בואו לקרוא את ההקדמה ואת הפרק הראשון של "ארץ האגדות – קסם המשאלה", מאת כריס קולפר!
"קסם המשאלה", מאת כריס קולפר, הוא הספר הראשון בסדרת "ארץ האגדות". הספר, אשר רואה אור כעת בעברית, בהוצאת "אריה ניר", בתרגומה של נעה שביט, הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס. גיבורי הספר הם אלכס וקונר, אח ואחות אשר מקבלים מסבתם ספר סיפורים נדיר, ומוצאים עצמם בהרפתקה אגדית ומוחשית יותר מכפי שציפו!
אנחנו בספרייה הפנטסטית שמחים להזמין אתכם/ן להיות הראשונים ליהנות מטעימת קריאה מן הספר, הכוללת את ההקדמה ואת הפרק הראשון!
קריאה נעימה!
* * *
הקדמה
ביקור המלכה
הצינוק היה מקום נורא. אור דל בקע מלפידים שהיו מותקנים על קירות האבן ומים מצחינים חלחלו פנימה מתעלת המגן שהקיפה את הארמון שממעל. עכברושים גדולים רדפו זה את זה על הרצפה בחיפוש אחר מזון. בהחלט לא מקום ראוי למלכה.
השעה הייתה קצת אחרי חצות, ופרט לשקשוק שלשלאות מזדמן היה המקום שקט. את הדממה הפר קול צעדים שהדהד במסדרונות. מישהו ירד במדרגות הלולייניות המובילות לצינוק.
הייתה זו אישה צעירה, לבושה מכף רגל עד ראש בגלימה ירוקה כברקת. היא חלפה בזהירות על פני שורת התאים, מציתה את עניינם של האסירים הכלואים בתוכם. עם כל צעד נוסף הלך קצב פסיעותיה והואט, ואילו לבה החיש את פעימותיו.
האסירים היו מסודרים לפי חומרת הפשע שביצעו. ככל שהעמיקה לרדת בצינוק, כן היו האסירים הכלואים בו אכזריים ומסוכנים יותר. היא שמה פעמיה אל התא שבקצה המסדרון, אל אסיר מיוחד שהיה נתון תחת השגחתו של שומר אישי גדול-גוף.
האישה באה לשאול שאלה. הייתה זו שאלה פשוטה למדי, אבל היא העסיקה את מחשבותיה בכל יום, גרמה לשנתה לנדוד ברוב הלילות, וכיכבה בחלומותיה כשכבר הצליחה להירדם.
רק אדם אחד ידע את התשובה לשאלתה, והוא נמצא מצדם השני של סורגי הכלא שלפניה.
"אני רוצה לראות אותה," אמרה האישה בגלימה לשומר.
"לאיש אסור לראותה," אמר השומר, משועשע מעט מהבקשה. "קיבלתי פקודה ממשפחת המלוכה."
האישה הסירה את הברדס וגילתה את פניה. עורה היה חיוור כשלג, שערה שחור כפחם ועיניה ירוקות כיער. יופייה נודע לתהילה ברחבי הארץ, וסיפורה נודע אף יותר.
"הוד מלכותך, בבקשה, סלחי לי!" התנצל השומר ההמום ומיהר לקוד קידה עמוקה, מוגזמת. "לא ציפיתי למבקרים מהארמון."
"אין צורך להתנצל," אמרה. "אבל אנא, אל תספר לאיש שהייתי כאן הלילה."
"כמובן," הנהן השומר.
האישה פנתה אל הסורגים, מצפה שיורמו, אבל השומר היסס.
"את בטוחה שאת רוצה להיכנס לשם, הוד מעלתך?" שאל. "אין לדעת למה היא מסוגלת."
"אני חייבת לראותה," אמרה האישה. "בכל מחיר."
השומר החל לסובב ידית עגולה גדולה וסורגי התא התרוממו. האישה נשמה עמוק וחלפה על פניהם.
היא עברה במסדרון ארוך וחשוך עוד יותר, ובו סדרת סורגים ומחסומים שהורמו לקראתה והורדו שוב מיד אחרי שעברה. לבסוף הגיעה לקצה המסדרון, הסורג האחרון הורם, והיא נכנסה לתא.
האסיר היה למעשה אסירה. היא ישבה על שרפרף באמצע התא והביטה מעלה, אל צוהר קטן.
חלפו כמה רגעים עד שהאסירה הכירה בנוכחותה של האורחת שמאחוריה. זו הפעם הראשונה שבא אליה מישהו, והיא ידעה במי מדובר בלי להסתכל. זה יכול להיות רק בן אדם אחד.
"שלום, שלגיה," אמרה האסירה בקול חרישי.
"שלום, אם חורגת," השיבה שלגיה בקול רועד. "אני מקווה ששלומך טוב."
שלגיה התאמנה שוב ושוב על הדברים שביקשה לומר, אבל כעת התקשתה מאוד לדבר.
"שמעתי שאת המלכה עכשיו," אמרה אמה החורגת.
"זה נכון," אמרה שלגיה. "הכתר עבר אליי בירושה, כפי שביקש אבי."
"אז במה זכיתי לכבוד? באת לראות אותי קמלה ודועכת?" אמרה אמה החורגת. קולה ניחן בסמכות ובעוצמה, ונודע בכך שגם הגבר החזק ביותר נמס כמו קרח בשומעו אותו.
"נהפוך הוא," אמרה שלגיה. "באתי כדי להבין."
"להבין מה?" שאלה האם החורגת בגסות.
"למה…" שלגיה היסס. "למה עשית מה שעשית."
כשאמרה זאת הרגישה שלגיה שמעמסה כבדה יורדת מכתפיה. סוף-סוף העזה לשאול את השאלה שכל-כך הציקה לה. מחצית האתגר הייתה כעת מאחוריה.
"יש הרבה דברים בקשר לעולם הזה שאת לא מבינה," אמרה האם החורגת ופנתה להביט בבתה החורגת.
הייתה זו הפעם הראשונה זה זמן רב ששלגיה ראתה את פני אמה החורגת, פני אישה שהייתה בעבר יפהפייה ללא דופי, פני אישה שהייתה בעבר מלכה. כעת ישבה מולה אסירה שיופייה דהה והיה לארשת פנים חמוצה תמידית.
"זה אולי נכון," אמרה שלגיה. "אבל את לא יכולה לגנות אותי על כך שאני מנסה למצוא מניע כלשהו למעשייך?"
השנים האחרונות לחייה של שלגיה היו השערורייתיות ביותר בהיסטוריה המלכותית של הממלכה. כולם שמעו על הנסיכה היפה שמצאה מקלט אצל שבעה גמדים בזמן שהתחבאה מאמה החורגת הקנאית. כולם שמעו על התפוח המורעל הנודע לשמצה ועל הנסיך מקסים שהציל את שלגיה ממוות מדומה.
הסיפור היה פשוט, אבל השלכותיו לא היו כאלה. למרות נישואיה הטריים וענייני הממלכה שתבעו את תשומת לבה, מצאה עצמה שלגיה תוהה שוב ושוב האם הסיפורים על גאוותנותה של אמה החורגת נכונים. המלכה החדשה פשוט התקשתה להאמין שמישהו יכול להיות כל-כך מרושע.
"את יודעת איך קוראים לך האנשים בחוץ?" שאלה שלגיה. "מחוץ לחומות הכלא כולם קוראים לך 'המלכה הרעה'."
"אם כך תייג אותי העולם, אלמד לחיות עם הכינוי," אמרה המלכה הרעה. "ברגע שהעולם קיבל החלטה, אין דרך לשנות את דעתו."
שלגיה נדהמה לנוכח אדישותה של אמה החורגת. הדבר הטריד אותה מאוד. היא קיוותה שעוד נותר בה שמץ אנושיות.
"רצו להוציא אותך להורג כשנודע מה עוללת לי! הממלכה כולה רצתה במותך!" קולה של שלגיה דעך ללחישה והיא נאבקה ברגשות שגאו בקרבה. "אבל אני לא הסכמתי. לא יכולתי…"
"ואני אמורה להודות לך על שחסת על חיי?" שאלה המלכה הרעה. "אם חיפשת מישהו שייפול לרגלייך ויכיר לך תודה, הגעת לתא הלא-נכון."
"לא עשיתי את זה בשבילך. עשיתי את זה בשבילי," אמרה שלגיה. "בין אם זה מוצא חן בעינייך ובין אם לא, את האימא היחידה שאני מכירה. אני לא מוכנה להאמין שאת באמת מפלצת חסרת נשמה כמו שכולם אומרים. אולי זה נכון, אבל אני מאמינה שעדיין חבוי בך לב."
דמעות זלגו על פניה החיוורים של שלגיה. היא הבטיחה לעצמה שתישאר חזקה, אבל איבדה את השליטה ברגשותיה ברגע שנמצאה במחיצת אמה החורגת.
"חוששתני שטעית, אם כן," אמרה המלכה הרעה. "הנשמה היחידה שהייתה לי מתה לפני זמן רב, והלב היחיד שתמצאי אצלי עשוי מאבן."
למלכה הרעה באמת היה לב אבן, אבל הוא לא היה בתוכה. אבן הדומה בגודלה ובצורתה ללב אדם נחה על שולחן קטן בפינת התא, הפריט היחיד שהמלכה הרעה הורשתה לשמור בחזקתה כשנעצרה.
שלגיה זכרה את האבן מילדותה. היא תמיד הייתה יקרה מאוד ללבה של אמה החורגת, והמלכה הרעה שמרה עליה מכל משמר. שלגיה מעולם לא הורשתה לגעת בה או להחזיק בה, אבל כעת, דבר לא עצר בעדה.
היא חצתה את התא, הרימה את האבן ובחנה אותה בסקרנות. המראה העלה בה זיכרונות רבים. כל ההזנחה וכל העצב שהסבה לה אמה החורגת בילדותה צפו ועלו בה.
"כל חיי רציתי דבר אחד," אמרה שלגיה. "את אהבתך. כשהייתי ילדה הייתי מתחבאת בארמון שעות על גבי שעות בתקווה שתשימי לב שנעלמתי, אבל זה מעולם לא קרה. את בילית את זמנך בחדרייך, עם המראות שלך והקרמים לטיפוח העור ועם האבן הזאת. הקדשת יותר זמן לזרים שהציעו לך שיטות להשגת נעורי נצח מאשר לבתך. אבל למה?"
המלכה הרעה לא השיבה.
"ניסית להרוג אותי ארבע פעמים, מתוכן שלוש במו-ידייך," המשיכה שלגיה, נדה בראשה בהשתאות. "כשהתלבשת כמו זקנה ובאת לבקר אותי בבקתת הגמדים ידעתי שזו את. ידעתי שאת מסוכנת, אבל בכל זאת נתתי לך להיכנס. כל הזמן המשכתי לקוות שתשתני. נתתי לך לפגוע בי."
שלגיה לא סיפרה זאת עד כה לאיש, וכעת משאמרה זאת טמנה את פניה בידיה ופרצה בבכי.
"את חושבת שאת יודעת שברון לב מהו?" סיננה המלכה הרעה בחדות שהפתיעה את בתה החורגת. "אין לך מושג מהו כאב. מעולם לא זכית לחיבה ממני, אבל מרגע שנולדת אהבה אותך הממלכה כולה. לאחרים, לעומת זאת, לא היה מזל כזה. מהאחרים, שלגיה, לוקחים לפעמים את הדבר היחיד שהם אהבו אי-פעם."
שלגיה לא ידעה מה לומר. לאיזו אהבה היא מתכוונת?
"את מתכוונת לאבא שלי?" שאלה שלגיה.
המלכה הרעה עצמה את עיניה ונענעה את ראשה. "נאיביות היא נחלתם של בני המזל," אמרה. "את אולי לא תאמיני, שלגיה, אבל היו לי חיים לפני שנכנסתי לחייך."
שלגיה השתתקה. היא נבוכה מעט. מובן שידעה שלאמה החורגת היו חיים לפני שנישאה לאביה, אבל מעולם לא תהתה מה נכלל בהם. אמה החורגת תמיד גוננה כל-כך על פרטיותה, שמעולם לא הייתה לה סיבה לתהות.
"איפה המראה שלי?" תבעה המלכה הרעה לדעת.
"היא הולכת להשמדה," אמרה לה שלגיה.
האבן של המלכה הרעה הפכה לפתע כבדה יותר בידה של שלגיה, והיא תהתה אם הדבר אכן קרה או שדמיינה זאת. זרועה עייפה מהאחיזה בלב האבן והיא הניחה אותו.
"יש כל-כך הרבה דברים שאת לא מספרת לי," אמרה שלגיה. "כל-כך הרבה דברים שהסתרת ממני כל השנים."
המלכה הרעה הרכינה את ראשה ובהתה ברצפה, ממשיכה לשתוק.
"אני אולי האדם היחיד בעולם שמרגיש חמלה כלפייך. בבקשה, תגידי לי שאני לא משחיתה אותה לשווא," הפצירה שלגיה. "אם קרו לך בעבר דברים שהשפיעו על ההחלטות שקיבלת אחר כך, בבקשה, הסבירי לי מה הם."
ושוב, אין תגובה.
"אני לא הולכת עד שלא תספרי לי!" צעקה שלגיה, ולראשונה בחייה הרימה את קולה.
"בסדר," אמרה המלכה הרעה.
שלגיה התיישבה על שרפרף נוסף שניצב בתא. המלכה הרעה השתהתה רגע לפני שפתחה בדברים, וסקרנותה של שלגיה רק התעצמה.
"את הסיפור שלך הפכו לאגדה רומנטית," אמרה לשלגיה. "לשלי אף אחד לא יקדיש מחשבה שנייה. עד קץ כל הימים יראו בי מרשעת נלעגת ותו לא. אבל העולם אינו מבין שרָשע הוא למעשה קורבן שסיפורו פשוט לא סופר. כל מה שעשיתי במהלך חיי וכל מה שעוללתי לך, הכול נעשה למענו."
שלגיה הרגישה שלבה כבד עליה וראשה מסתחרר. הסקרנות השתלטה על גופה כולו.
"למען מי?" השאלה נפלטה לפני שהספיקה להסתיר את הייאוש בקולה.
המלכה הרעה עצמה עיניים ושקעה בזיכרונות. מקומות ואנשים מעברה צפו ועלו מנבכי זיכרונה, כגחליליות במערה. היא ראתה כל-כך הרבה בצעירותה, כל-כך הרבה דברים שביקשה לזכור, כל-כך הרבה דברים שביקשה לשכוח.
"אספר לך על עברי, או לפחות על עברה של מי שהייתי פעם," אמרה המלכה הרעה. "אבל ראי, הוזהרת, הסיפור שלי לא יסתיים ב'באושר ובעושר'."
1
היה היה פעם
"היה היה פעם…" אמרה גברת פיטרס לתלמידי כיתה ו', "הן המילים הקסומות ביותר שידע העולם. הן הפותחות שער לסיפורים הנפלאים ביותר שסופרו אי-פעם. הן מזמינות את כל השומע לעולם שבו כולם מתקבלים בברכה והכול יכול לקרות; עכברים יכולים להפוך לבני אדם ומשרתות לנסיכות, ובדרך הם מלמדים אותנו לקחים חשובים."
אלכס ביילי הזדקפה בלהיטות במושבה. כמעט תמיד היא אהבה את השיעורים של המורה שלה, אבל הנושא הפעם היה קרוב ללבה במיוחד.
"סיפורי אגדות הם לא רק מעשיות טיפשיות המסופרות לפני השינה," המשיכה המורה. "בסיפורים ניתן למצוא פתרון כמעט לכל בעיה שנוכל להעלות על הדעת. אגדות הן למעשה לקחי חיים המוסווים בעזרת דמויות ומצבים ציוריים.
"הילד שצעק זאב מלמד אותנו איזה ערך יש לשם שיצא לנו ומה כוחה של כנות. סינדרלה מלמדת את ערכו של לב טוב. הברווזון המכוער מלמד אותנו על חשיבות היופי הפנימי."
אלכס הנהנה בהסכמה בעיניים קרועות לרווחה. היא הייתה ילדה יפה עם עיניים תכולות נוצצות ושיער בלונדיני-אדמוני קצר שאותו נהגה להרחיק מפניה ולאסוף בסרט שיער.
גברת פיטרס לא הצליחה להתרגל למבטים הבוהים שנעצו בה התלמידים האחרים, כאילו היא מלמדת אותם בשפה זרה. משום כך נהגה לעתים קרובות להפנות את דבריה אך ורק לשורה הראשונה, שם ישבה אלכס.
גברת פיטרס הייתה גבוהה וצנומה ולבשה תמיד שמלות בהדפסים שהזכירו מראה של ספה צבעונית. שערה היה כהה ומתולתל ונח על פדחתה בסידור מוקפד שהזכיר כובע (ותלמידים רבים חשבו שזה באמת כובע). עיניה המוסתרות מאחורי זוג משקפיים עבי זגוגיות היו מצומצמות תמידית, כתוצאה מכל המבטים השיפוטיים שנעצה בתלמידיה לאורך השנים.
"למרבה הצער, הסיפורים הנצחיים האלה כבר אינם רלוונטיים לחברה שלנו," אמרה גברת פיטרס. "החלפנו את מוסר ההשכל בבידור השטחי שמציעים לנו הטלוויזיה ומשחקי הווידיאו. ההורים של היום מניחים לסרטים מצוירים איומים ולתוכניות אלימות לעצב את נפש ילדיהם.
"יש ילדים שנחשפים לאגדות רק דרך הגרסאות המעוותות שמפיקות חברות הסרטים. אלה עיבודים של אגדות שבדרך כלל עוקרים מהן את מוסר ההשכל שנועדו ללמד, ומחליפים אותו בחיות מזמרות ומרקדות. לא מזמן קראתי שעומדים להפיק סרט שמציג את סינדרלה כראפרית שמנסה להצליח ואת היפהפייה הנרדמת כנסיכה לוחמת שנאבקת בזומבים!"
"מעולה," לחש תלמיד שישב מאחורי אלכס.
אלכס נענעה את ראשה. כאב לה לשמוע את הדברים. היא ניסתה לשתף את התלמידים האחרים בביקורת שלה, אבל לצערה הם לא היו שותפים לתחושותיה.
"אני תוהה אם העולם היה נראה אחרת אילו כולם היו מכירים את הסיפורים כפי שהאחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן התכוונו שיכירו אותם," אמרה גברת פיטרס. "אני תוהה אם אנשים היו לומדים משהו מלבה השבור של בת הים הקטנה, שמתה בסוף סיפורה המקורי. אני תוהה אם כל-כך הרבה ילדים היו נחטפים אילו סיפרנו להם על הסכנות האמיתיות שאיימו על כיפה אדומה. אני תוהה אם עבריינים צעירים היו מנסים לשנות את דרכיהם אילו ידעו על הצרות שהביאה זהבה על עצמה עם שלושת הדובים.
"נוכל ללמוד להציל את עצמנו מדברים רבים כל-כך אם רק נקשיב לחוכמת הדורות הקודמים. אולי, אם נאמץ אל לבנו את האגדות יהיה לנו קל יותר למצוא דרך לחיות בעושר ובאושר."
אילו זה היה תלוי באלכס, גברת פיטרס הייתה זוכה במחיאות כפיים סוערות בתום כל שיעור. אבל למרבה הצער היא זכתה בדרך כלל לאנחת רווחה משותפת של כל התלמידים, שרק שמחו שהשיעור נגמר. "בואו נראה עד כמה אתם מתמצאים באגדות ילדים," אמרה המורה בחיוך והחלה צועדת אנה ואנה בחדר. "בעוץ לי גוץ לי, אביה של העלמה הצעירה אמר למלך שהיא יודעת להפוך את הקש למה? מישהו יודע?"
גברת פיטרס סרקה את הכיתה כמו כריש שמחפש דג פצוע. רק תלמידה אחת הרימה יד.
"כן, העלמה ביילי?" אמרה גברת פיטרס.
"הוא טען שהיא יודעת לשזור קש לזהב," אמרה אלכס.
"יפה מאוד, העלמה ביילי," אמרה גברת פיטרס. אם הייתה לה תלמידה מועדפת – והיא כמובן לעולם לא הייתה מודה בכך – הייתה זו אלכס.
אלכס ביקשה תמיד לרצות את המורים. היא הייתה תולעת ספרים אמיתית. לא משנה מתי – לפני הלימודים, במהלך הלימודים, אחרי הלימודים, לפני השינה – היא כל הזמן קראה. בזכות הצמא הרב שלה לידע הייתה בדרך כלל הראשונה להשיב לשאלותיה של גברת פיטרס.
היא התאמצה להרשים את חבריה ללימודים בכל הזדמנות, והשקיעה הרבה בכל יומן קריאה או הרצאה לפני הכיתה שהוטלו עליה, אבל בדרך כלל הצליחה רק להרגיז את התלמידים האחרים ולזכות בהצקות מצדם.
הבנות האחרות צחקו לה כל הזמן מאחורי גבה, ואת הפסקת הצהריים נהגה לבלות לבדה מתחת לעץ מבודד, בחברת ספר ספרייה. היא אף פעם לא הודתה בכך, אבל הבדידות הזאת הכאיבה לה לפעמים.
"ומי יוכל לספר לי לאיזו פשרה הגיעה בת הטוחן עם עוץ לי גוץ לי?"
אלכס חיכתה רגע לפני שהצביעה. היא לא רצתה להיראות יותר מדי חנפנית.
"כן, העלמה ביילי?"
"אם יהפוך את הקש לזהב, הבטיחה בת הטוחן לתת לעוץ לי גוץ לי את בנה בכורה כשתהיה מלכה," הסבירה אלכס.
"עסקה לא משהו," אמר ילד מאחורי אלכס.
"בשביל מה גמד זקן ומוזר צריך בכלל תינוק?" שאלה ילדה לידו.
"בטח לא נתנו לו לאמץ, עם שם כמו עוץ לי גוץ לי," הוסיף תלמיד אחר.
"הוא אכל את התינוק?" שאל מישהו אחר בחשש.
אלכס הסתובבה אל בני כיתתה הבורים.
"אתם מפספסים את הפואנטה של הסיפור," אמרה אלכס. "עוץ לי גוץ לי ניצל את העלמה כשהייתה במצוקה. מוסר ההשכל מתייחס לניהול כושל של משא ומתן. מה אנחנו מוכנים להקריב בטווח הרחוק כדי לזכות ברווח קצר מועד בהווה? הבנתם?"
אם גברת פיטרס הייתה מסוגלת לשנות הבעות פנים, היא בוודאי הייתה קורנת מגאווה. "יפה אמרת, העלמה ביילי," אמרה. "עליי להודות שבכל שנותיי כמורה אני לא זוכרת שפגשתי בתלמידה בעלת ידע מעמיק כל-כך כמו – "
נחירה רמה בקעה מירכתי הכיתה. אחד מיושבי השורה האחרונה שכב שרוע על שולחנו, שקוע בשינה עמוקה וריר זב מפיו.
לאלכס היה אח תאום, וברגעים כמו זה הצטערה על כך.
תשומת לבה של גברת פיטרס הוסבה אליו, כמו מהדק נייר הנשאב אל מגנט.
"אדון ביילי?" שאלה גברת פיטרס.
הוא המשיך לנחור.
"אדון ביילי?" אמרה גברת פיטרס שוב וכרעה לצדו.
הוא פלט נחירה רועמת נוספת. כמה מהתלמידים תהו איך הוא מצליח להפיק רעש רם כל-כך.
"אדון ביילי!" צעקה גברת פיטרס באוזנו.
קוֹנֶר ביילי התעורר לחיים כאילו הדליק מישהו זיקוק תחת כיסאו, וכמעט הפיל את השולחן.
"איפה אני? מה קרה?" שאל קונר, מבולבל ומבוהל. עיניו התרוצצו סביב בזמן שמוחו ניסה להיזכר איפה הוא נמצא.
כמו אחותו, גם לו היו עיניים תכולות נוצצות ושיער בלונדיני-אדמוני. פניו העגולים והמנומשים היו כעת מעוכים כפני כלב ציד שאך זה התעורר מתנומה.
אלכס התביישה מאוד באחיה. חוץ מהדמיון במראה ובתאריך הלידה, הם היו שונים לחלוטין. לקונר אולי היו הרבה חברים, אבל שלא כמו אחותו, היו לו גם בעיות בבית הספר… בעיקר בעיות בלא להירדם.
"אני כל-כך שמחה שחזרת אלינו, אדון ביילי," אמרה גברת פיטרס בחומרה. "ישנת טוב?"
קונר הסמיק כעגבנייה.
"אני נורא מצטער, גברת פיטרס," התנצל, מנסה להישמע כן ככל האפשר. "לפעמים, כשאת מדברת הרבה זמן ברציפות אני נרדם. זה לא בשליטתי."
"אתה נרדם בשיעורים שלי לפחות פעמיים בשבוע," הזכירה לו גברת פיטרס.
"טוב, את באמת מדברת הרבה." המילים נפלטו מפיו, לא בתבונה רבה, לפני שהספיק לעצור בעצמו. כמה תלמידים נשכו שפתיים כדי לא לפרוץ בצחוק.
"אני ממליצה לך להישאר ער כשאני מלמדת, אדון ביילי," איימה גברת פיטרס. קונר מעולם לא ראה מישהו מצמצם עיניים כל-כך בלי לעצום אותן. "אלא אם כן אתה יודע כל-כך הרבה על אגדות שתוכל להעביר את השיעור בעצמך," הוסיפה.
"אני בטוח יודע," אמר קונר, ושוב דיבר בלי לחשוב. "כלומר, אני יודע על זה הרבה, זה הכול."
"אה, באמת?" גברת פיטרס לא נרתעה מאתגר מעודה, ותלמידיה חששו תמיד מלאתגר אותה. "בסדר גמור, אדון ביילי, אם אתה יודע כל-כך הרבה, ענה על השאלה הבאה."
קונר בלע רוק בפחד.
"בסיפור היפהפייה הנרדמת המקורי, כמה שנים ישנה הנסיכה לפני שהתעוררה בעקבות נשיקה של אהבת אמת?" שאלה גברת פיטרס, ובחנה את פניו.
כל העיניים נישאו אליו, ממתינות בציפייה לסימן שהוא אינו יודע את התשובה. אבל למרבה מזלו של קונר, הוא דווקא ידע.
"מאה שנים," השיב קונר. "היפהפייה הנרדמת ישנה מאה שנים. בגלל זה הטירה הייתה מכוסה קיסוס וכאלה, כי הקללה השפיעה על כולם בממלכה ולא היה מי שיטפל בגינון."
גברת פיטרס לא ידעה מה לומר, והזעיפה אליו פנים בהשתוממות כנה. זו הפעם הראשונה שהוא יודע את התשובה כשהיא שמה אותו על הכוונת שלה, והיא לחלוטין לא ציפתה לכך.
"תנסה להישאר בהכרה, אדון ביילי. יש לך מזל שהשתמשתי בטופס הריתוק האחרון שלי הבוקר, אבל אני תמיד יכולה לבקש טפסים חדשים," אמרה גברת פיטרס וחזרה לקדמת הכיתה כדי להמשיך בשיעור.
קונר נאנח בהקלה והסומק נמוג מפניו. הוא פגש במבטה של אחותו, שגם היא הופתעה מכך שענה נכון. אלכס לא ציפתה שיזכור בכלל אגדות ילדים…
"ועכשיו, תלמידים, אני רוצה שתוציאו את ספר הספרות, תפתחו בעמוד מאה ושבעים ותקראו את כיפה אדומה לעצמכם בשקט," הורתה גברת פיטרס.
התלמידים עשו כדבריה. קונר התרווח ככל האפשר ליד שולחנו והתחיל לקרוא. הסיפור, התמונות והדמויות היו מוכרים לו היטב.
@
כשהיו קטנים אהבו אלכס וקונר יותר מכול לנסוע לבקר את סבתם. היא גרה בלב היער שבהרים, בבית קטן שאפשר בהחלט לתארו כבקתה, אם קיימים עדיין דברים שכאלה.
הדרך הייתה ארוכה, נסיעה של כמה שעות ברכב, אבל התאומים נהנו מכל רגע. הם חלפו בדרכים המתפתלות בין העצים שאין להם סוף, בציפייה גוברת והולכת, וכשהיו מגיעים סוף-סוף לגשר צהוב היו קוראים בהתרגשות, "כמעט הגענו! כמעט הגענו!"
בבואם הייתה סבתם מקדמת את פניהם בפתח בזרועות פתוחות ובחיבוק מפוקק עצמות.
"תראו, תראו, אתם שניכם! גדלתם בחצי מטר מאז שראיתי אתכם לאחרונה!" הייתה סבתא אומרת גם כשזה לא היה נכון, ואז הייתה מובילה אותם פנימה, אל העוגיות הטריות שאפתה במיוחד למענם.
אבא שלהם גדל ביער ומדי יום היה מספר להם, במשך שעות, על הרפתקאותיו שם כילד: על כל העצים שעליהם טיפס, על כל הנחלים שבהם שחה, על כל החיות הקטלניות שמהן נמלט בעור שיניו. רוב הסיפורים שלו היו מוגזמים לחלוטין, אבל הם אהבו את הזמן הזה שבילו בחברתו יותר מכל דבר אחר בעולם.
"יום אחד, כשתהיו גדולים יותר, אקח אתכם לכל המקומות הסודיים שהייתי משחק בהם," נהג אביהם לקנטר אותם. הוא היה גבר גבוה, בעל עיניים טובות שהיו נעטפות קמטים בכל פעם שחייך, והוא חייך הרבה, במיוחד כשהיה מקנטר את התאומים.
בערבים הייתה אמם של התאומים עוזרת לסבתא להכין ארוחת ערב ואחרי שהיו אוכלים, ברגע שסיימו לשטוף את הכלים, הייתה כל המשפחה יושבת סביב האש. סבתא הייתה פותחת את ספר האגדות הגדול שלה והיא ואביהם היו מקריאים, לפי תור, סיפורים לתאומים, עד שאלה נרדמו. הם סיפרו את הסיפורים בפירוט ובלהט כזה, שלתאומים לא היה אכפת שהם כבר שמעו אותם בעבר. ולפעמים היו כל בני משפחת ביילי נשארים ערים עד הבוקר.
כל ילד היה רוצה שיהיו לו זיכרונות נעימים כאלה.
אבל, למרבה הצער, התאומים לא נסעו לבקתה של סבתא זה זמן רב…
@
"אדון ביילי!" צעקה גברת פיטרס. קונר נרדם שוב.
"מצטער, גברת פיטרס!" השיב בצעקה, מזדקף בכיסאו כמו חייל על המשמר. אם מבטים היו יכולים להרוג, קונר היה מת במקום מהמבט שנעצה בו.
"מה אתם חושבים על כיפה אדומה האמיתית?" שאלה המורה את הכיתה.
ילדה מקורזלת שיער עם גשר שיניים הרימה אצבע.
"גברת פיטרס?" שאלה מקורזלת השיער. "אני מבולבלת."
"וכי למה?" שאלה גברת פיטרס בטון שרימז, "מה בשם אלוהים כבר בלבל אותך, סתומה?"
"כי כתוב פה שהצייד הורג את הזאב הרע," הסבירה מקורזלת השיער. "ואני חשבתי תמיד שהזאב סתם נעלב, כי הזאבים האחרים בלהקה צחקו על החוטם שלו, והוא וכיפה אדומה נהיו חברים בסוף. לפחות, זה מה שקרה בסרט מצויר שראיתי כשהייתי קטנה."
גברת פיטרס גלגלה את עיניה עמוק כל-כך בתוך ארובותיהן, שכמעט היו לה עיניים בגב.
"זו," אמרה בלסת חשוקה, "בדיוק הסיבה לכך שאנחנו מקיימים את השיעור הזה."
הילדה מקורזלת השיער הייתה קרועת עיניים ועצובה. איך ייתכן שמשהו שאהבה כל-כך היה שגוי לחלוטין?
"לשיעורי בית," אמרה גברת פיטרס, וכל התלמידים שקעו, כאיש אחד, באכזבה בכיסאותיהם, "אני רוצה שתבחרו את האגדה האהובה עליכם ותכתבו עבודה, שתוגש מחר, על הלקח האמיתי שהסיפור מנסה ללמד אותנו."
גברת פיטרס חזרה לשולחנה והתלמידים החלו לעבוד על המטלה בזמן שנותר מהשיעור.
"אדון ביילי," זימנה גברת פיטרס את קונר לשולחנה. "אני רוצה להחליף איתך מילה."
קונר היה בצרות צרורות, וידע זאת היטב. הוא קם בזהירות והתקרב לשולחנה של גברת פיטרס. התלמידים האחרים שלחו אליו מבטי השתתפות בצער, כשחלף על פניהם כאילו הוא בדרכו אל הגרדום.
"כן, גברת פיטרס?" שאל קונר.
"קונר, אני מנסה להפגין רגישות, בשל 'הנסיבות המשפחתיות' שלך," אמרה גברת פיטרס, מציצה בו מעל מסגרת משקפיה.
"הנסיבות המשפחתיות". קונר שמע את צירוף המילים הזה פעמים רבות מדי בשנה האחרונה.
"ואולם," המשיכה גברת פיטרס, "יש דברים שלא אסבול במהלך השיעור שלי. אתה כל הזמן נרדם בכיתה, אתה לא מקשיב, שלא לדבר על הציונים הנמוכים שלך במבחנים ובמבדקים. נראה שאחותך מתפקדת בסדר גמור. למה שלא תלמד ממנה?"
בכל פעם ששמע את ההשוואה הזאת הרגיש קונר כאילו בעטו לו בבטן. קונר באמת היה שונה לחלוטין מאחותו, ותמיד נענש בשל כך.
"אם זה יימשך, איאלץ להזמין את אימא שלך לפגישה, אתה מבין?" הזהירה אותו גברת פיטרס.
"כן, אדוני – כלומר, גברתי! התכוונתי גברתי! מצטער." זה פשוט לא היום שלו.
"אם כך, בסדר. אתה יכול לחזור למקום."
קונר דשדש לאטו למקומו, ראשו מורכן מעט יותר מאשר קודם. אין דבר ששנא יותר מאשר להרגיש כמו כישלון.
אלכס צפתה בשיחה שהתנהלה בין אחיה למורה. למרות שאחיה עשה לה בושות, היא ריחמה עליו, כמו שרק אחות יכולה.
אלכס דפדפה בספר שלה, מתלבטת באיזו אגדה לבחור. התמונות לא היו צבעוניות ומרגשות כמו אלו שבספר של סבתה, אבל מראה הדמויות המוכרות לה מילדותה גרם לה להרגיש בבית, תחושה שבזמן האחרון הייתה נדירה יותר ויותר.
הלוואי שהאגדות היו אמיתיות, חשבה. והיה אפשר לנופף בשרביט קסמים ולהחזיר הכול לקדמותו.
