ביקורת: ארמון חצות

ארמון חצות / קרלוס רואיס סאפון

מאת: מיכל מוסאי

קרלוס רואיס סאפון הנו סופר ספרדי שאת ספרו הראשון למבוגרים – "צלה של הרוח" , פרסם בשנת 2001. אני זוכרת שקראתי את "צלה של הרוח" לפני כשנתיים ונשבתי בעלילה המרתקת של הספר ובאופי כתיבתו. לכן, כששמעתי שסאפון הוציא ספר חדש לאור, החלטתי ששווה לנסות אותו.

תקציר העלילה

הספר מספר את סיפורם של זוג אחים תאומים שמגיעים בנסיבות לא רגילות לסבתם, על ידי קצין. עם הגעת הקצין, הסבתא מגלה שהורי התינוקות נרצחו והיא זו שצריכה לטפל בהם מעתה והלאה. בשלב מסוים, הסבתא מחליטה שאם תפריד בין שני התאומים, סיכוייהם לשרוד יהיו גדולים יותר. הילד, ששמו בן, נשלח לבית יתומים. שש-עשרה שנים לאחר מכן, בן צריך לעזוב את בית היתומים, ושם העלילה מתחילה לקרום עור וגידים…

עלילת הספר מתחילה במאי, בשנת 1916, וחמישים העמודים הראשונים מהווים מעין הקדמה לספר. לאחר מכן, היא "קופצת" שש-עשרה שנים קדימה, ומשם ממשיכה, כאשר הקוראים שבים אל בן, אשר כעת מנהיג את מועדון צ'אובר, שחבריו הם חבורת ילדים יתומים שהתגוררו עמו בבית אליו נשלח. חברי המועדון עוזרים למנהיג החבורה לחשוף פרטים על עברו, על מנת שיוכל להתמודד עם דמות אכזרית, שרוצה לנקום בו ללא רחם. חברי המועדון כרתו ביניהם ברית, ברית שכוללת הבטחה שיגנו אחד על השני בכל מחיר. כעת, הם מבינים שזהו הזמן שבו הם צריכים לקיים את הבטחתם – להגן על מנהיגם כדי שלא יאונה לו כל רע.

כשקיבלתי את הספר, התאכזבתי לגלות שהעובדה שמדובר ספר נוער ניכרת – ולא לטובה. אחרי ההנאה הגדולה שלי מ"צלה של הרוח", ציפיתי לכתיבה באותה הרמה, לאותה תחושת המתח המצטבר עם כל עמוד ועמוד… אך לצערי הרב, הספר כלל וכלל לא עמד בציפיות שלי. הרגשתי שהסופר דוחף את העלילה פנימה, בכוח, ומשקיע יותר בשלל תיאורים שהטביעו אותה. בתחילת הספר, לדוגמה, כשמתוארת לנו בריחת הקצין מרודפיו, ישנם תיאורים רבים על מסלול בריחתו. כל רחוב או בניין דרכם הוא עובר זוכים לכמה שורות של תיאורים נדושים ומייגעים, שלאחר זמן מה, גרמו לי לתהות האם זהו בכלל ספר עלילתי.

היבט בולט נוסף שעומד בעוכרו של הספר, הוא המבנה. הרגשתי שלספר אין רצף מסודר – כל מני פיסות מידע נזרקות אל חלל האוויר, והקורא איכשהו צריך לחבר אותן. כתוצאה מן המורכבות המוגזמת של המבנה, היו הרבה רגעים שהייתי צריכה לחזור ולקרוא את אותם הקטעים כמה פעמים על מנת להבין מה קורה בעלילה. שלא תטעו, לפעמים סופרים מתכוונים לחשוף בפנינו, אט-אט, פיסות מידע וכך לגרום לנו להתעניין בעלילה ולרצות עוד, אבל לא כך הרגשתי כאן. ההרגשה הכללית שלי הייתה שהעלילה פשוט לא מסודרת נכון, שהיא מבולגנת מדי. אם בכל זאת הסופר חשב שזה מה שישבה את לב הקוראים, לטעמי הוא טעה – ובגדול. כל הבלגן הזה רק הורס את הנאת הקריאה וגורם ל – 268 עמודים להראות פתאום ארוכים מאוד – שלא לומר ארוכים מדי.

למרות כל זאת, "ארמון חצות" אינו ספר חסר חן לחלוטין. בכל זאת, בבליל התיאורים והמבנה המפותל, עלילתו מקבלת בשלב כלשהו (מעט מאוחר מדי, לטעמי) קצת יותר משקל משמעותי. בסופו של דבר, סאפון כן מצליח ליצור איכשהו מתח שמשפר מעט את העלילה ומוסיף לה עניין. נחשפים אט אט פרטים משמעותיים ומעניינים, וייאמר להגנתו של המחבר שכמובטח כל 'חלקי הפאזל' כן מתחברים זה לזה.

יכול להיות שהבעיה עם "ארמון חצות" היא בעיקר שהוא מגיע אחרי "צלה של הרוח". אלו שנהנו מן היצירה הקודמת של סאפון עלולים, לדעתי, להתאכזב כמוני מרמת הכתיבה של  הספר ומהעלילה הלא-מסודרת בעליל. בשורה התחתונה, הבעיה עם הספר אינה שהוא לא מבטיח, אלא שהוא לא מקיים.

ארמון חצות

קרלוס רואיס סאפון

תרגום מספרדית: ארז וולק

כנרת זמורה-ביתן (2012)

268 עמודים