"שלגייה והצייד" הוא ממתק לעין וסרט אפי, אבל עלילה כושלת וקלושה מונעת ממנו להפוך לאגדה.
המפיק של "שלגייה והצייד", ג'ו רות', כך נכתב בגאון בכל פרסום של הסרט, הוא מי שהפיק את "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. רות' הבטיח כבר מתחילת הדרך, כי הפקה זו של סיפור שלגייה תעשה לו מה שעשה ברטון לספרו של לואיס קרול. היו מי שאהבו את אליס החדש. אני, במקרה, נמנה עם אלו שלא. לכן, במובן מסוים, אין הרבה פלא שלא נפלתי מ"שלגייה והצייד".
לזכותו של הסרט ניתן להגיד שני דברים: הוא מצליח לעשות את מה שרות' הבטיח – להפוך את האגדה הקטנה, המוכרת והאהובה על שלגייה לסיפור אפי בנוסך "שר הטבעות." השאלה האם או למה צריך היה להפוך סיפור יפה לסרט אפי, היא עדיין שאלה שעומדת בעינה. יחד עם זאת, מכיוון שיוצרי הסרט החליטו שזה מה שהם רוצים לעשות, לפחות הם עשו זאת באופן די מוצלח. נכון שבדרך שלגייה הלכה לאיבוד ביער האפל של האפקטים, אבל זה לא היה בלתי צפוי.
מבחינת ויזואליות, אף על פי שלא מדובר בסרט מבריק משום בחינה אחרת, המעצבים אשר עומדים מאחורי עיצוב הדמויות הקסומות והנופים עשו עבודה יוצאת מן הכלל! שווה ללכת לראות את הסרט רק בשביל העיצובים המרהיבים של היצורים הקסומים והאופן בו הם מתנהלים על המסך ובסביבתם הפנטסטית. זהו הדבר הכי קרוב שראיתי מאודי לגרסה מצולמת של "הנסיכה מונונוקי". הנופים היו הדבר הכי קרוב לסרטי "שר הטבעות" שראיתי מאז "שר הטבעות" וסצנות חוף הים נראו כמו נלקחו הישר מ"מסע בדורך השחר" ומ"רובין הוד" עם ראסל קרואו.
וזאת בדיוק אחת הבעיות העיקריות עם הסרט הזה: הכול בו מוכר ממקומות אחרים. הן מבחינת ה"טוויסטים" העלילתיים והן מבחינת הצילום, "שלגייה והצייד" נראה כמו הכלאה של מגוון סרטים במטרה ליצור "להיט בטוח". אבל מה לעשות שזה לא עובד ככה. אין מתכון ללהיטים, וכשמשלבים המון מרכיבים טובים שעבדו במקומות אחרים, הרבה פעמים מה שנוצר זה בזבוז משווע של רכיבים טובים ותו לא. אם הסרט היה יוצא כמו שהוא לפני עשרים-ומשהו שנה, הוא כנראה היה הופך לקלסיקה מטורפת. אבל הוא לא, והקהל כיום כבר ראה את כל מה שיש לסרט להציע, והוא דורש מידה רבה יותר של תחכום. נכון, קשה לחדש כיום, אבל אולי זה בדיוק משום כך, טוב היו עושים אם היו מקצים קצת בתקציב האפקטים ומשקיעים בתסריט.
כדי לשלב את כל המרכיבים האלה בתוך הסרט, צריך היה לתפור יחדיו סצנות רבות ושונות זו לזו. וכאן חשוב להזכיר כי במאי הסרט, רופרט סנדרס, הוא במאי פרסומות וכי "שלגייה והצייד" הוא סרטו הראשון באורך מלא. זה בולט בכל היבט של הסרט – מן הקדימונים המעולים ועד הסרט עצמו: לא די בכך שניתן לזהות כל מרכיב מן השעטנז הזה בנפרד, הרי שניתן גם לראות את התפרים. סצנה רודפת סצנה, כאשר כל אחת מהן עומדת בנפרד, מזכירה אינספור סצנות דומות בסרטים אחרים, ובחלקן הגדול לא תורמות דבר לעלילה.
בנוסף, גם האופן בו הסצנות השונות מתחילות ונגמרות תורם לתחושת הקיטוע אליה אני מתייחס. כאשר רואים את שרליז ת'רון (המלכה הרעה) כועסת וצועקת (והיא עושה את זה הרבה יותר מדי), אפשר לראות את השחקנית מתכוננת לצעוק ואז צועקת כפי שנאמר לה. כשקריסטן סטיוארט מנסה לנאום ברגש, רואים אותה מתכוננת לנאום, מדברת ברגש מעושה ו… זהו. זה יכול לעבוד נפלא בקדימונים ובטיזרים, שהם קטועים מטבעם, אבל ברגע שרואים את הסצנות בסרט מתמשך, זה פשוט לא נראה אמין. ואם כבר מדברים על אמינות, אני באמת לא מבין ממה המלכה מודאגת – שלגייה בסרט אינה מתקרבת לקרסוליה מבחינת יופי. לעומת ההופעה המרשימה של שרליז ת'רון, כריסטן סטיוארט נראית סתמית להפליא – כה סתמית, שהסרט נדרש להסביר כי שלגייה אינה רק יפה, אלא גם "הנבחרת," אשר לפי הנבואה היא היחידה אשר תוכל להביס את המלכה המרשעת.
מבחינת הדמויות, הניסיונות לייצר לכל דמות מניע והיסטוריה בולטים בגסות, כאשר לכל דמות בתורה יש מונולוג/פלשבק/מונולוג+פלשבק, שבו היא שוטחת בפני הצופים את ההיסטוריה אשר הביאה אותה לנקודה בה היא נמצאת בזמן הסרט. סצנות אלה אמורות, ככל הנראה, להעניק לדמויות עומק ולמלא את החללים בין רגעי האקשן, אבל הן עושות זאת באופן כה גס שלא ניתן לקחת אותן ברצינות. כאן בולטת במיוחד הבעייתיות בליהוק של קריסטן סטיוארט: לא רק שהיא אינה אמינה כשלגייה, היא פשוט לא אמינה. כריס המסוורת' (ת'ור) הגברתן יותר אמין ומרגש ממנה – והוא בכלל משמש חלק נכבד מהסרט בתור הפוגה קומית.
לסיכום, למרות הפגמים הרבים, אפשר לראות את "שלגייה והצייד." הוא לא זוועתון קיץ מוחלט. הוא יפה מאוד לעין מושקע להפליא ומספק בריחה זמנית סבירה מהמציאות הלוהטת של סוף יולי-תחילת אוגוסט. הוא רק לא מבריק מספיק בשביל להיות להיט משום סוג שהוא.
