הלהב עצמו – ביקורת

ביקורתה של קרן לנדסמן על "הלהב עצמו" מאת ג'ו אברקרומבי, הספר הראשון בטרילוגיית "החוק הראשון"

לוגן תשע אצבעות הוא ברברי אומלל שקץ בחייו כלוחם, ומנסה למצוא לעצמו פינה שקטה. כמובן שהחיים לא מאפשרים לו לעשות זאת והוא נקרא למסע חיפוש שאת מטרתו איננו יודע. באיאז הוא ראשון המגים, הקוסם הגדול והעתיק ביותר, שחי בספרייה מסוגרת בין הרים. ג'זאל לותאר הוא סייף אצילי ששני הדברים היחידים שמעניינים אותו הם נשים וכסף. פרו היא שפחה נמלטת בעלת שליטה יוצאת מהרגיל בכל כלי נשק. גלוקטה הוא אינקוויזיטור נכה שמנסה להפיל את כל הארבעה האחרים  מסיבות סבוכות ומתוחכמות.

הסיפורים של כולם משתלבים אחד בשני על מנת ליצור את "הלהב עצמו" – הספר הראשון בטרילוגיית "החוק הראשון" מאת ג'ו אברקומבי. זהו ספר פנטסיה קלאסי, עם קסמים, אצילים, פוליטיקה סבוכה ואינקוויזיטור אחד.

הדמויות בספר נהדרות. גם דמויות המשנה מעוצבות מצוין, אבל הדמויות הראשיות פשוט מעולות. לכל אחת מהן יש היסטוריה, מרקם נפשי סבוך, מערכת החלטות מרתקת והתוצאות של מעשיהן מורגשות היטב.

העולם המוצג בספר עשיר מאוד. מהממלכות בדרום ועד לצפון הפראי, לכל מקום יש היסטוריה, תיאורי נוף סבוכים, וכל אחד מהם משפיע בצורה שונה על דרכם של הגיבורים שלנו.

גם תיאורי הלחימה השונים, המעבר מסצנה לסצנה ומנקודת מבט אחת לשנייה כתובים מצוין. לא רק זה, הספר כולו רווי הומור ומשעשע.

הכול מצוין.

יש רק בעיה אחת – הספר נטול עלילה.

העלילה של "הלהב עצמו" אמורה להיות – ברברי, קוסם, אציל ובחורה יוצאים למסע חיפוש נועז. בדרך הם נתקלים בהרפתקאות נועזות ופותרים הכול בצורה נועזת. למעשה, זו אינה העלילה של הספר הזה, כי אם העלילה של הספר הבא בסדרה. עלילת הספר הזה היא ברברי, קוסם, אציל ובחורה. וזהו.

כל הספר מרוכז בדרך שבה הם מתאספים ביחד לאותו מקום, באותו זמן, על מנת לצאת ביחד למסע. אין שום התפתחות, שום שינוי. כל הדמויות מתחילות ומסיימות באותה נקודה (מבחינה אישית). כל מערכות היחסים מתחילות ומסיימות בדיוק באותה נקודה, בלי להשתנות כלל. כל 544 העמודים של "הלהב עצמו" הם רק הקדמה לספרים הבאים, מה שבעיקר מזכיר כותבים חדשים שמפרסמים פרולוג של 17 עמודים ובסופו אומרים "אני יודע שזה לא מעניין, אבל תסמכו עלי, בעמוד 18 זה נעשה מצוין".

אנחנו לא מדברים על ספר כמו "היפריון" שאוסף סיפורי מסע שונים של דמויות. במקרה של "היפריון" הדמויות אמנם מספרות את סיפוריהן בנקודה אחת בזמן, אבל הסיפור של כל דמות משתנה במהלך הספר, והדמויות עצמן משתנות ומבינות דברים חדשים על עצמן, עם התפתחות העלילה.

יש שהשוו את הספר הזה לסדרת "שיר של אש ושל קרח". אמנם הסדרה של ג'.ר.ר. מרטין עוד לא הסתיימה, אבל כבר מהספר הראשון יש שינויים עלילתיים והתפתחויות מרתקות. זהו אינו המצב ב"להב עצמו". הברברי מתחיל את הספר כשהוא עייף מלהיות לוחם ומסיים אותו כשהוא עייף מלהיות לוחם. האישה מתחילה כשהיא לא בוטחת באיש ומסיימת כשהיא לא בוטחת באיש. האציל מעצבן לאורך כל הספר, והיחיד שאיכשהו מעניין הוא האינקוויזיטור, אבל כמה אפשר להעמיס על כתפיו של אינקוויזיטור נכה אחד שמחצית משיניו חסרות?

למרות היותו של הספר עצמו אקספוזיציה אחת גדולה – גם אם כתובה היטב – המכשלה הגדולה ביותר של הספר הזה, מבחינתי, היא שהאודיו-בוק באנגלית יותר טוב. הקריין הוא סטיבן פייסי, שחקן בעל כישרונות רבים, שאחד מהם הוא הפקת עשרות דמויות בעלות מוצא שונה, מבטא שונה ואף צבע עור שונה. הוא מצליח להפיח בדמויות חיים ולגרום למאזין להתרכז בהן, ובכך מפצה על המחסור בעלילה.

לסיכום

"הלהב עצמו" הוא ספר מהנה לקריאה, אך נפלא להאזנה. למי שרוצה לקרוא בעברית, התרגום של חגי אברבוך מצוין, ומצליח לשמר את ההומור של המקור. היה שווה להמתין שהספר יתורגם. עכשיו רק נותר למצוא סטיבן פייסי משלנו שיהפוך אותו לאודיו-בוק מצוין, והכול יהיה טוב.

הלהב עצמו (טרילוגיית "החוק הראשון")

ג'ו אברקרומבי

הוצאת אופוס (2013)

תרגום מאנגלית: חגי אברבוך

544 עמודים