ביקורת: האימפריה האחרונה

ביקורתה של מיכל מוסאי על "האימפריה האחרונה", מאת ברנדון סנדרסון, הספר הראשון בסדרת "הערפילאים"

"האימפריה האחרונה" הוא החלק הראשון בסדרת "הערפילאים". מחבר הספר, ברנדון סנדרסון, סופר פנטזיה אמריקאי, נבחר בעקבות סדרה זאת להמשיך את דרכו של רוברט ג'ורדן המנוח, ולכתוב את סדרת "כישור הזמן". כדי לקבל רמז לגבי הסיפור האצור בין הדפים, צריך רק להביט בכריכתו. כריכת הספר בעלת גווני שחור, כחול עמוק ולבן. בין ההריסות, ניצבת גיבורת הספר, וין, עם פגיון בידה. הכריכה מסמלת את האופי הקודר של העולם שברנדון סנדרסון יצר.

"האימפריה האחרונה" מלאה שממה וערפילים. עלילת הספר מתרחשת 1000 שנים לאחר ש"השליט הגדול" עלה לשלטון. השליט הגדול הוא בן אלמוות, וכל מהפכה ומרידה שנעשו מולו, נידונו לכישלון. באימפריה ישנם מעמדות – סקאא, שהם פשוטי העם, אצילים, ואנשים בעלי כוחות קסם שונים, המנצלים לשם ביצוע קסמיהם בכוח הטמון במתכות. גיבורת הספר, וין, היא נערת סקאא שחיה ברחובות. בשבילה, חיים ומוות הם כמעט היינו הך. ההישרדות ברחובות קשה, והיא עושה כל שביכולתה כדי להישאר בחיים. לוין אין אמון באנשים. אחיה, האדם היחיד שבו בטחה, לימד אותה זאת. בסופו של דבר גם הוא בגד בה, ונטש אותה כדי שהמסר יחלחל מבעד לחומות ההגנה שלה. למרות שווין תמיד הרגישה שונה, היא אינה מודעת לכך שאצור בה כוח האלומנטיקה – היכולת לבצע קסמים. עולמה מתהפך כאשר היא פוגשת את קלסייר – אלומנטיקן מומחה, המגלה שלווין כוחות מיוחדים כשלו. קלסייר מאמן את וין, ומלמד אותה כמה שיותר על כוחותיה, כדי שבסופו של דבר, תוכל להצטרף לצוותו, למשימה החשובה ביותר – הפלת השליט הגדול משלטונו. וין, שהופכת לגיבורה בעל כורחה, משקיעה את כל זמנה ומרצה למען המטרה הנעלה. לילות וימים ארוכים מוקדשים ללימוד רזי האלומנטיקה השונים, בעוד שבחדרי חדרים, קלסייר וצוותו מארגנים את המהפכה הגדולה, בתקווה להפוך את העולם לטוב יותר.

אחד היתרונות היותר גדולים של הספר, הוא שעלילתו לא נשמעת מוכר מדי, בניגוד להרבה ספרים שיצאו לאחרונה (ע"ע ערפדים). העלילה מלאה בשלל נקודות מפנה, מה שהופך את הספר לנפלא ומרתק. כמו העלילה, גם הדמויות הן בעלות צדדים רבים, הנחשפים במהלך הקריאה. את ההרגשה הזו הרגשתי בעיקר בקשר לווין: סוף-סוף, גיבורה בעלת אופי אמתי, שעומדת על שלה, ומונעת על ידי צו מצפונה, ולא על ידי גחמות של אי-אלו גורמים המנסים להשתלט על פעולותיה. הסיבה העיקרית שהתחברתי לדמות הראשית (וין) היא שהרגשתי שהיא אחת מאתנו – לא נעלה מדי, לא צינית מדי, לא מרוחקת מדי. לאחר שהיא צוברת אמון כלפיי קלסייר וחבריו, אפשר להרגיש את החיבור הרגשי שמתפתח אצלה כלפיהם.

נקודה נוספת שאפשר לזקוף לזכות העלילה, היא העובדה שהיא נשמעת אמינה. התכנונים להפיל את השליט הגדול, מוסברים ומפורטים. ישנו סיעור מוחות של קלסייר וצוותו לאורך כל הספר. כל הצעה נבחנת מכמה כיוונים שונים, עד שהצוות מגיע למסקנות הטובות ביותר והנבונות ביותר. במהלך הקריאה, שמחתי לגלות שהתרגום של הספר מעולה, ועובדת היותו מתורגם לא פגמה, לדעתי, באיכותו.

כנגד ההיבטים הטובים והבולטים שציינתי עד כה, היו לספר כמה חסרונות עיקריים, שלא יכולתי להתעלם מהם. ראשית, 'הכניסה' לעלילה לוקחת המון זמן. הרגשתי שחמישים – אם לא מאה – העמודים הראשונים הם הקדמה ארוכה, מיותרת ובלתי נגמרת. אלמלא הביקורות המשבחות שקראתי על הספר, יכול להיות שהייתי מתייאשת אי שם בעמודים הראשונים, ולא ממשיכה בקריאה. לטעמי, סנדרסון יכול היה לקצר את ה'הכנה' לעלילה האמתית, וכך להפוך את הספר ליותר משובח. בנוסף, חשוב לציין כי כל התכנונים והמזימות נגד השליט הגדול, גם הם מסובכים ו'מפותלים'. לקח לי זמן להבין מה תכלס הולך לקרות, ולמה הדמויות החליטו על דרך פעולה ספציפית, ולא על אחרת. עם זאת, המאמץ השתלם. כדי להתרגל לזה צריך פשוט להתמיד בקריאה, עד שלאט-לאט כל החלקים מתחברים (או כמעט מתחברים…).

לסיכום, איך אומרים? ארוך-ארוך אבל קולע.

"האימפריה האחרונה" (סדרת "הערפילאים")
ברנדון סנדרסון
הוצאת אופוס (2011)
תרגום מאנגלית: צפריר גרוסמן
589 עמודים