הוגו הוא סרט תמים, מקסים ומרהיב חזותית, אך בניגוד לשיווקו, הוא אינו מתאים כל-כך לילדים.
באיחור לא אופנתי כלל, הגיע הסרט "הוגו" אל האקרנים בישראל. הסרט לווה בהייפ רב, ו-11 המועמדויות שקיבל לאוסקר רק העלו את רף הציפיות. אני חושב שלא אגזים אם אגיד שזהו אחד הסרטים שהכי המתנתי להם. הקדימונים, הראיונות והכרזותיו של מרטין סקורסזה, במאי הסרט רמזו על מראה יוצא דופן ועל שימוש משמעותי ביכולות התלת-ממד, זאת בניגוד לסרטים אחרים, אשר סתם משתמשים בו כקוריוז.
כאשר כתבתי על הסרט לראשונה, לפני מספר חודשים, סיפרתי על החשד שלי שהסרט, מרהיב ככל שיהיה, לא יצליח למצוא את האיזון שבין סרט לילדים לסרט למבוגרים. כל ילד שונה, ואני עצמי כבר מזמן לא ילד, אבל אחרי שראיתי את הסרט, אני מצטער להגיד שנראה לי כי בתור סרט לילדים, "הוגו" פשוט לא עובד. אף על פי שהוא מספר על ילדים, הוא אינו מדבר אל ילדים.
הפנייה לילדים היא משהו שקשה מאוד ליצור וקשה מאוד להניח עליו את האצבע, אבל בדרך כלל (למעט יוצאי הדופן ההכרחיים) יש על הדברים האלה קונצנזוס. או שזה זה, או שזה לא. הרגשתי את הפספוס בעצמי, ותחושתי קיבלה אישוש כאשר הבחנתי שילדים צעירים שהיו באולם, נאמר, עד גיל 10, פשוט איבדו את הסבלנות, והחלו לנסות לפטפט עם הוריהם, יצאו לטייל באולם ואפילו יצאו וחזרו אליו כדי להעביר את הזמן. והיה להם הרבה זמן להעביר, כיוון שהסרט נמשך למעלה משעתיים.
גם אם ילדים כיום מורגלים בישיבה ארוכה בסרט, דרוש משהו מעניין שיחזיק אותם – קונפליקט משמעותי, פעולה, או לפחות דמויות ראויות להזדהות אתן. אולם הוגו אינו מצטיין באף אחת מן הקטגוריות הללו. אל תבינו אותי לא נכון, זה סרט נפלא! אבל אין בו באמת אנשים רעים, אין בו באמת אקשן, מלבד כמה מרדפים משעשעים של שומר התחנה שצולע בצעדים מגושמים אחרי הוגו, ואולי גרוע מכול, הדמויות של הוגו ושל איזבל, חברתו, פשוט אינן משדרות אמינות. אסא באטרפילד וקלואי מורז נראים נפלא בתפקידיהם, אבל הדיאלוגים ביניהם והאופן בו הם מתנהגים נראים לעתים קרובות מדי מאולצים.
מצד שני…
כשוויתרתי על ההתייחסות אל הסרט כסרט לילדים, נותרתי סרט תמים ומחמם לב למבוגרים, וככזה, הוגו די נפלא. העיצוב, המוסיקה, האווירה, המחווה לימי הקולנוע הראשונים ולחלוצי המדיה – ואפילו התלת-ממד – חברו כולם ליצירת חוויה מקסימה. למרות שהסרט רחוק מלהיות מושלם, לא הייתי ממליץ לאיש לזלזל או לפספס את חוויית הצפייה בו. פריז, לפי חזונו של סקורסזה, היא מקום מושלג, מסתורי, אפלולי וצבעוני אחד. המוסיקה של הווארד שור מסייעת אף היא ליצירת האווירה, כשגם הסאונד משטה בחושים של הצופים (לפחות בבתי קולנוע בעלי היכולת הטכנית להשמעת האפקטים). לבסוף, השילוב עם התלת-ממד יוצר תחושה של סיור בזיכרון נוסטלגי של פריז – וכולנו יודעים מה נוסטלגיה עושה לתפיסת המציאות.
לסיכומו של עניין, יצאתי מן הסרט עם חיוך שליו, ואני מודה שהיה לי קשה לעזוב את פריז של סקורסזה בשביל מגרש החנייה האפרורי של קניון איילון. ההמלצה שלי, כל הורה מכיר את הילדים שלו. אם אתם יודעים שילדיכם צעירים מדי, אינם בעניין של אסתטיקה או שאינם מצטיינים בסבלנות, השאירו אותם בבית ולכו לראות את הסרט בעצמכם. כמו כן, אם אתם לא ממש, אבל ממש נגד תלת-ממד, ותרו לעצמכם הפעם ונסו ליהנות מהסרט כפי שסקורסזה תכננן אותו.
