היום, לפני 165 שנה, נולד הסופר האירי, ברם סטוקר, מחבר הקלאסיקה האלמותית (תרתי משמע), "דרקולה"
אברהם סטוקר, או כפי שהוא מוכר כיום – ברם סטוקר, נולד ב-8 לנובמבר, 1847 בדבלין, בירת אירלנד. שנת הולדתו ה-165 מציינת גם 100 שנה למותו, ויש משהו פואטי בכך שיום הולדתו חל בסמוך לחג ההאלווין. סטוקר היה הילד השלישי מתוך שבעה ילדים. בילדותו, היה כה חולני עד כי לא היה ברור אם יזכה להגיע לבגרות (תמותת תינוקות ופעוטות בתקופה זו הייתה תופעה די שכיחה). עם זאת, בגיל שבע חווה החלמה מוחלטת ומפתיעה, ולימים היה לגבר מרשים ואתלטי.
עם כישרון לספורט ולמתמטיקה, סטוקר הצעיר לא היה בדיוק דמות הסופר שנהוג לחשוב עליה כיום. מעבר למוניטין לו זכה כאתלט בטריניטי קולג' שם למד, הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בתחום המתמטיקה. ב-1878, הוא נישא לפלורנס לקומב, עלמה מבוקשת שהייתה ידועה ביופייה, וזכתה בפרסום נוסף בשל העובדה שאחד ממחזריה הקודמים, היה לא אחר מאשר אוסקר ווילד.
למעשה, בזמן חייו ופעילותו, נודע סטוקר בעיקר בזכות עבודות ופרויקטים בהם היה מעורב, אשר כיום כמעט נשכחו לגמרי. לעומת זאת היצירה אשר העניקה לו תהילת עולם התקבלה בקרירות יחסית. באותה תקופה, סוף המאה ה-19, שימש סטוקר כמנהל התיאטרון של שחקן התיאטרון האנגלי, הנרי אירווינג, אותו העריץ (ואף קרא לבנו היחיד עם פלורנס על שמו). במשרה זו החזיק במשך קרוב לשלושה עשורים, עד למותו של אירווינג.
אף על פי שעבודתו כמנהל תיאטרון וככותב הביוגרפיה של אירווינג דרשו לא מעט מזמנו, סטוקר כתב מספר רומנים. אלה זכו לדרגות שונות אל הצלחה, אך כמעט ואינם מוכרים בעולם, קל וחומר בישראל – ביניהם: "The Snake's Pass", "The Lady of the Shroud", ו-"The Lair of the White Worm". רבים משערים, כיום, כי התקופה בה היה חולה בילדותו, ואמו סיפרה לו סיפורים רבים מן הפולקלור האירי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של המחבר ולבחירת החומרים עליהם כתב – בעיקר אימה.
סטוקר נדד למרחקים ובתכיפות גבוהה עם קבוצת התיאטרון של אירווינג, אך במזרח אירופה – המקום בו מתרחש חלק נכבד מעלילת "דרקולה", לא ביקר מעולם. כדי לכתוב את הספר ביצע מחקר ממושך בן כמה שנים. כדי להעניק לו נופך עז יותר של מציאותיות, כתב אותו במבנה יוצא דופן של "אוסף מסמכים", אשר רוכזו לכאורה לאחר סיום האירועים המתוארים ברומן. קשה להאמין, אך כאשר יצא "דרקולה" החובבת הכי גדולה שלו הייתה, ככל הנראה, אמו של ברם סטוקר, שרלוט. בראי התקופה, סוף התקופה הוויקטוריאנית, רבים מצאו את הסיפור מיושן מדי ביחסו אל העל-טבעי מצד אחד, וגרוטסקי, מאיים ומזעזע במידה מוגזמת, מצד שני. הספר פשוט יצא בקצו של העידן אליו השתייך, ובכל מקרה, הוא לא נחשב כיצירתו הטובה ביותר של סטוקר. דבריה של אמו לעומת זאת התגלו, בסופו של דבר, ככמעט נבואיים:
"[הספר] נפלא, אלף מילין מעבר לכל מה שכתבת עד כה, ואני בטוחה שהוא יקנה לך מקום גבוה בין סופרי התקופה… אף ספר מאז 'פרנקנשטיין' של מרי שלי ואפילו מעולם, לא התקרב אליו במקוריות, או באימה – פו אפילו לא קרוב. קראתי הרבה בחיי אך מעולם לא פגשתי בספר דומה. עם הריגוש הנורא שלו, הוא צריך לזכות אותך במוניטין ובכסף רב".
זה לא קרה–לפחות לא בתקופת חייו של סטוקר–אבל זה כן מראה שלפעמים אימא באמת יודעת הכי טוב. כיום, 115 שנה לאחר פרסום הספר, הוא עדיין מהווה אחת מן היצירות המוכרות והחשובות בתרבות הפופולרית של העולם המערבי, השראה ליצירות רבות מספור בכל מדיום ובסיס לתעשייה המגלגלת מיליארדים.
מקורו של דרקולה – על שן אחת
הספר, "דרקולה", ראה אור באנגליה ב-1897. הוא לא היה הרומן הראשון שעסק בערפדים, אך במרוצת השנים, בהחלט ביסס את מעמדו כאחד מעמודי הטווח של ספרות האימה והתרבות הפופולרית סביב דמותם של הערפדים. מטיוטות אשר נמצאו לאחר מותו של סטוקר, ידוע כיום כי תכנן בכלל לקרוא לספר "האל-מת", אולם השם הוחלף ברגע האחרון ל"דרקולה", שמו של הנבל המרכזי ברומן. לא היה זה השינוי היחיד: האציל בן המאה ה-15, ולאד צפש, בנו של ולאד דרקול, לא היה המועמד הראשון לתפקיד. בתחילה, הנבל האייקוני נקרא על ידי סטוקר בשם המרמז, גם אם לא עתיר דמיון, הרוזן ומפיר (הרוזן ערפד).
במהלך ביצוע התחקיר לכתיבת הספר, צדה את עינו של סטוקר המילה "דרקולה". מצד אחד, מילה זו מתקשרת למסדר הדרקון, אותו הקים זיגמונד לבית לוקסמבורג, מלך הונגריה ו"קיסר האימפריה הרומית הקדושה", כדי להגן על ממלכתו וכדי להילחם באויבי הנצרות. מצד שני, ברומנית יכולה מילה זו להתפרש גם כ"שד". אלו הן כנראה הסיבות בגינן זכה האציל הרומני מוולאכיה, ולאד השני, להיקרא ולאד דראקול – ולאד הדרקון או ולאד השד.
ולאד השני היה ידוע באכזריותו, אולם דווקא בנו, ולאד השלישי (נקרא גם דראקוליה – בנו של השד, או ולאד צפש – ולאד המשפד), הוא שהיווה את ההשראה לדמותו הסופית של ספרו של סטוקר. ולאד צפש זכה לשמו בזכות מנהגו המפורסם לשפד פושעים שנתפסו ואת יריביו על מוט, לעיני כול. שיטת הוצאה להורג זו הייתה אטית ואכזרית, שכן תהליך השיפוד בוצע באמצעות כוח הכבידה בלבד (והמבין יבין…). אולי ניתן להבין מעט מן האכזריות של השליט הרומני, כאשר לוקחים בחשבון את הלך הרוח של התקופה; את העובדה שהעביר שנים רבות בשבי העות'מאנים, לאחר שנמסר על ידי אביו כבן ערובה ואת הצורך שלו לבסס את שלטונו בחבל ארץ מוכה פשיעה ולא-יציב פוליטית. שיטותיו, אכזריות ככל שהיו, השיגו תוצאות, סייעו להשלטת שלטון חוק ותרמו ליציבות. בסופו של דבר, אולי לא נהג ברחמים, אך גם לא זכה להם. חייו היו סדרה של בגידות אותן חווה, ובסופו של דבר, נרצח, ראשו נערף ונשלח לקונסטנטינופול (איסטנבול). כך או אחרת, מעלליו של "המשפד" וסיפור חייו ומותו האלימים העניקו לסטוקר חומר רב לעבוד עמו, כמו גם רקע ציורי ונוטף אווירה לסיפורו הוויקטוריאני, שראה אור 420 שנה לאחר מותו של דראקוליה.
.
