"ארץ אוז" של וולט דיסני הגיע בשעה טובה לאקרנים. אז, האם כדאי לרוץ-לרוץ לארץ עוץ?
מאז "אליס בארץ הפלאות" של ברטון (2010), ניסו אולפנים שונים בהוליווד הכול כדי לשחזר אותו. לא ברור למה, אבל הסרט נחשב כהצלחה. כלומר, הצלחה כלכלית, לפחות, כי למרות שיש מי שאוהבים אותו, הדעה הרווחת לגביו אינה אוהדת. כך קיבלנו את "שלגייה והצייד" ו"מראה מראה", את "ירח אדום" (על כיפה אדומה), את "ביסטלי" וכנראה גם את "הנזל וגרטל: ציידי מכשפות" ואת "ג'ק קוטל הענקים", שאמור היה כבר להיות בדי.וי.די, אבל נדחה עד עצם היום הזה. למעשה, הרשימה הייתה אמורה להיות ארוכה יותר, אבל לאור הביצועים הכושלים של מרבית הסרטים הללו, כנראה שמישהו בהוליווד החליט בשלב כלשהו להרגיע קצת.
אבל ההבדל בין כל הסרטים האחרים ובין "ארץ אוז", הוא שזה האחרון נעשה שוב על ידי דיסני. האם אולפני העכבר הצליחו לעשות את זה שוב? ובכן, יש בסרט הרבה בעיות. את חלקן אציג עוד מעט, אבל לפני כן, מכיוון שזה ודאי מה שאתם רוצים לדעת, אספק את השורה התחתונה:
שווה, או לא שווה? שווה.
"ארץ אוז", הוא סרט של צופים, לא של מבקרים! זהו אחד מאותם סרטים בהם צריך פשוט לכבות את השכל הבוגר, הביקורתי והציני, ולהניח לילד שבפנים לצפות בעיניים חדשות וליהנות – ולמי שיצליח לעשות זאת, לא חסר ממה ליהנות. "ארץ אוז" הוא חוויה קולנועית קלילה, כיפית ומרהיבה ביופייה. הוא גם מעניין יותר, קסום יותר ומכבד יותר את יצירת המקור ואת הצופים מ"אליס" וממרבית עיבודי האגדות של השנתיים האחרונות. נאמן במיוחד למקור, הוא לא, אבל אי אפשר להגיד שאינו מכבד או מהנה.
תלת-ממד, או לא תלת-ממד? תלת-ממד.
טכנולוגיית התלת-ממד באמת התקדמה מרחק שנות-אור בשנים האחרונות. השאלה היא מי עושה בה שימוש ואיך. כמו כן, חשוב היכן רואים את הסרט, כי האולם הלא-נכון והמקרינים הלא-נכונים יכולים להרוס את החוויה בקלות. במקרה של "ארץ אוז" התלת בפירוש משפר את החוויה ומספק אינספור רגעים מופלאים. ריימי חגג על הטכנולוגיה והתוצאה, אף היא, חגיגה – מן הכתוביות שבהתחלה ועד הסוף.
מבחינת אולם הקולנוע, אני שונא לעשות פרסומת, אבל מכיוון שאני מאמין שמדובר במידע חשוב, ומכיוון שראוי לתת כבוד היכן שמגיע כבוד, אציין: אני צפיתי באולם ה-IMAX של Yes Planet בראשון לציון, ואין ספק שמגיע להם כבוד. הצפייה בסרט בגרסת תלת-הממד שם העניקה חוויה מדהימה! נכון, לרמקולים, בהקרנה שבה הייתי, לא היה מזיק כיוון, אבל זה רק משהו שהיה הופך הקרנה מצוינת למעולה.
אל תוך הסערה
זה לא סתם שציינתי את הכתוביות, קודם. אם היה אוסקר על כתוביות, זאת כנראה הייתה הקטגוריה בה הסרט של ריימי היה לוקח, גם אם לא בהכרח קורץ מן החומר של האוסקר באופן כללי. אנשי האנימציה והאפטריסטים של דיסני ישבו שעות נוספות על הפתיח הזה, ומה אומר – הצליח להם. לסרט אחת הפתיחות המוצלחות ביותר שראיתי בשנים האחרונות (וראיתי כמה). הפתיח יוצר אווירה קרקסית, מיושנת ומסתורית, ויחד עם הפסקול של דני אלפמן (שהלחין גם את הפסקול של "אליס" של ברטון), התוצאה מענגת.
למרבה הצער, הבעיה של הסרט מתחילה, ובכן… כשמתחיל הסרט. כלומר, בשחקנים. חוזק הטכנולוגיה לעומת חולשת השחקנים החיים הוא מוטיב שמלווה את "ארץ אוז" לכל אורכו. אין ספק שבתחום התסריט יכול היה המצב להיות יותר טוב, ואני לא מדבר בכלל על נאמנות הסרט לספריו של פרנק ל. באום. היו לספרים כל כך הרבה עיבודים, שגם לעיבודים כבר היו עיבודים קלאסיים (ע"ע "הקוסם מארץ עוץ" של MGM והמחזמר "מרשעת"). הבעיה העיקרית מתחילה בליהוק.
הפספוס הגדול ביותר הוא דווקא בתפקיד החשוב ביותר – הקוסם. בסרטו של ריימי, הקוסם מארץ אוז מתחיל את דרכו בתור אוסקר דיגס, אמן אשליות כושל, רודף נשים, בצע וגדולה. כאשר דיגס נסחף לארץ אוז בתאונת כדור פורח, הוא נדרש למלא את נעליו של הקוסם הגדול והנורא לו כולם ציפו. באופן אירוני, ג'יימס פרנקו, בתפקיד הראשי נמצא במצב דומה. הוא מעולם לא נראה מתאים לתפקיד, והוא נראה אבוד בתוכו כמו דיגס בארץ אוז. במידה רבה, מסעו של דיגס להיהפך לקוסם שכולם רוצים שיהיה הוא מסעו של פרנקו. שניהם לא מצליחים, כמובן, אבל בשני המקרים האשליה מספיקה בשביל להציל את היום. אולי.
מילה קוניס, בתפקיד תיאודורה המכשפה, לא נראתה מבטיחה אפילו בסרטוני הקידום של הסרט. מן הלבוש הלא-מתאים, עבור בסגנון המשחק האופייני לה וכלה בצילום ובתסריט, היא החוליה החלשה השנייה. היא לא משכנעת מספיק כתמימה בשביל להיות מכשפה טובה, ולא משכנעת מספיק כרעה בשביל להיות מכשפה רעה. אז מה היא? והתשובה היא, שבדומה לג'יימס פרנקו, היא שחקנית סבירה בהחלט שפשוט מצאה עצמה בתפקיד ובסרט הלא-נכונים. ייאמר להגנתם של פרנקו וקוניס שהם עושים כמיטב יכולתם בהתחשב בנסיבות, אבל זה עדיין לא מספק, כשמדובר בשתי דמויות כה מרכזיות בסרט.
מי שדווקא יושבות יותר בנוחות בתפקידיהן, הן רייצ'ל וייס (המכשפה אוונורה), ומישל וויליאמס (גלינדה הטובה). וייס היא היחידה שמצליחה להיות אמינה בתפקידה ולהיטמע בתוכו, אם כי גם למישל וויליאמס יש מספר הברקות, בתור המכשפה הטובה והחכמה. למעשה, נראה שוויליאמס בחרה בגישה משועשעת ומעט צינית לגילום הדמות וזה עובד ומכניס מעט עומק ועניין לדמות הסכרינית הזכורה מהסרט של MGM. למרבה הצער, התפקידים בהם הן נטמעות, אינם כתובים כה טוב.
ובכל זאת, "ארץ אוז" אינו אסון בשום קנה מידה, ואף ראוי לו להצליח בקופות. ראשית, למרות שקצת לא נעים להודות, יש בו גם דמויות שמרגישות בבית ומבצעות את תפקידן נאמנה, הן פשוט דמויות ממוחשבות – קוף מעופף בשם פינלי וילדת חרסינה נירוטית משהו, אך מדהימה למראה. שנית, אף על פי שאזורים רבים של אוז מזכירים בצורה מחשידה את ארץ הפלאות של ברטון, זה עדיין לא נורא, כי המסע בה מרהיב – בייחוד עם השיפורים בתלת-הממד בשנתיים האחרונות.
אבל זה לא רק זה. למרות הכול, סם ריימי כן הצליח ליצור משהו תמים ומקסים. אין בסרט את השירים של העיבוד של MGM, חסרים בו הרבה מן האלמנטים האייקוניים של הסרט שהוא אמור להיות המחווה והפריקוול שלו, אבל הוא כן מצליח להתחבר אליו ולתקשר אתו בצורה מעניינת. אין ספק שהוא עושה זאת יותר טוב מ"אליס", עם עלילת הקווסט הדלוחה והמופרכת של ברטון. באופן זה, הוא גם הרבה יותר מכבד את היצירה של באום. מסעו של דיגז אל עצמו ואל ההתפתחות האישית שלו אמנם לא מבוצע בצורה אמינה במיוחד, אבל הוא שם והוא מקנה לעלילה קוהרנטיות ויציבות. הפרשנות של הסרט לגבי המקורות והדברים המניעים את הדמויות עובדת היטב, למרות השימוש בכלי "הנבואה" המאוס, ואפשר לראות כיצד הסרט נפגש, בסופו של דבר, עם אירועי הספר של באום ועם הסרט מ-1939. מבחינה זאת, הבחירה של דיסני להפיק פריקוול ולא המשך, או רימייק, הייתה נבונה.
לסיכומו של עניין
"ארץ אוז" אינו סרט יומרני, אבל הוא נבון ומודע לעצמו, ולכן הוא עובד. הוא לא יכול ולא מנסה להתחרות בסרט הקלאסי. הוא בהחלט נשען עליו, אבל גם מצליח לעמוד בזכות עצמו. ריימי ביקש לתת לצופים הופעה טובה ונותן להם הופעה נפלאה. היופי האסתטי, הפסקול והאפקטים הם, כמובן, עשן ומראות. ברור שמדובר באחיזת עיניים, באשליה. זהו חיזיון של אוז, חיזיון של סרט, עם חיזיון של עומק נרטיבי. אלא שבדומה להופעות קסמים בקרקס, זה לא העניין. כשאנחנו מתמסרים למופע ורוצים להאמין, שם האשליה הופכת לקסם.
