ביקורת: הכוחות האפלים מכול: זימון

מאחורי כריכה לבנה ופשוטה מסתתר אחד מספרי הפנטסיה לנוער המוצלחים השנה – "הכוחות האפלים מכול: זימון".

"זימון" הוא הספר הראשון בסדרת "הכוחות האפלים מכול", מאת הסופרת הקנדית, קלי ארמסטרונג. סדרות פנטסיה לנוער לא חסרות כיום. ערפדים, אנשי זאב, קוסמים ומכשפות הפכו כבר לדבר שבשגרה בסוגה הספרותית. אולם בניגוד לספרי פנטסיה אחרים מסוג זה, "הזימון" הוא אכן ספר די אפלולי. הרעיון העומד בבסיס הספר ושורה ארוכה של חזיונות מבעיתים, מבטיחים כי אין הרבה סיכוי שתמצאו את הסדרה מעובדת למיזם סרטים – לא דבר של מה בכך בימינו. אולי דווקא בשל כך מתעוררת התחושה שארמסטרונג השכילה ליצור כאן משהו יותר אמתי.

מגב הכריכה

קלואי סונדרס רואה אנשים מתים. כן, כמו בסרטים. אלא שבחיים האמתיים ההודעה שאת רואה אנשים מתים מקנה לך כרטיס בכיוון אחד למחלקה הפסיכיאטרית. ובגיל 15, כל מה שקלואי רוצה הוא להשתלב בבית הספר ואולי שאחד הנערים יבחין בה. אבל כשרוח רפאים אלימה במיוחד רודפת אחריה, אכן מבחינים בה, אבל מכל הסיבות הלא נכונות. התנהגותה המטורפת לכאורה מזכה אותה בביקור בבית לייל, מרכז לנערים מופרעים.

בתחילה קלואי נחושה לשמור על פרופיל נמוך. אבל אז שותפתה לחדר נעלמת לאחר שהיא מתוודה שיש בתוכה שד. כמה מהחולים הנוספים מפגינים אף הם התנהגות על-טבעית. האם ייתכן שזהו רק צירוף מקרים? או שמא בית לייל אינו כפי שהוא נראה לעין? קלואי מבינה שאם היא לא תחשוף את האמת, היא נדונה לבלות את המשך חייה בבית חולים פסיכיאטרי. ואולי הגורל שלה עלול להיות אף גרוע יותר…

האם היא יכולה לסמוך על עמיתיה בבית לייל, והאם היא תעז לחשוף את סודה האפל?

אני משער שרבים מכם חושבים כעת על "החוש השישי," "על-טבעי" וסרטים וסדרות דומים, אבל כפי שחברה טובה לימדה אותי פעם – טיבם של רעיונות זהה למידת הכישרון של הסופר או התסריטאי שכותב אותם. מתוך בליל הרעיונות המוכרים ארמסטרונג הצליחה ליצור משהו חדש, מרתק ומהנה להפליא. מכיוון שארמסטרונג מודעת לכל הקלישאות המופיעות בנרטיבים דומים, ומודעת לכך שגם קהלה מכיר אותן, במקום לברוח מהן, היא רותמת אותן ומצרפת אותן לתוך העלילה. בזכות אלה, העלילה הופכת ליותר אמינה ועדכנית–אולי מעט יותר מדי עדכנית, ברמה שעלולה להציב בספק את העמידות שלה במבחן הזמן. "הזימון" אינו ספר פנטסיה אלמותי, אבל לא כל ספר חייב להיות כזה. לפעמים, די והותר שספר יהיה מהנה וסוחף לקריאה – ועבור חובבי פנטסיה אפלה שלא מוטרדים מדי מתיאורים מזוויעים מזדמנים, "זימון" מספק חווית קריאה כמעט מושלמת.

לא פעם אני נתקל בשאלות בדבר קהל היעד של ספרים לנוער, ובייחוד – האם הספר מתאים גם לבנים? אני מניח שאפשר להודות על כך לסדרת "דמדומים" ו"תואמות-דמדומים" אחרות. ובכן, הסירו דאגה מלבכם, ניתן לומר על "זימון" בלב שלם, שהוא מתאים לבנים ולבנות באותה מידה. בהתחשב במה שקורה בז'אנר בשנים האחרונות, זוהי גישה מרעננת ואף מעצימה. אמנם הספר אינו נטול מתחים רומנטיים, אבל הגיבורה, קלואי, לא נופלת שדודה בזרועותיו החסונות של אף אחד. מצד שני, היא גם לא מאבדת כלל מנשיותה. היא נערה בת 15 עם מחשבות, רצונות, דאגות וחלומות שאינם סובבים בהכרח סביב מציאת מושא אהבה רומנטי ולא במקרה. ניכר כי ארמסטרונג הייתה מודעת לסיפורים אחרים בז'אנר, אך בחרה במכוון להתוות לעצמה ולספרה דרך אחרת. כל זה מאפשר לה להתרכז בדבר החשוב באמת – העלילה, או אם תרצו, האקשן!

הכתיבה של ארמסטרונג והתרגום הקולח של ורד טוכטרמן מפתים את הקורא לדהור קדימה, מעמוד לעמוד, מבלי צורך או רצון לעצור לנוח. סיפור העלילה נחשף, טפח אחר טפח, שכבה אחר שכבה, מבלי לחשוף פרטים מיותרים ומבלי להיעזר בכלים ספרותיים מגושמים, מההתחלה ועד לסוף. הספר בנוי היטב, האנרגיה העלילתית מחולקת בצורה מאוזנת והשפה נוחה ומתאימה באופן מושלם לסיפור עצמו.

אף על פי שהאלמנט הפנטסטי תופס בעלילה מקום מהותי (כפי שצריך להיות בספר פנטסיה), הוא אינו העיקר, מה שרק מוסיף לסיפור מידה נוספת של אמינות. הדמויות המרכזיות בו, ובראשן קלואי, הן בראש ובראשונה בני ובנות נוער, שבנוסף נקלעו לסיטואציה אשר הפגישה ביניהם באותו מקום ובאותה נקודת זמן. לכל אחד ואחת מהם מראה ייחודי, אישיות מובחנת, רקע אישי וכן הלאה, ואלה אכן משפיעים על האופן בו הם מתנהלים. בית לייל אינו סתם "מרכז לנערים מופרעים", הוא מעין מוסד לנוער עם הפרעות נפשיות. קלואי ושאר ה"מאושפזים" צריכים להתמודד עם המצב, עם התוויות המוצמדות אליהם, הסטיגמות והספקות. הם צריכים להתמודד עם מבוגרים שלא תמיד מבינים וגם לא תמיד רוצים בטובתם. לכן, במידה רבה, גם בלי קשר לאלמנטים העל-טבעיים בסיפור, סביר להניח שהוא משקף דברים שבני נוער רבים יכולים יהיו להזדהות אתם.

בשורה התחתונה

"זימון" הוא ספר פנטסיה אפלה לנוער, ולא מן הנמנע שההיבטים האפלים שלו לא יתאימו לכל אחד. א-ב-ל, מי שמסוגלים ואפילו אוהבים להתמודד עם קצת אימה בפנטסיה שלהם, עשויים ליהנות ממנו מאוד. הוא לא קלסיקה ספרותית, וגם לא החומר ממנו קורצו שוברי קופות, אבל אם היה מיני סדרה, למשל, הוא היה מסוג הסדרות שהייתם רוצים לראות במכה. בקיצור, מומלץ!