ביקורת: גרגור והנבואה האפורה

ביקורתה של מאיה מרמרי על "גרגור והנבואה האפורה", הספר הראשון בסדרת "עולמטה", מאת סוזן קולינס.

הספר "גרגור והנבואה האפורה" הנו הספר הראשון בסדרת "עולמטה", מאת סוזן קולינס. כפי שמעיד שמו, הוא מגולל את סיפורו של גרגור, בן האחת-עשרה, שכבר בגילו הצעיר נאלץ לחוות את הצד הקשה בחיים. משפחתו הכוללת את סבתו (שאיננה תמיד בקו השפיות), אמו ושתי אחיותיו חיים בשיכוני עוני בניו יורק. אם לא די בכך, חייו של גרגור חוו שינוי גדול נוסף בשנתיים האחרונות, לאחר שאביו נעלם, מה שהחמיר את המצב ומקשה על חיי המשפחה עוד יותר. אמו הופכת למפרנסת העיקרית, השכנים מרכלים ונוברים בחייו, אך יותר מכול, מתוסכל גרגור מכך נאלץ להפוך בן רגע למבוגר השני בבית, במקום ליהנות מחופש והרפתקאות כמו ילד רגיל. כך, השגרה שוחקת את דרכה אל עצמותיו, עד שביום חמסין של קיץ,  בעודו מרותק לביתו בשל הצורך לשמור על אחותו הפעוטה, נעלולה, ההרפתקה מגיעה אל פתח ביתו. בעת משחק עם אחותו התינוקת, נגלה למול עיניו פתח אוורור פתוח בחדר הכביסה שמתחת לבניין. למרבה הזוועה, כאשר גרגור ואחותו בוחנים את הפתח, הוא בולע את אחותו ואותו ושניהם נשאבים מטה לתוך האפלה.

מיד עם נחיתתם, גרגור מבין שהם כבר אינם חלק מהעולם שהכיר. מהפגישה עם מקקי ענק מדברים, דרך בני האדם החיוורים המתגוררים בעולמטה ועד ליונקים בגדלים מפלצתיים (שמדברים, כמובן, גם הם), העולם הזה שונה עד מאוד. כאשר גרגור, אשר מוצא עצמו מוקף בפחדים חדשים ומרגיש כמו אסיר בעולם לא-לו, מנסה לברוח עם אחותו בחזרה אל העולם שממעל, הניסיון לא רק נכשל, אלא מתניע שרשרת אירועים אשר נחקקו בנבואה האפורה. בלית ברירה, גרגור נקלע למסע כפוי, שנראה כמו הדרך היחידה להציל את עצמו ואת כל עולמטה, כולו. בנוסף לאחותו הפעוטה, המונחת על כתפיו תרתי משמע, מצטרפת אל המסע חבורה מגוונת, צבעונית ולא יציבה במיוחד.

אני חייבת להודות שכאשר קראתי את התקציר לראשונה לא התלהבתי. קווי העלילה פשוטים ומזכירים את "ארתור והמינימונים" (הוצאת כנרת 2006), ספר מקסים, אך עם זאת שטחי להחריד. להפתעתי, העולם שנגלה בספר לא היה עולם ברור של טוב ורע, אלא עולם מורכב. הספר מקפיד להוציא את קוראיו מתבניות בנאליות של חשיבה, למרות שגיבורו בסך הכול בן 11, ואולי דווקא בשל כך. השימוש בילד כגיבור ראשי מספק דמות לא מגובשת עדיין, שאליה נוצקות תפיסות חיים, לאו דווקא שגרתיות, שחלקן אף מאירות עיניים בזירה הספרותית שלו. הדמויות בספר, ובפרט, היצורים בו – מסקרנים, לא משום שהם פרי-דמיון מוחלט – הם לא – אלא משום שהם מהווים את יצורי השפל של עולמנו. את מקומן של הפיות המתקתקות והדרקונים הגאים, תופסים עכברושים, מקקים ועטלפים. דמויות אלו לוקחות מקום מרכזי בסיפור, תוך שהן מביעות גם את נקודות המבט שלהן ולא רק מהוות דמויות רקע לדמות הראשית.

בצד החולשות של הספר, אני חושבת שמה שהציק לי יותר מכול הייתה הבעייתיות ש במספר הממוקד (שיטת סיפור הכוללת מספר יודע-כל שלעתים מתמקד בעולם דרך עיניה של הדמות הראשית). אני לא יודעת אם זו תוצאה של התרגום, או המספרת עצמה, אבל במקרים רבים, ובעיקר בהתחלה, ישנו שימוש בשפה גבוהה שעומדת בסתירה מוחלטת למספר בן ה-11. לשפה זו לא ניתן נימוק כגון קריאה רבה של ספרים וכו'. עניין נוסף שהפריע בסיפור הוא היעדרה של דמות נשית מובילה. אמנם לאורך כל הספר יש נסיכה מקומית אמיצה שמתלווה לגיבור הראשי (כבר אמרתי "ארתור והמינימונים"?), אבל לא ניתן לה בשום מקום כוח מוביל ויציאה אמתית מהתפקיד הקטן שלה.

לסיכום, "גרגור והנבואה האפורה" הפתיע אותי ובהחלט לחיוב. הספר הרפתקני ומלא דמיון, וקושר את הקוראים לעלילה עוד בתחילת הסיפור. הוא כתוב בצורה קולחת ועשירה ולא משאיר שום חורים בסיפור, לוגיים או עלילתיים. עולמטה של קולינס מציג שפע של הומור, חוזק פנימי ורצון לשרוד – יסודות אישיות שעומדים בבסיס החברה שלנו וזוכים בספר לייצוג חדש ומהנה. אני חושבת שספרה של קולינס בהחלט מתאים לנוער ולילדים שרוצים דרמה ואקשן שיוצא מהקובייה והקונספציות הרגילות. עם זאת אני גם ממליצה עליו גם למבוגרים שרוצים ליהנות מפנטסיה מרעננת ומתפיסת עולם צעירה, אך מלאה בתובנות על העולם.

טעימת קריאה מתוך "גרגור והנבואה האפורה"

גרגור והנבואה האפורה (Gregor the Overlander)

סדרת עולמטה (The Underland Chronicles)

מאת: סוזן קולינס

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת כנרת (2013)

240 עמודים