ביקורת: להבת הפלדה – אורי ליאל

להבת הפלדה / אורי ליאל
מאת: קרן לנדסמן

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב פנטסיה גנרית בימינו. אתם יודעים – סיפור על חבורה היוצאת למסע ובה נכללים גמד, אלף, מכשף, לוחם ובחורה. לרוב על החבורה להשיג כלי קסום כלשהו, ובדרך הם ילמדו דבר או שניים על חברות ואהבה. הסיפור הזה נכתב כל כך הרבה פעמים ושימש בסיס לכל כך הרבה סדרות ספרים וסרטים, עד שהפך לקלישאה שקשה להשתחרר ממנה.

צריך הרבה יותר אומץ כדי לכתוב פנטסיה גנרית בעברית. הרוב המכריע של ספרי הז'אנר מהסוג הזה מתורגמים משפות זרות וממוקמים בארצות אשר הנוף שלהן לא בדיוק ישראלי. קל יותר לכתוב על נופים מושלגים כשכל חייך חיית בארץ צפונית קפואה מאשר כאשר בילית את הטיולים השנתיים בהדבקת מסטיקים על סלעים במדבר יהודה.

הבעיה היא שאומץ אינו מספיק. אומץ מאפשר לאדם להחליט לכתוב את הסיפור שהוא רוצה, אבל הוא לא גורם לסיפור הזה להיות טוב, ולצערי להבת הפלדה הוא לא ספר טוב. לצערי, מכיוון שבאמת רציתי שספר הפנטסיה הגנרית הישראלי הזה יהיה טוב, אבל הספר פשוט נופל לכל בור אפשרי, ויש גבול לסלחנות שלי.

הבעיה הראשונה והחשובה מכל היא הדמויות. אף אחת מהן לא אמינה, כולן שטוחות ובעלות אפיון יחיד, והגרוע מכול – כולן צפויות לחלוטין. אף אחת מהן לא משתנה במהלך העלילה, ואף אחת מהן לא מאפשרת לקורא להזדהות עימה. הרי עם מי אוכל להזדהות? עם המכשף הנאצל בעל האידיאלים שלרגע אחד לא נפגמים, לא משנה מה עובר עליו במציאות? עם הלוחם החסון שכל מה שמניע אותו היא חברות חסרת הסבר ואינו מהסס לרגע כאשר הוא מקבל פקודות נטולות הגיון? או עם האשה שאפיונה העיקרי הוא שדיים זקורים ופטמות קשיחות?

ואם מדברים על הנשים…

יש חמש נשים בספר, כולן ממלאות תפקידים כגון בישול / שירות הגברים / נשיאת תינוקות. יש אשה אחת שהיא מכשפה וממילא מתה במהירות יחסית, ויש רק אשה אחת שיש לה מקצוע ונשארת חיה לאורך כל הספר. גם היא מגלה בסוף הספר את חדוות נשיאת התינוקות. אין שום סיבה שספר שנכתב במאה ה-21 יכיל נשים בתפקידים כל כך סטריאוטיפיים וחסרי משמעות, ובעיקר אין סיבה שספר כלשהו יסווג נשים על פי היותן צעירות, בריאות ויפות או זקנות בלות ומתפוררות.

הבעיה השנייה והמשמעותית של הספר היא השפה שלו. כאשר ספר מתורגם משפה אחרת ניתן להאשים את המתרגם בשפה ארכאית, משלב בלתי תקין או פגמים אחרים. בספר שעברית היא שפת המקור שלו, אין סיבה שיהיו משפטים המערבבים שפה גבוהה ושפת ביבים. אין סיבה שדמויות תדברנה בצורה שאינה הולמת את המעמד החברתי שלהן, ואין שום סיבה שבכל עמוד שני יופיעו משפטים הנשמעים כאילו נכתבו באנגלית ותורגמו בצורה גרועה. האחדה של המשלב הלשוני ושימוש בשפה התואמת את הדמויות, הם מן הדברים הראשונים שסופר אמור ללמוד וליישם, ולחרוג מכך רק במקרים נדירים.

הבעיה השלישית היא בעיית העלילה. זהו סיפור מסע סטנדרטי לחלוטין, במהלכו הדמויות נתקלות במכשולים שונים, רק על מנת לגבור עליהם בעזרת עורמה, אומץ ורוח חברות בלתי-נלאית. הבעיה היא שזהו סיפור מסע קלישאתי שבו כל הבעיות בהן החבורה נתקלת נפתרות בקלות יחסית, כאשר רק דמויות שסיימו את תפקידן בעלילה נהרגות וכל השאר שורדות ללא קשר ליכולתן השכלית או הקרבית. סופו של המסע ברור מהרגע שהחבורה יוצאת לדרך, ולפיכך נטול מתח או עניין.

יש גם בעיות פחותות בחשיבותן. בין השאר, לוח הזמנים המתואר בספר לא הגיוני. הנוף משתנה בצורה בלתי אפשרית. שמות הדמויות תלושים מהחברה ומההיסטוריה המומצאת של העולם. המעבר בין נקודות מבט של דמויות שונות לא בנוי בצורה נכונה מבחינה סיפורית. התיאורים שגויים – בין השאר, תיאורי הפציעות והסיכוי לשרוד אותן. ישנן עוד בעיות רבות, אבל כאמור – הן משניות לבעיות המרכזיות: הדמויות, העלילה והשפה.

למרות כל אלה, ישנם קטעים קצרים בהם כשרון הכתיבה של הסופר מציץ מבין לשפה ולקלישאות. קטעים אלה מעודדים מאד, שכן הם מרמזים שעם עריכה קשיחה וצבירת נסיון, הספרים הבאים יכולים להיות טובים בהרבה.

עיקר הלקח מ"להבת הפלדה" הוא, שחסרים לנו ספרי פנטסיה ישראליים בהם השפה טובה, הדמויות אמינות והעלילה מקורית. סביר שאילו היו לנו יותר ספרים כאלה כמודל לחיקוי, גם "להבת הפלדה" יכול היה להיות ספר יותר טוב.

להבת הפלדה
אוֹרי ליאל
הוצאת אודיסיאה (2011)
382 עמודים