילוב בין רקע פנטסטי לדיסטופיה חברתית ובסך-הכל נהניתי מהעלילה, לא מצאתי סיבה מיוחדת להמשיך לכרכים הבאים. עכשיו מגיעה אלינו סדרת "גנזך אורות הסער", האפוס השאפתני ביותר של סנדרסון שאמור להתפרש על פני 10 כרכים, ומקריאת הכרך הראשון בו, התקשיתי לשחזר את ההתלהבות אותה חשתי בעת קריאת ספר הביכורים שלו. הכישרון של סנדרסון בהחלט ניכר ב-"דרך המלכים", הכרך הראשון בסדרה החדשה שלו, אבל גם החסרונות שלו ככותב נחשפים בו באופן כואב למדי.
כמו בעולמות שברא סנדרסון בספריו הקודמים, גם ברושאר, העולם בו מתרחשת הסדרה החדשה, הוא עולם שההישרדות בו היא מלאכה קשה ומפרכת – הן בשל אכזריותם של איתני-הטבע והן בשל אכזריותם של בני האדם. מאות שנים לפני תחילת ההתרחשויות בסדרה, הגנו על האנושות אבירי האור, אך אלה, בנסיבות שנרמזות בתחילתו של הכרך, הפנו עורף לשליחותם. שרידים של כלי נשק ושריון שהיו ברשותם של אותם אבירים המכונים "רסיסים" הופכים לאוצרות מבוקשים בקרב אנשי רושאר (רעיון המזכיר במעט את סיפורי "הארץ הגוועת" הקלאסיים של ג'ק ואנס).
כמו בספריו הקודמים של סנדרסון, גם ב-"דרך המלכים" הוא מציג לנו גלריה של דמויות כובשות שמרתק לעקוב אחריהן, וגם כאן מדובר באנשים טובים בסך-הכל, שנאלצים לעשות הרבה פשרות כואבות לאור המציאות האכזרית שמקיפה אותן. המרשימה מבין הדמויות האלה היא שאלאן, נערה המבקשת להתקבל לחניכה אצל גבירה אצילה ולמעשה פועלת בשליחות נואשת שמטרה להציל את משפחתה. שאלאן מזכירה מעט את סריני, הגיבורה של "אלנטריס" – לכודה בסבך של מוסכמות חברתיות נוקשות, אבל יודעת גם לתמרן ולנצל אותן לטובתה.
שני גיבוריו האחרים של הספר הם קאלאדין, לוחם שהפך לעבד ונאלץ לסכן את חייו בעבודות-פרך בקווי-החזית של המלחמות הרצחניות האופייניות לרושאר, ודאלינאר, מפקד בכיר באחד הצבאות המעורבים במלחמות אלה. קאלאדין ודאלינאר מייצגים את שני הצדדים של הסכסוכים הצבאיים בעולם אותו ברא סנדרסון, ומראים כיצד אותם סכסוכים קטלניים באותה מידה הן לעומדים בראש הפירמידה שלהם והן בתחתית שלה. למרות שבכל אחד מהם יש קורטוב מסוים של צדקנות מעצבנת, סנדרסון מפליא לתאר את החוויות מסמרות-השיער שעובר כל אחד מהם.
הדמויות, אם כן, סוחפות את הקוראים לתוך הסיפור אותו טווה סנדרסון. אז מה הבעיה? הבעיה היא הסיפור עצמו. בעוד שלא התקשיתי להזדהות עם שלושת גיבוריו העיקריים של הספר, פשוט לא הצלחתי למצוא עניין בעלילה שמחברת בינם. סנדרסון מנסה, בבירור, ליצור בסדרה הזו אפוס בסגנון ספרי "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' ר.ר. מרטין, שבו האכזריות של המלחמות והפוליטיקה מקשרות בין דמויות מצדדיו השונים של העולם, אבל הוא נכשל כישלון די כואב בכל הנוגע לתיאור של אותן מלחמות ופוליטיקה. לקח לי הרבה זמן להבין מי נגד מי, וגם לאחר מכן פשוט לא הצלחתי למצוא עניין בהתרחשויות הרקע. בניגוד למרטין, שמסוגל לחבר בספרים בין "התמונה הגדולה" שברקע לסיפור האישי של הגיבורים שלו, סנדרסון לא מצליח לתת לאותה תמונה תחושה של רלוונטיות עבור הקוראים. ההחלטה שלו לקפוץ בלי אזהרה קדימה ואחורה בין תקופות במהלך הספר לא ממש יוצרת רלוונטיות כזו – היא פשוט מקשה על הקריאה.
"דרך המלכים" הוא ללא ספק ספר שאפתני, אבל חוויית הקריאה בו הצביעה עבורי דווקא על החיסרון של סנדרסון ככותב. הייתי שמח לראות אותו חוזר למה שאהבתי כל-כך בספר הביכורים שלו: היכולת לספר סיפור שלם, מתחילתו ועד סופו.
