ביקורת: שדים ברחוב אגריפס – חגי דגן

שדים ברחוב אגריפס / חגי דגן
מאת: הגר מילר-אלמוג

אם  "Neverwhere" של ניל גיימן גרם לי להצטער שאני לא מכירה יותר טוב את לונדון, "שדים ברחוב אגריפס" גרם לי לאותה תחושה לגבי ירושלים.

הספר מתאר את עלילותיו של נהג מונית בשם שבי, שנקלע בעל כורחו לשיאה של קנוניה אלוהית-שדית-מיתית בת אלפי שנים, בליוויו של צוות צבאי הזוי המכונה צנת"ח. הצוות מורכב מפסיכולוג ומדען שהפך לפרפסיכולוג, חוקרת פנטזיה שופעת שיש בה יותר מן הנראה לעין, מגרשת שדים ערבייה ואקדמאי מומחה למיתוסים יהודיים, כפי שמתואר בכריכה האחורית.

העלילה מתפתחת במספר רובדים שלא פעם סותרים אחד את השני.

הרובד האלי-מיתי: מרתק! בסיפור מוזכרות אין ספור ישויות, שדים, אלים ודמויות מהמיתולוגיה היהודית- כנענית, שהיא מיתולוגיה שמשום מה דווקא באזורנו לא זוכה למספיק עניין וחשיפה. הספר מהווה צוהר מגרה דמיון לעולם זה. הוא מעורר חשק לרכוש את ספרו הנוסף של חגי דגן, "המיתולוגיה היהודית," בסדרת ספרי המיתולוגיות (הוצאת "מפה"), ולהעמיק את הידע גם במיתולוגיה קסומה ולא מוערכת מספיק, זו. כמו כן, דגן מפליא לייצר סט של דמויות מלאכי חבלה שאש וחושך נושבת באישיותם, ובמיוחד ראוי לציין את איכויות השפה  והשיטתיות בה הוא תווה ומתווה את דרכם של דמויות שדים אלו, תוך שימוש באותיות ובצלילים הנכונים כדי לתת נופך מאוד עברי ואמין לדמויות אלו.

רובד הדמויות: לשבי, הדמות הראשית, בתחילת הסיפור, יש מוח גברי פשוט אופייני: סקס, אוכל ומוסר גמיש למדי. בהמשך, עם היכרותנו עם דמותו – ונראה שגם עם היכרותו עם עצמו לאור הסיטואציות שהוא עובר – מתגלה דמות קצת יותר מורכבת, עם מורשת עתיקה  ועולם פנימי קצת יותר מעניין, מה שמקל על הקורא לחבב את הדמות.

לבנה, חוקרת הפנטזיה לעומתו, הייתה ונשארת בעיניי דמות שטוחה – מין סופר-וומן אינטלקטואלית פמיניסטית, שנשים רבות בחוג ללימודי מגדר בכל אוניברסיטה היו כנראה רוצות להיות כמותה.

יזהר ופנחס חברי הצוות האחרים הם האתנחתא הקומית. על אף הניסיון לתת לכל אחד אישיות שונה ומורכבת, עד סוף הספר בכל פעם שהוזכרו שמותיהם, התקשיתי להיזכר מיהו מי, ורק אוסף תיאורי מכשירים ואנטנות שאפיין אחד מהם, יצר את ההבדל בין שניהם.

איבתיסאם, הצד הנשי השני בצוות, דווקא הצטיינה באופי ואישיות צבעוניים שתרמו אף הם, הן לעלילה והן לביקורת החברתית המרומזת בספר.

הרובד הקומי: הספר שזור באין-ספור רגעים וסיטואציות קומיים שחלקם היוו תוספת נחמדה ומהנה, אך חלקן הוסיפו לסתירה בין הרבדים שמיד אתייחס אליה.

סקס: סיטואציות מיניות מפורשות, גסות ולא בהכרח תורמות היו שזורות לכל אורך הספר. באופן טבעי, סקס הוא חלק בלתי נפרד מן החיים, ובמיוחד בולט תפקידו (או לפעמים היעדרו) במיתולוגיות, פנתיאונים ובטקסים דתיים ומאגיים. יחד עם זאת, משהו באופן בו הוא נשזר בספר גרם לי לחשוב על המילה "פרובוקציה," ולעתים גרע מהרצף הסיפורי.

שילוב חד ומדויק בין הרבדים האלה צריך היה ליצור יצירה אפית עם ניחוח ישראלי-כנעני משובח, ולצערי רק קטעים מהספר סיפקו את ההרגשה הזאת.

משהו באופן בו נבנו או חוברו מקטעי העלילה הרגיש לי חפוז, כאילו לא הוקדש אותו עומק מחשבה לכל קטעי הספר, הרגשה שכבר פגשתי בעבר בספרות בדיונית ישראלית. כאילו החום, הרצון לייצר משהו מהר, "כאן ועכשיו" ותרבות ה"יהיה בסדר" מחלחלים גם לסגנון הכתיבה והופכים אותו למשהו מעט בוסרי וחובבני, ופחות מושקע ומקצועי. לא פעם נקטע לי קצב העלילה על ידי הצורך לעצור ולתהות, "מה הסופר ניסה לעשות פה?" דבר שפגע ביכולת לשקוע בסיפור ובהנאה האסקפיסטית שלי.

אם לסכם, מדובר בספר מהנה ומעניין עם פוטנציאל להיות משהו יותר גדול שעריכה טובה (עוד) יותר, שהייתה דוחפת את הסופר לייצר סיפור בסגנון עקבי ומהודק יותר, הייתה מצליחה להביא למימוש הפוטנציאל הגלום בו.

שדים ברחוב אגריפס
חגי דגן
הוצאת כנרת זמורה-ביתן
496 עמודים