ביקורת ספר – עקורה

ביקורת על "עקורה", ספרה האחרון של סופרת הפנטזיה נעמי נוביק

ספרה האחרון של נעמי נוביק, "עקורה", קשה לביקורת. הוא מסרב להיות דבר אחד או משנהו ונע כל ההרף בין יופי רב ועניין ובין פגמים מיותרים ומתסכלים. אני מסוגל להבין מדוע קוראים לא מעטים לא אהבו אותו. לשמחתי, בסופו של דבר, אצלי ההנאה גברה על התסכול מן הפגמים. בראשי תייגתי אותו בתור ספר פנטזיה עב-כרס שנותן חוויית קריאה ממושכת ונעימה. הוא מלא אווירה, ואף על פי שלוקח זמן לשקוע בתוכו, השקיעה מאוד מספקת. אני אפילו לא פוסל את האפשרות שאקרא אותו שוב.

עקורה ואפלה

ראשית, אהבתי את בחירתה של נוביק למקם את ספרה בפולין, או במקבילה הפנטסטית שלה ולא במערב אירופה. למעשיות המגיעות מאזורים אלו יש נטייה להיות יותר כבדות ופחות סלחניות. יש בהן משהו פחות נקי ומעובד, ולכן הן גם מרגישות יותר אותנטיות ומחוברות למסורת סיפור הסיפורים האוראלית. כמובן שזוהי הכללה, ובכל זאת, נראה שיותר מן הרוח המקורית של המעשיות שרדה בתודעה במדינות מזרח אירופה וברוסיה.

הרוח האפלולית הזאת מצאה את דרכה אל חלקים נרחבים מן התיאורים של "עקורה" והעניקה לספר תחושה עגמומית דומה, ששזורה בקסם ובעלילה באופן שיוצר תחושה מיוחדת של יופי וסכנה. זאת האווירה העשירה שכנראה תגרום לי לשוב אל הספר גם בעתיד, בשביל לקרוא חלקים שאהבתי במיוחד.

דאוס אקס מכינה

מצד שני, אותה אווירה היא גם זו שאיפשרה לנוביק לבדל את ספרה מספרים אחרים שכבר הציגו עלילות ודמויות דומות. כך, למשל, לא יכולתי שלא להשוות בין אגניישקה וסארקן, הקוסם המכונה "הדרקון", ובין סופי והקוסם האול בספר "הטירה הנעה" של דיאנה וויין ג'ונס. אפיון הדמויות ומעשיהן, ואפילו שני המעונות הקסומים – המגדל של סארקן והטירה של האול נראו די מקבילים זה לזה. אותו הדין לגבי היחסים בין הקוסמים ומשפחות המלוכה בשני הספרים. מנגנון הצמיחה של היער והאופן בו הוא משפיע על אנשים ובעלי חיים הזכירו לי את "הנערה עם כל המתנות" של מ. ר. קרי והאופן בו מגפת ה"זומבים" שלו מתפשטת. בחלקים אחרים, הדינמיקה שבין אגניישקה והכפריים במקום מגוריה מזכירה להפליא את זו שבין טיפאני אייקין ותושבי הכפרים בספריו של טרי פראצ'ט. האם נוביק העתיקה? מובן שלא. אבל כשהקורא מתחיל למצוא בספר מרכיבי עלילה כה רבים שמוכרים מספרים אחרים, זה עלול להעיד על בעיה.

העקורה ביער

אלמנט נוסף שנע בין חוזק לחולשה הוא היער. סיפורים רבים משתמשים ביער כאלמנט אפל ומפחיד. אולם היער של נוביק לוקח את כולם. הוא לא סתם אפל, הוא לא סתם מעורר תחושה מבשרת רעות, או תחושה של קסם ישן שאינו מסביר פנים לאיש. הוא באמת אפל ומסוכן ומשפיע על סביבתו ועל התרבות המקומית. היער לא נמצא שם סתם כתפאורה. הוא באמת ובתמים חלק מן העלילה. הוא עתיק, רב עוצמה, חורש רעות ונקמני. היער הוא דמות נפלאה! הבעיה היא שהוא כנראה הדמות הכי טובה בספר כולו. אם לא זאת, הוא בוודאי הדמות הכי משפיעה. מזל, אם כן, שהוא בנוי ומאופיין כל כך טוב! יש גם משהו סימבולי בכך שהיער העתיק והשורשי ממוצב כיריב של אגניישקה הצעירה ה"עקורה". הסימבוליקה הזאת ודאי עובדת טוב יותר באנגלית.

הקאשה בעץ

דמות נוספת שעניינה אותי במיוחד היא קאשה, חברתה הטובה ביותר של אגניישקה. בספרי פנטזיה תבניתיים, כנראה שתפקידה של קאשה היה מסתיים לאחר שאגניישקה נבחרת על ידי הקוסם. אך קאשה לא עושה זאת, וזאת רק פעם אחת מני רבות שהיא פשוט מסרבת לנהוג כפי שמצופה ממנה. היא גם יפה, גם אמיצה, גם חכמה וגם טובת לב. לאור יופייה הרב והמרכזיות שיש לה בכפר מגוריה, ניתן היה לצפות שהיא לפחות תהיה מרושעת, גאוותנית, צרת עין… משהו! אבל לא. בד בבד, היא גם לא תלית שכולה תכלת משעממת. היא פשוט לא מוגדרת על ידי מראיה וזה נפלא!

לעומתה, אגניישקה, גיבורת הסיפור, בעייתית. אל תבינו לא נכון, היא חביבה מאוד וקל לרצות בטובתה. הבעיה העיקרית היא שבניגוד לקאשה, אגניישקה דווקא כן מוגדרת על ידי תפקידה ותפקידה הוא "להיות מיוחדת". תמיד. בכל מצב. כדי לאפשר לה לעשות זאת, מנגנון ה"דאוס אקס מכינה" עובד שעות נוספות. למרות שהנערה מתחילה את הסיפור כשהיא חסרת אונים ואומללה, עד מהרה מתגלה שאין גבול לכוחות הפנימיים שהיא מסוגלת למצוא בתוכה, אין דבר ששובר את רוחה, או מתעלה על התושייה שלה, ומעצבן מכול – אין גבול ברור לעין לכוחות הקסם שלה.

הקסם ב"עקורה"

נוביק עושה עבודה מצוינת בתיאור המאמצים הרבים של אגניישקה ללמוד כיצד לקסום. הדרך שלה ללמוד מן הדרקון בהחלט אינה חלקה. אולם ברגע שמגיע השלב בעלילה בו עליה לבצע קסמים, פשוט אין גבול למעשי הפלאים שהיא מסוגלת לחולל באמצעות שילוב בין קרעי לחשים או המצאה של לחשים יש מאין. אף על פי שאמור להיות גבול לאנרגיית הקסם שניתן לכלות ללא מנוחה, אגניישקה מתעייפת ומתעייפת ומתעייפת, אך בגדול – היא עדיין ממשיכה לבצע קסמים. ברגע שיש בספר דמות שיכולה לפתור כל מצב בקלילות יחסית, כל האתגרים בפניהם היא ניצבת, גדולים ככל שיהיו, מאבדים כל משמעות.

בגדול, ניכר שנוביק אפיינה את הקסם שלה ממש יפה. התיאורים שלו נפלאים, גם אם לפעמים הם ארוכים מדי. באופן כללי, הגישה של המחברת אל הקסם מרעננת ומתקבלת היטב. אבל, שם נגמרת מלאכת האפיון. לקסם אין בעצם שיטה או חוקים שהקורא יכול להבינם וגם אין לו גבולות ברורים. לכן הוא גם לא אחיד ובלתי-צפוי. זה הופך אותו לכלי בידי המחברת לביצוע כל העולה על רוחה, כדי לקחת את הסיפור לכל מקום שתרצה, וזה פשוט פחות מעניין.

אזהרת ספוילר

אבל יותר מכול, הפריעה לי מערכת היחסים בין אגניישקה לסארקן. הדרקון הוא התגלמות הסטריאוטיפ המוכר של הגבר הקשוח, המתבודד, שאינו מחובר לרגשותיו ולכן גם נוקט באלימות כלפי האישה שלצדו. הוא מקלל את הגיבורה, חונק אותה, מפעיל עליה קסם לא נעים וכמובן – מעביד אותה בשירותו וגוזל ממנה את חירותה. הוא מתייחס אל אגניישקה לכל דבר ועניין כסמרטוט מטונף וחסר-תועלת, שנסבל רק משום שהוא מספק שירות. אז למה לעזאזל שהגיבורה המתגלה כעצמאית וחזקה מכל בחינה אחרת, תתאהב בגבר שמתעלל בה? בעידן בו המודעות לשוויון ולמניעה של התעללות בנשים כה גבוהה, זה פשוט מתסכל! הנה, עוד גיבורה, שהייתה יכולה להיות מושא להערצה, נופלת קורבן להתאהבות מזוכיסטית בגבר שמתעלל בה ומנצל אותה.

סוף ספוילר

לסיכום, "עקורה" הוא ספר פנטזיה יפה ומהנה לקריאה. יש בו המון דברים מיוחדים ותפניות מקוריות, והוא קריא מאוד. מרגע שנכנסים אליו, קשה להפסיק אחרי עמוד אחד, או עשרה או או חמישים. סיימתי אותו באנחת סיפוק, כשהעולם שלו עוד בהיר במוחי ורציתי להיאחז בו כפי שרוצים להמשיך לישון ולהיאחז בחלום. אך באותה עת, יש לו מספר חולשות קשות ומתסכלות, שלפחות עבורי פגמו בהנאה.

עקורה

מאת: נעמי נוביק

תרגום לעברית: יעל אכמון

הוצאה: נובה (2016)

429 עמודים