ביקורת: הנסיכה הקסומה

ביקורתה של מאיה מרמרי על המהדורה החדשה לספרו הקלסי של וויליאם גולדמן, "הנסיכה הקסומה".

הספר "הנסיכה הקסומה" הוא קלסיקה, מאת וויליאם גולדמן, המספר על רפתקאותיה של מרגנית. מרגנית היא נערה מעט מפונקת ומאוד מוזנחת, ועם זאת, כבר בגיל 17 היא מגרדת את המקום העשרים של הנשים היפות בתבל, לא שזה מעניין אותה. אירוע מכוננן גורם לה להתאהב בנער החווה, ווסטלי – אדם שעד כה האינטראקציה שלה עמו הסתכמה ב"נער חווה תבריש את סוס" ו"עבוד מהר יותר, עצלן". לא עובר זמן רב בטרם מרגנית מתוודה לווסטלי על אהבתה אליו. הוא, בתגובה, נוסע לאמריקה לנסות את מזלו ולמצוא את עושרו, כדי לשוב ולהינשא לה. השנים חולפות, אך ווסטלי לא שב. בהיעדרו, מגיע אל החווה של מרגנית הנסיך המפרדינק, טיפוס שכל כולו שרירים ושכלו מוקדש לציד, בלבד. הנסיך מבקש את ידה של מרגנית ובלית בררה ובלב שבור היא נעתרת.

ומפה הכול יתחיל להתקדם במהירות, כאשר, בימים המעטים שעוד נותרו לחתונה, מרגנית נחטפת על ידי שלושה ברנשים; ענק טורקי, ספרדי דק וסיציליאני צולע. השלושה חושפים משולש של כישרונות ולכל אחד מהם אישיות מרתקת, אולם גם תכניותיהם לא הולכות חלק, כאשר בזמן החטיפה אדם בשחור מתחיל לעקוב אחריהם, ופוצח במרדף גורלי, שאליו אף יצטרף בהמשך הנסיך הפמרדינק, משולהב מציד אשתו לעתיד.

קודם כול, אני חייבת לציין שאני די נרגשת לכתוב ביקורת על "הנסיכה הקסומה", הספר הזה היה ועודנו בעיניי ספר קאלט שאין שני לו. בסיפור זה (שאף עובד לגרסה קולנועית מדהימה) גולדמן מצליח לשלב הרפתקאות מסמרות שיער עם רומנטיקה וערכים של חברות, באופן מעורר השראה. כל זאת מתובל בהומור על חשבון הדמויות, שחלקן לא מתוארות כחכמו במיוחד, אם אתנסח בעדינות, והן אף מודעות לכך. הספר מצליח לשבות את קוראיו למרות פשטותו, ואולי בגללה. אין פה מזימה או קנוניה בין לאומית, רק קבוצה של אנשים שמנסים, כל אחד בדרכו, להגשים את ייעודם, כפי שהוא נתפס בעיניהם. זוהי אמונה עיוורת במה שנכון ומה שצריך להיות, שלעתים מציגה את הדמויות באור מגוחך ולעתים גורמת לנו להעריך ולהתרפק על אותם רגעי תמימות.

נושא נוסף הדורש התייחסות הנו התרגום החדש: מלבד שתי ההקדמות והאפילוג ("התינוקת של באטרקאפ") שהתווספו לגרסה החדשה, מדובר בתרגום חדש לגמרי. בעניין זה, אני חייבת לציין לטובה את איריס ברעם שעשתה עבודה נפלאה. התרגום החדש מספר את העלילה בעברית עכשווית קולחת ונעימה. כל זאת, מבלי לוותר על אווירת הזמן של הספר ומבלי לרדת ברמת המשלב הלשוני.

 אזהרה, אם טרם קראתם את הספר, אנא דלגו ישירות לפסקה הבאה.

ברצוני להקדיש את פסקה זו לדמות שהושמטה לחלוטין מהסרט, ולדעתי מעצבת את הספר, לא פחות מווסטלי או ממרגנית. אני מדברת כמובן על דמותו של ס. מורגנשטרן, המעטרת כמעט כל פרק. אני מודה ומתוודה כי בעת הקריאה הראשונה, האמנתי עוד בקיומו (זו הפעם הראשונה שגיליתי שסופרים משקרים לפעמים). דמותו הבדיונית של מורגנסטרן יוצרת תחושה של "ממד מקביל" בו היא אכן התקיימה. למרבה הצער, בספר החדש נגזלת חוויה זו, מפני שמרוב כל ההקדמות (נוספו עוד שתיים), קשה מאוד לפספס את העובדה שמורגנשטרן איננו קיים, ונוצרת התחושה ש"מרוב עצים לא רואים את היער". למרות שאני מחבבת קטעים אלו, משום יצירת הדיאלוג עם המספר, כמו גם תחושת ה"שותפות לסוד", העומס של הסיפור החוץ-עלילתי פשוט רב מדי. הקטע האחרון בספר, פרק מתוך ההמשך (הבדיוני אף הוא) "התינוקת של בטרקאפ" הוא דוגמה נוספת לכך. ההערות הרבות השזורות בפרק מפריעות לעלילה, הבנויה בצורה מקוטעת גם כך.

לסיכום

מבחינתי, "הנסיכה הקסומה" הוא ספר חובה לכל קורא חובב הז'אנר, וגם לאלו שלא. אינני חושבת שהוא ספר קנוני, או יצירת מופת של הגות, אך באמת ובתמים העלילה המרגשת ביותר שיצא לי לקרוא. אין בספר שום יומרות, והוא מצליח ליצור תחושה של אגדה קלסית מרגשת (לא מבחינה רומנטית, שם אין הרבה התפתחות) בלי לעשות אידיאליזציה של הגיבורים. עם זאת, אני ממליצה למי שטרם קרא לדלג על שתי ההקדמות הראשונות ולקרוא אותן רק לאחר סיום הספר ולפני האפילוג. ההקדמה המקורית ארוכה בין כה וכה (30 עמודים!), גם מבלי להוסיף לה עוד 17 עמוד של הקדמות נוספות.

בשורה התחתונה – מומלץ לכולם, גם כקריאה חוזרת.

דוגמת קריאה מתוך "הנסיכה הקסומה"

הנסיכה הקסומה  (The princess bride)

וויליאם גולדמן

מאנגלית: איריס ברעם

 הוצאת כתר (2013)

402 עמודים