ביקורת: הזמן השבור

ביקורתה של שלומית ליקה על "הזמן השבור", ספרה הראשון של סופרת הפנטסיה הישראלית, אריאלה בנקיר.

מאז הצלחת סדרת "הארי פוטר" של רולינג, נראה שלא מפסיקים לצאת לאור ספרי פנטסיה לנוער. מבחינתי בתור חובבת הז'אנר, זה מבורך. ספרה של אריאלה בנקיר, "הזמן השבור", הוא אכן ספר פנטסיה לבני נוער, אך הוא שונה ממרבית הספרים האחרים בכך שהמסע בזמן מביא את מיקי, הגיבורה, לממלכה ולזמן שהיו קיימים באמת ולמפגש עם דמויות היסטוריות. מבחינה זו, הספר מזכיר יותר את "ינקי בחצר המלך ארתור" של מרק טויין, שיצא לאחרונה בהוצאה מחודשת (גרף, 2009), ואת סדרת ספרי "נוכרייה" של דיאנה גבלדון (כנרת זב"מ, 2009), מאשר ספרי פנטסיה כמו "הארי פוטר", "הסיפור שאינו נגמר" או סדרת "נרניה" בהם עוברים הגיבורים לעולם דמיוני.

העלילה מגוללת את סיפורה של מיקי, נערה יתומה שאיבדה ראשית את אמה ואז במפתיע גם את אביה. כאשר היא עוברת לחסותה של דודתה, היא נדרשת לעבור עמה לאנגליה, ובמקום זאת בוחרת  להתגורר בפנימיית "שיבולים". היא אינה מתקבלת שם בחברת בני הנוער וסובלת מהצקות. בניסיון לחמוק מאלה, מיקי מחפשת מפלט בספרייה, שם צד את עינה ספר על ממלכת ארבוריאה. כשהיא מתפתה לקרוא בו, היא נשאבת אחורה בזמן ומגיעה לממלכה ההיסטורית. גם שם החיים לא פשוטים, והיא מעורבת בתככים ובמזימות, מתאהבת ובסופו של דבר מגלה… ובכן, תצטרכו לקרוא בשביל לדעת מה היא מגלה.

על פניו, הספר נראה כעוד סיפור נוסחתי: שוב נערה יתומה, דחויה חברתית, שגרה בפנימייה (מישהו נזכר בהארי?) ועוברת לתקופה אחרת באמצעות ספר, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר".  היא מגיעה לימי הביניים, מגלה שהיא אמורה להציל את אביה, בדומה "לווייתן מבבל" של הגר ינאי, עוברת שינוי, מגלה את עצמה וכוחותיה וכן הלאה. ספר התבגרות וחניכה קלאסי.

אבל זה נכון רק במבט שטחי. במבט מעמיק, יש בו הרבה יותר. לנערים ובמיוחד לנערות, זהו ספר שיכול לעזור לצלוח את גיל ההתבגרות, עם האהבות הראשונות והלחצים החברתיים, מבלי לאבד את עצמם בתהליך.

קודם כל, יש לנו גיבורה. החלטה לא פשוטה בז'אנר שפונה בעיקר לבני נוער, חובבי פנטסיה. ומיקי היא לא סתם נערה, היא נערה דעתנית ומודעת. כבר בתחילת הספר ברור שהיא עקשנית, כשהיא מסרבת לנסוע עם דודתה לאנגליה ומעדיפה להישאר בארץ וללמוד בפנימייה. גם שם לא קל לה. היא מסרבת לחבר הראשון שלה מתן, שרוצה ממנה דברים שהיא לא מרגישה מוכנה אליהם. כתוצאה מכך, כמובן, היא "נענשת", כיוון שהנער המקובל ממציא עליה סיפורים שהופכים אותה לדחויה חברתית ושקופה.

לאחר מכן, כשמיקי מגיעה לארבוריאה, היא לא רוצה להישאר בארמון, כמו שמקובל, ולבלות את ימיה בתפירה. תחת זאת, היא יוצאת עם נער, שעליו מוטל ללוות אותה, לטיולים ולרכיבה על סוסים ולומדת ממנו את האמנות העתיקה של ציד עם בזים.

אין ספק שמיקי היא גיבורה שהייתי שמחה לראות עוד כמוה. מבחינה מסוימת, היא מזכירה את הרמיוני. היא מגלה אומץ ותושייה, וככל שהעלילה נמשכת היא לומדת לגלות את ערכה וכיצד לנצל את החוזקות שלה, ללא חשש.

גם בעולם אליו היא מגיעה, עולמה של ארבוריאה, יש נשים חזקות, ביניהן אלאונורה המלכה והמשרתת הנאמנה והזקנה שלה, ברטה המכשפה. ברטה היא יועצת למלכה, מרפאה, ובעלת כוחות כישוף אותם היא מסתירה. בינה ובין מיקי נרקם קשר מיוחד והיא משמשת כמעין "מנטורית" עבורה. הנערה לומדת ממנה לרפא באמצעות צמחים, תחום שנשים עסקו בו, לצד עבודתן כמיילדות, ואף זוכה להעמיד את כישוריה החדשים במבחן.

מיקי מאפשרת לנו לגלות את העולם המופלא של ממלכת ארבוריאה, דרך עיניה. אנו לומדים להכיר את הארמון ואת החיים בו במאה ה-14, את חיי האצילים ואת התככים והמזימות הרוחשות בחצר המלוכה.

גיבור נוסף בספר הוא פייטרו, נער הבזים, שמלמד את מיקי את אמנות הציד עם בזים ואת הטיפול בהם, רכיבה על סוס ואפילו כיצד להגן על עצמה. בתמורה, מיקי מלמדת אותו קרוא וכתוב ושניהם משתנים כתוצאה מהמפגש ביניהם.

בין שני הצעירים נרקם סיפור אהבה יפה ועדין, כנגד כל המכשולים. מיקי יודעת שעליה לחזור, בסופו של דבר, לחייה הקודמים, ואילו פייטרו מובטח לנערה אחרת. למרות זאת, השניים לומדים לבטוח ברגשותיהם ולהאמין באהבה אמיתית, גם לאחר פגיעה.

פה בעצם נמצא הלב הרגשי של הסיפור. בשיחה אישית בין מיקי למלכת ארבוריאה, עולה הטענה כי המחיר של הנאמנות לאני האישי, כבד לא פחות מהמחיר של חוסר-נאמנות שכזו. התפשרות על העצמי גורמת לכך שחלק ממנו מת, כדברי המלכה. מנגד, לומדת מיקי גם כיצד לסמוך שוב על אחרים ולתת בהם אמון. אלו מסרים מצוינים לנערות, והאמת שגם לנערים.

מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, בסיום הספר מתגלה לנו היעד הבא במסעה של מיקי. אני כבר מחכה.

בשורה התחתונה

"הזמן השבור" הנו ספר מרתק, גם אם קצת שבוי בקלישאות הז'אנר. אף על פי כן, בתוך המסגרת מצליחה המחברת לספר סיפור מרגש, שונה וסוחף.

הזמן השבור

אריאלה בנקיר

הוצאת ידיעות ספרים (2012)

454 עמודים