היום, לפני 75 שנה, ראה אור לראשונה ספר ילדים על יצור קטן ומוזר בשם הוביט
"בתוך מאורה באדמה, חי לו הוביט". כך מתחיל ספרו של פרופסור ג'. ר. ר. טולקין (ג'ון רונלד רעואל טולקין), שלימים פרסם גם את סדרת ספרי "שר הטבעות" וכן שלל ספרים ושירים נוספים, ונחשב בעיני רבים לאבי ספרות הפנטסיה המודרנית.
הרשת ודאי תהיה מלאה היום ותוסיף להיות מלאה בימים הקרובים בכתבות שונות על קורותיו של אותו ספר קטן, שבדומה לגיבורו, כך רצה הגורל, יצא לעולם וזכה לגדולה ולתהילה. כספרן הלילה, איני יכול ואף איני רוצה לעבור סתם כך על פני התאריך הזה מבלי לציין אותו כראוי, אבל הייתי רוצה לעשות זאת קצת אחרת.
פרופסור טולקין, מספרים, ייעד את הסיפור לילדיו, ושאב את ההשראה למענו מתוך המיתולוגיה והספרות שאותן אהב, וכן מתוך עבודתו רחבת ההיקף, שבסופו של דבר נודעה לעולם בעיקר בתור "שר הטבעות"ו-"הסילמריליון". יש המצביעים גם על הדמיון בין דמותו של גיבור הסיפור, בילבו באגינס ובין טולקין עצמו.
יצירותיו של טולקין זכו להצלחה עצומה והביאו לו, כבר בימי חייו, תהילה לה זוכים רק מעטים. אולם המחבר, שהיה אדם צנוע וקנאי לפרטיותו, מצא את הפרסום די מעיק. ברבות השנים, הסיר את מספר הטלפון שלו מספר הטלפונים ואף עבר מביתו. בדומה לבילבו, גם הוא לא אהב ביקורים לא צפויים, בייחוד בערוב ימיו. כאשר התראיין, הביע לא אחת שאט-נפש מהתנהלותם של חובבים אשר הרחיקו לכת בהערצתם. אותן פשטות ואינטימיות מצאו את דרכן אל רוח הטקסט של "ההוביט", וניתן לחוש בהן לכל אורכו. זהו, לדעתי, חלק מקסמו. לכן, הייתי רוצה לכבד את היצירה ולספר על חווית "ההוביט" הפרטית שלי.
ההוביט שלי
את הספר פגשתי לראשונה, לדעתי, בספריית בית הספר בחטיבת הביניים, וזאת ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון. התקשיתי לצלוח את העמודים הראשונים ואת תיאור המאורה, הלוא היא ביתו של בילבו. יחד עם זאת, פעם אחר פעם התגלגל הספר לידי, עד שלבסוף אירע ה"קליק" ונשביתי. לאחר שקראתי אותו בעברית, התעקשתי לנסות ולקרוא אותו באנגלית, והוא היה הספר השני בלבד שקראתי באנגלית אי פעם. למרות חיבתי העזה לתרגומים, הייתה זו הקריאה בשפת המקור שבאמת העירה עבורי את הסיפור לחיים.
במרוצת השנים, כשכבר התבגרתי, רקמתי קשרי ידידות אמתיים עם סבתי ז"ל. מעבר להיותה סבתא, מצאתי בה חברה ולמדתי להעריך את האישה שהייתה. באותם ימים, לא היה אינטרנט, וסבים וסבתות לא ישבו כל היום מול הסקייפ. לכן, היינו מתכתבים במכתבים. אמתיים. ויום אחד, כשרציתי לשמח אותה, אני כבר לא זוכר לכבוד מה, החלטתי לתת לה במתנה את "ההוביט". ידעתי שהיא תאהב את הסיפור, וכניצולת שואה שעלתה לארץ וצריכה הייתה להתחיל מיד חיים חדשים, אף פעם לא שלטה מספיק בעברית כדי לקרוא בנוחות, ללא ניקוד. מבחינה זאת, התרגום של משה הנעמי היה מושלם.
קניתי את הספר במעט הכסף שהיה לי, כתבתי בו הקדשה, צירפתי מכתב ובלב מקפץ ובידיים נרגשות השחלתי את הכול למעטפה ושלחתי. לאחר זמן ממושך של ציפייה, הגיע מכתב התשובה הנרגש שלה. מובן שלא אחלוק את תוכנו כאן, אבל אגיד רק שאני שמח שעשיתי זאת, כי כששלחתי לה את "ההוביט", הוא הפסיק להיות סתם עוד ספר אהוב והפך לחלק מהזיכרון המשותף שלי מאדם שמאוד אהבתי. הוא הפך לחלק מהמשפחה. לימים, הספר הגיע בחזרה לידיי בנסיבות הטבעיות המצערות. ממנו העתקתי את השורה הראשונה הפותחת את דבריי, למעלה. כך, ההוביט האמיץ נקשר בזיכרונותיי מסבתי וסבתי נקשרה בזיכרונותיי ממנו. כאשר אני מתגעגע אליה, כל שעליי לעשות הוא להוציא אותו מן המדף, להביט שוב בהקדשה שאני-הילד כתבתי ולקרוא קצת.
אז זהו, זה "ההוביט" הפרטי שלי. אם תרצו לספר, אשמח לשמוע על "ההוביט" שלכם. אה, ובלי תחרויות, בלי לייקים ושטויות, לאחת או אחד ממי שיספרו עד יום ראשון, אשלח עותק של התרגום החדש, כי ככה אני רוצה. כי ביום הולדת של הוביט נהוג לחלק מתנות.
יום הולדת שמח, מר באגינס!
