הספרייה הפנטסטית מרכינה את ראשה לזכרו של חבר הספרייה, חנן רזניק, שהלך לעולמו בטרם עת
את חנן רזניק לא יצא לי להכיר המון, אבל הוא היה חבר בספרייה ושוחחנו מדי פעם בפייסבוק על דא ועל הא – שיחות גיקים. הוא היה מספיק משמעותי בשבילי כדי שאצפה לפגוש אותו בכנס GameIS האחרון. "אתה תזהה אותי :-)", היו המילים האחרונות שכתב לי, למי שתהה. ובאמת נפגשנו, למחרת, ובאמת זיהיתי אותו ואת אביב, חברו. היה כיף להציג את עצמי בפניהם אחרי כל השיחות ברשת. היה גם קצת מביך, כי כיאה לגיק שאני, אני חש בבית בספרייה ומול מסך המחשב, וקצת פחות פנים-מול-פנים. לא יצא לנו לשוחח יותר מדי באותו כנס. היה יום עמוס ומהנה, ובסופו הלכנו איש-איש לדרכו ובחזרה לעולם הווירטואלי. אני רגיל למפגשים כאלה. הנחתי שעכשיו, לאחר שנפגשנו גם בחיים האמתיים, ודאי יצא לנו להמשיך איפה שהפסקנו באחד מן האירועים הבאים, והזמן וההיכרות יעשו את שלהם.
לא חשדתי כשלא שמעתי ממנו זמן מה. זה אחד מהדברים היפים בקהילה שלנו – החברויות הללו, השיחות שנמשכות ממפגש למפגש, כאילו לא חלף זמן. הדבר האחרון שציפיתי לו הייתה ההודעה ששלח לי אביב, שחנן הלך לעולמו. בגיל 32, הוא פשוט נקטף במחלה פתאומית ונעלם. אמנם לא היינו קרובים, אבל הוא והודעותיו היו חלק מן הנוף של חיי הרשת שלי. הידיעה שלא אראה עוד הודעות שלו בקבוצות שונות, שהוא לא יכתוב אליי שוב ונקשקש על ספר, סרט או סדרה חדשה מצערת אותי מאוד.
ככל שחיים יותר זמן, כך מתוודעים יותר ויותר למוות. אובדנם של כמה מן האנשים היקרים ביותר ללבי לימד אותי שאין מילים מנחמות, לפחות לא אף אחד מהביטויים הרגילים, כמו "שלא תדעו עוד צער" ודומיו. הם תמיד נראו לי ריקים מתוכן וחסרי משמעות. לכן, מתוך כבוד לזכרו, אמנע מאלה. רק אומר שחנן יחסר לי, ואני משתתף בצערה של יעל, אלמנתו, ובצערם של חבריו.
בצער רב,
ספרן הלילה
