בואו לקרוא את הפרק הראשון של "צל-לילה" – הספר הראשון בטרילוגית הפנטסיה מאת אנדראה קרמר
קאלה טור לא דומה לנערות אחרות. בעור נערות בנות גילה חולמות בהקיץ על בנים, קאלה מדמיינת איך היא משסעת את גרונם של אויביה. קאלה נולדה נוטרת, נערה-זאבה לוחמת.
ביום הולדתה השמונה-עשר, תתמסר לזכר האלפא רן לרוש ותהפוך לנקבת האלפא השלטת, מנהיגת להקת צל-לילה, הדור הבא של הזאבים הנוטרים.
אבל הנתיב שנסלל עבור קאלה נקטע ברגע שהיא מצילה את חייו של שיי, נער אנושי יפה תואר. היא מתאהבת בשיי ומגלה את סודו, סוד שיטלטל את עולמם של כל זאבי צל-לילה וישנה לעד את תוצאות מלחמת הכשפים המתנהלת סביבם.
לפרטים נוספים על "צל לילה"
* * *
פרק ראשון
תמיד אהבתי מלחמה, ובעת קרב התפרצה תשוקתי מאליה.
שאגת הדוב החרישה את אוזני. הבל פיו החם הסתער על נחירי, גירה את תאוותי לדם. מאחורַי שמעתי את הנער מתנשף באימה. כששמעתי את הצליל הנואש ננעצו ציפורני באדמה. נהמתי שוב לעומת הטורף הגדול ממני, מתריסה בו שלא יעז לעקוף אותי.
מה לעזאזל אני עושה?
הסתכנתי והעפתי מבט אל הנער ופעימות לבי הואצו מיד. ידו הימנית לחצה על הפצע בירכו. דמו זרם בין אצבעותיו והכתים את מכנסי הג'ינס שלו עד שהשחירו. הקרעים בחולצתו הסתירו בקושי את החתכים האדומים בחזהו. נהמה עלתה בגרוני.
התכופפתי, כל שרירי מתוחים, דרוכה למתקפה. דוב הגריזלי התרומם על רגליו האחוריות. לא זזתי ממקומי.
קאלה!
הקריאה של בְּרִין הדהדה בראשי. זאבה חומה וגמישה זינקה מתוך היער והתנפלה על בטנו החשופה של הדוב. הדוב הסתובב, ירד על ארבע רגליו וחיפש אחר התוקף הבלתי נראה כשרסיסי רוק ניתזים מפיו. אבל בְּרִין, זריזה כברק, נמלטה מפגיעה. היא חמקה בהצלחה מכל חבטה של הזרועות העבות כגזעים והקדימה את כל תנועותיו בשבריר שנייה. היא שיפרה את עמדתה והתגרתה בדוב בנשיכה נוספת. כשגבו היה מופנה אלי, זינקתי ותלשתי חתיכה מהעקב שלו. הוא הסתובב אלי ועיניו התגלגלו בחוריהן מרוב כאב.
בְּרִין ואני חגנו בזהירות סביב היצור הענק. דמו של הדוב היה חם בפי וגרם לגופי להידרך. המשכנו לנוע ולהדק את הטבעת סביבו. עיניו עקבו אחרינו. יכולתי להריח שהוא מהסס. שהוא מפחד מאיתנו. פלטתי נביחה קצרה וחדה וחשפתי את הניבים שלי. הגריזלי נחר ופנה מובס אל תוך היער.
זקפתי את אפי ויללתי יללת ניצחון. אבל גניחת כאב החזירה אותי למציאות. הנער הביט בנו בעיניים קרועות לרווחה. הסקרנות משכה אותי אליו. בגדתי באדונים שלי, הפרתי את חוקיהם. הכול למענו.
למה?
הנמכתי את ראשי והרחתי את האוויר. דמו של הנער נזל על עורו ונספג באדמה. הריח המתכתי החזק אפף אותי בענן משכר. נאבקתי בפיתוי לטעום ממנו.
קאלה? הסטתי את מבטי מהנער הפצוע אל בְּרִין המודאגת.
תסתלקי מכאן. חשפתי שיניים לעומת הזאבה הקטנה ממני. היא כרעה והתקרבה אלי בזחילה, ואז הרימה את אפה וליקקה את תחתית הלסת שלי.
מה תעשי? שאלו עיניה הכחולות.
היא נראתה מבועתת. תהיתי אם היא חושבת שאני עומדת להרוג את הנער לשם הנאה. רגשי אשמה ובושה זרמו בעורקי.
בְּרִין, אסור לך להיות כאן. לכי מיד.
היא ייבבה במחאה, אבל חמקה תחת עצי האלון והתרחקה.
התקרבתי חרש לנער . אוזני נעו. הוא התקשה לנשום ומפניו ניבטו אימה וכאב. טפרי הדוב חתכו חתכים עמוקים בירכו ובחזהו. הפצעים דיממו עדיין וידעתי שהדם לא יפסיק לזרום. השבריריות של גופו האנושי תסכלה אותי, ונהמתי בקול.
הוא נראה נער כבן גילי: בן שבע עשרה, אולי שמונה עשרה. שער חום פרוע, שזור חוטי זהב, נפל סביב פניו. קווצות שער מיוזעות נדבקו ללחייו ולמצחו. הוא היה רזה, חזק – נראה מיומן בטיפוס הרים, ואכן זה מה שעשה, שכן לחלק הזה של השטח ניתן להגיע רק דרך שביל תלול וקשה לטיפוס.
ריח הפחד שהדיף הנער גירה את אינסטינקט הטרף שבי, אבל זיהיתי תחתיו משהו נוסף – ריח אביב, עלים חדשים ואדמה מפשירה. ריח רווי תקווה. רווי אפשרויות. ריח עדין ומפתה.
התקדמתי צעד נוסף לעברו. ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל משמעות הדבר היא שאפר שנית את חוקי השומרים, והפרה זו תהיה חמורה אף יותר מהקודמת. הוא ניסה להירתע לאחור אבל גנח בכאב וקרס על מרפקיו. עיני שוטטו על תווי פניו. לסתו החזקה ועצמות לחייו הגבוהות התעוו בכאב. אפילו בשעת סבל, כששריריו התכווצו והתרפו, עדות לכוחו ולמאבקו בעילפון העומד לבוא, היה הנער יפהפה, ויופיו הוסיף אצילות לייסוריו. התשוקה לסייע לו בערה בי.
אני לא יכולה לתת לו למות.
שיניתי צורה עוד לפני שהחלטתי לעשות זאת. עיני הנער נקרעו לרווחה כשהזאבה הלבנה שהביטה בו הפכה מחיה לנערה, שעיניה זהובות כעיני הזאבה ושיערה זהוב-כסוף. פסעתי אליו וכרעתי על ברכי לצידו. כל גופו רעד. התחלתי להושיט אליו את ידי, אבל היססתי, כי גיליתי להפתעתי שגם אני רועדת. מעולם לא פחדתי כל כך.
נשימה צרודה ניערה אותי מהרהורי.
"מי את?" הנער הביט בי. לעיניו היה צבע של טחב חורפי, מעין גוון עדין שנע בין ירוק לאפור. לרגע ממושך שקעתי במבטו, בשאלות שניבטו אלי מעיניו.
הרמתי את צידה הפנימי והרך של זרועי אל שפתי. הוצאתי את ניבי החדים, נשכתי את זרועי בכוח וחיכיתי עד שהרגשתי את הדם שלי על לשוני. ואז פשטתי את זרועי אליו.
"שתה. זה הדבר היחיד שיציל אותך." קולי היה נמוך אבל החלטי.
הרעידות בגפיו החריפו. הוא הניד את ראשו לשלילה.
"אתה מוכרח," נהמתי, וחשפתי לעומתו את הניבים החדים. קיוויתי שזכר הזאבה שבי יגרום לו לציית לי מרוב פחד, אלא שמפניו לא נשקפה עוד אימה, כי אם תמיהה. עפעפתי בהפתעה והשתדלתי לא לזוז. הדם ניגר מזרועי ונטף לאדמה המכוסה עלים.
לפתע נעצמו עיניו והוא עיווה את פרצופו בכאב מחודש. הצמדתי את זרועי המדממת לשפתיו הפתוחות. מגעו המחשמל צרב את עורי וחלחל לדמי. השתנקתי, כולי תדהמה ובהלה מהתחושות הלא מוכרות שטלטלו את גופי.
הוא נרתע, אבל זרועי השנייה נכרכה סביב עורפו והחזיקה את ראשו יציב בזמן שדמי זרם לפיו. כשאחזתי בו והצמדתי אותו אלי הרגשתי איך הדם שלי מתלהט בעורקי.
ידעתי שהוא רוצה להתנגד, אבל כוחותיו אזלו לגמרי. חיוך בצבץ בקצה שפתי. אמנם הופתעתי מתגובות הגוף שלי, אבל ידעתי שאוכל לשלוט בתגובות שלו. הצטמררתי כשידו תפסה את זרועי וננעצה בבשרי. כעת הייתה נשימתו קלה יותר. איטית, יציבה.
במעמקי גופי התעורר כאב והרעיד את אצבעותי. רציתי להעביר אותן על עורו. ללטף את פצעיו המגלידים, להתחקות אחר קווי המתאר של שריריו.
נשכתי את שפתי ונאבקתי בפיתוי. די, קאלה, אל תהיי טיפשה. לא מתאים לך.
משכתי את זרועי מאחיזתו. מפיו נמלטה יבבת אכזבה ואני לא ידעתי איך להתמודד עם הריקנות שהציפה אותי כשלא הרגשתי עוד את מגעו. מצאי את מקור הכוח שלך, היעזרי בזאבה. זה מי שאת.
הנעתי את ראשי בליווי נהמת אזהרה, ותלשתי רצועת בד מחולצתו הקרועה, כדי לחבוש את הפצע שלי. עיניו הירקרקות עקבו אחר כל תנועותי.
התרוממתי בכבדות על רגלי, ונדהמתי לראות אותו עושה כמוני, ומתייצב במהירות. הרצנתי והתרחקתי שני צעדים לאחור. הוא צפה בי מתרחקת, ואז השפיל את מבטו לחולצתו הקרועה. אצבעותיו מוללו בזהירות את קרעי החולצה. כשעיניו התרוממו ופגשו בעיני נתקפתי סחרחורת פתאומית. שפתיו נפתחו. לא יכולתי להוריד מהן את מבטי. שפתיים מלאות, מהורהרות – לא מבועתות כפי שציפיתי. אינספור שאלות הבהבו בעיניו.
אני מוכרחה להסתלק מכאן. "אתה תהיה בסדר. רד מההר. אל תתקרב לכאן שוב," אמרתי ופניתי ללכת.
הלם פילח את גופי כאשר לפתע אחז הנער בכתפי. הוא נראה מופתע, אבל לא מפוחד כלל. זה לא היה טוב. חום התפשט בעורי במקום בו אחז בי. חיכיתי רגע אחד יותר מדי, התבוננתי בו, שיננתי את תווי פניו, ורק אז התנערתי ממגעו בנהמה.
"חכי –" אמר, והתקרב אלי צעד נוסף.
מה יקרה אם אחכה, אם לא אמהר לשוב לחיי? מה יקרה אם אגנוב עוד רגעים אחדים ואטעם את מה שנאסר עלי זמן כה רב? האם יהיה זה מעשה נורא כל כך? לעולם לא אראה שוב את הנער הזר הזה. איזה נזק ייגרם אם אשאר פה רק עוד רגע ואגלה אם הוא מתכוון לגעת בי כפי שאני רוצה שייגע בי?
ריחו העיד שמחשבותיו לא רחוקות מהשערתי. אדרנלין וניחוח מושק הסגירו את תשוקתו. נתתי למפגש הזה להימשך זמן רב מדי, ועברתי על כל כללי הזהירות. הידקתי את אגרופי וחשתי צביטת צער. סקרתי את גופו כדי להעריך את כוחו, ועורי נזכר במגע שפתיו. הנער חייך בהיסוס.
מספיק.
פגעתי בלסת שלו במכה אחת. הוא נפל על האדמה ולא זז. התכופפתי, אספתי אותו בזרועותי והטלתי את תרמילו על כתפי. ריחות כרי דשא ירוקים וענפי עצים נוטפי טל ריחפו סביבי, ומילאו אותי בכאב משונה, עמוק בבטן, תזכורת גופנית לכך שזה עתה עמדתי על סף בגידה. צללי דמדומים נמתחו לאורך ההר, אבל ידעתי שאספיק להוריד אותו לרגלי ההר עוד לפני רדת הערב.
טנדר חבוט חנה ליד נתיב המים שתחם את האתר המקודש. לאורך גדות הנחל ניצבו שלטים, עליהם התנוססו אותיות כתומות זוהרות על רקע שחור:
אין כניסה. שטח פרטי.
הטנדר לא היה נעול. פתחתי בתנופה את הדלת, והיא כמעט נתלשה מהרכב החלוד. הטלתי את גוף הנער הרפוי על מושב הנהג. כשנשמט ראשו לפנים ראיתי שעל עורפו מקועקע מעין צלב כהה, בעיצוב משונה.
גם מסיג גבול וגם קורבן אופנה. מזל שמצאתי בו משהו שלא מוצא חן בעיני.
זרקתי את התרמיל על המושב הקדמי וטרקתי את הדלת. שלד הפלדה של הטנדר גנח. שבתי לדמותי הזאבית, עדיין רועדת מרוב תסכול, ורצתי במהירות בחזרה ליער. ריחו שדבק בי הסיט אותי מהכיוון. רחרחתי את האוויר והתכווצתי כשריח חדש הגיע לנחירי, ריח שהקל על תחושת הבגידה.
אני יודעת שאת כאן. מחשבתי לוותה בנהמה.
את בסדר? שאלתה המפצירה של בְּרִין רק הגבירה את הפחד בגופי הרועד. כעבור רגע היא רצה לצדי.
אמרתי לך להסתלק. חשפתי שיניים לעומתה אבל לא יכולתי להתכחש להקלה המיידית שחשתי בנוכחותה.
לעולם לא אנטוש אותך. בְּרִין הדביקה אותי בלי מאמץ. ואת יודעת שלעולם לא אבגוד בך.
הגברתי את מהירות ריצתי בחשכה היורדת על היער. לבסוף הפסקתי לקוות שהריצה תעביר את הפחד, שיניתי צורה והתקדמתי בצעדים כושלים עד שמצאתי גזע עץ להישען עליו. קליפת הגזע שרטה את עורי אבל הכאב לא סילק את החששות שטרדו את מוחי כיתושים.
"למה הצלת אותו?" שאלה. "לא אכפת לנו מבני אנוש."
המשכתי לחבק את העץ, אבל הפניתי את לחיי כדי להביט בבְּרִין. היא שבה לדמותה האנושית, וידיה הקצרות והרזות נחו על מותניה. עיניה הצטמצמו בזמן שהמתינה לתשובתי.
מצמצתי, אבל לא הצלחתי לעצור את הצריבה בעיני. שתי דמעות לוהטות ובלתי רצויות התגלגלו על לחיי.
עיניה של בְּרִין נפקחו בהפתעה. מעולם לא בכיתי. לא בנוכחות אחרים, בכל אופן.
הפניתי את פני, אבל הרגשתי שהיא מביטה בי עדיין בדממה, מבלי לשפוט. לא היו לי תשובות בשביל בְּרִין. וגם לא בשביל עצמי.
