בואו לקרוא את הפרק הראשון של "הקולוסוס מתעורר", הספר הראשון בסדרת הפנטסיה לנוער, "שבעת הפלאים".

ג'ק מקינלי הוא ילד רגיל עם בעיה לא כל כך רגילה:  בעוד שישה חודשים הוא עתיד למות.

אחרי שהוא מתמוטט באמצע הרחוב, ג'ק מוצא את עצמו במקום מסתורי. בלי הורים, בלי טלפונים, בלי דרך לברוח. רק שומרים חמושים, כמה ילדים מוזרים ופרופסור מעורר חשד. הבלבול של ג'ק גובר כשפרופסור ביגאד מספר לו שמקורה של מחלתו הוא בתכונה גנטית שירש ג'ק מנסיך של יבשת אטלנטיס האבודה. מצד אחד, היא מעניקה לו כוח אדיר. מצד שני, כמה חבל, היא תהרוג אותו בעוד שישה חודשים.

כדי להינצל ממוות צריכים ג'ק וחבריו החדשים למצוא את שבעת רכיבי הכוח האגדיים שהחביאה מלכת אטלנטיס במקומות שונים על פני כדור הארץ. אם ייפלו שבעת רכיבי הכוח לידיים הלא נכונות, מדובר בגזר דין מוות לא רק לילדים, אלא לעולם כולו.

פיטר לרנג'יס הוא מסופרי הילדים והנוער המצליחים ביותר בארצות הברית.  בין הספרים הרבים שכתב, גם שלושה ספרים בסדרה "39 רמזים".

לפרטים נוספים על "הקולוסוס מתעורר"

* * *

שבעת הפלאים ספר 1:

הקוֹלוֹסוּס מתעורר / פיטר לֵרַנְגִ'יס

מאנגלית: יעל ענבר

עריכה: ענבל מלכה

לחברַי למסע. לכולכם.

1

זקן אדום

בבוקר שבו הגיע זמני למות עבר גבר גדול ויחף בעל זקן אדמוני עבות בהילוך מתנודד על יד הבית שלי. הטמפרטורות שירדו מתחת לאפס לא הטרידו אותו, אבל כפי הנראה הוא אכל ארוחת בוקר איומה, כי הוא פלט גיהוק רם כמו טוּבָּה.

ענקים יחפים מגהקים שנראים כמו ויקינגים הם לא מחזה רגיל בבֶּלוויל, אינדיאנה. אבל לא היתה לי הזדמנות אמיתית לראות את הבחור מקרוב.

באותו הרגע, אני, ג'ק מקִינְלִי, הותקפתי בחדר השינה שלי. בידי זוחל מעופף.

יכולתי להשתמש בשעון מעורר. אבל הלכתי לישון מאוחר כי התכוננתי למבחן במתמטיקה שייערך בשיעור הראשון, ואני ישן שינה עמוקה. אבא לא היה יכול להעיר אותי כי הוא היה בסינגפור בענייני עבודה. ווֵנֵסָה, האוֹ-פֶּר שאני מכנה השְׁמַרְטַפִּילִית שלי, תמיד ישנה עד הצהריים.

הייתי צריך רעש רם. משהו שאין סיכוי שיאפשר לי להמשיך לישון. למרבה המזל עוד שמרתי את הר הגעש מעיסת הנייר שהכנתי ליריד המדע בחודש הקודם, מלא בסודה לשתייה. אז מזגתי חצי ליטר של חומץ למכונת הקפה של אבא שלי וחיברתי אותה להר הגעש בצינורית פלסטיק. לבסיס הר הגעש הצמדתי משטח משופע עם כדור ביליארד, וכיוונתי את הטיימר של מכונת הקפה לשעה שש וחצי, אז היא תשחרר את החומץ לתוך הר הגעש ותגרום להתפוצצות של חומר צמיגי. ההתפוצצות תדחף את הכדור במורד השיפוע לעבר קָטָפּוּלְטָה קפיצית שהנחתי מתחתיו. בקָטָפּוּלְטָה היה אִיכְסוֹזָאוּרוּס גדול וישן מפלסטיק – הכלאה של עיט בעל ניבים ושל אריה, צבוע באדום.

בום – רק אם אהיה מת אני לא אתעורר כשהדבר הזה יפגע בקיר. אין מצב שזה ייכשל, נכון?

לא בדיוק. לא תכננתי להיות באמצע סיוט בסביבות השעה 6:28. כבר חלמתי את החלום הזה הרבה יותר מדי פעמים: אני רץ בג'ונגל, לבוש בטוגה, ורודפות אחרי חיות נוהמות ומזילות ריר שנראות כמו חזירים, והצווחות שלהן מפלחות את השמים אפופי העשן. נחמד, מה? בדרך כלל אני מתעורר מהחלום הזה כשחור נפער באדמה מתחת לכפות רגלַי.

אבל הפעם נפלתי פנימה. למטה אל החשכה. אל מותי.

ברגע הפגיעה ענק הגזים גיהק. הצליל העיר אותי.

אזעקת מכונת-הקפה-הגעשית התפרצה. והאִיכְסוֹזָאוּרוּס החטיף לי בין העיניים.

וכך, בקצרה, התחיל הבוקר הכי גרוע שהיה לי בחיים. הבוקר האחרון שבו אני עתיד להתעורר במיטה שלי.

"@$%^&!" צרחתי, וזה אומר שאני לא יכול לגלות לכם את המילים האמיתיות.

זינקתי מהמיטה בייסורי תופת. ואז הבחנתי באדום-הזקן על המדרכה. מה שגרם לי להתכופף לרצפה, כי התביישתי שמישהו יראה אותי, אפילו זר יחף ומוזר. לרוע המזל הישבן שלי נחת ישר על כנף חדה של אִיכְסוֹזָאוּרוּס, ושוב צרחתי. הרבה יותר מדי צריחות בשביל מישהו שלא מזמן מלאו לו שלוש-עשרה.

שכבתי שם וחרקתי שיניים והצטערתי שלא השתמשתי בשעון המעורר. בעיני רוחי ראיתי את וֵנֵסָה מקנטרת אותי: אתה חושב יותר מדי, ג'ק. היא אמרה את זה איזה מאה פעמים ביום. אולי בגלל שאני חושב יותר מדי. תמיד חשבתי יותר מדי.

קמתי מהרצפה ותפסתי את הראש. אדום-הזקן המשיך ללכת ברחוב, כפות רגליו טופחות על המדרכה. "בפעם הבאה תסגור את הפה," רטנתי בשקט וכשלתי לחדר האמבטיה.

הייתי צריך לתהות מי הוא ולמה הוא שם, אבל לא תהיתי. הסיוט עדיין המשיך לרדוף אותי כמו טעם של גבינה מעופשת. ניסיתי להחליף אותו במחשבות על מתמטיקה. לרוע המזל, ההרגשה היתה די דומה.

כשהסתכלתי בראי ראיתי שהאִיכְסוֹזָאוּרוּס עשה לי חתך במצח. לא עמוק מדי, אבל הוא נראה די גרוע, והוא שרף.

פתחתי את הברז, הרטבתי מטלית רחצה ודחפתי הצדה בלורית גדולה של שיער חום-עכברי כדי לחשוף את הפצע. בזמן ששטפתי אותו הבחנתי בקווצה קטנה של שערות בלונדיניות שבלטה לי מהצד האחורי של הראש.

משונה. אף פעם לא ראיתי אותן לפני כן. אבא לא היה בסביבה כדי להציק לי, ולכן לא הסתפרתי די הרבה זמן, כך שהשערות האלה נראו כמו חוטי תיל רופפים. בדיוק כשהתכופפתי כדי להסתכל עליהן מקרוב,נשמע צליל חריקה חד שגרם לי להסתובב לאחור.

"וֵנֵסָה?" קראתי.

אה-הה. היא שמעה אותי צורח. דמיינתי אותה מכווצת מאחורי הדלת, מתכננת איך להתחמק מאשמה על מה שקרה, מה שזה לא היה. אבל היא לא היתה שם.

העפתי מבט בשעון של חדר האמבטיה: 6:39. הייתי מוכרח לצאת מהבית עד 6:45. אבל רציתי לראות את ציצת השיער הבלונדינית הזאת. היה לי מספיק זמן.

פתחתי את ארון האמבטיה ושלחתי יד אל מראת-יד שלא נגעתי בה כבר שנים. אבא ואני קנינו אותה בבית מרקחת כשהייתי בכיתה ב', בשביל פרויקט אמנות. לקחתי אותה והסתכלתי על המסר שחקקתי במסגרת הפלסטיק:

איור:

 2 במרס – יומולדת סמח אמא!

הפכתי את המראה. בצד האחורי הדבקתי תצלום מצופה בניילון. בתמונה אני בן ארבע, לבוש במעיל חורף נפוח, גולש במגלשת שלג במדרון גבעה נמוכה. התצלום היה ישן כל כך עד שהשלג הלבן היה מוכתם בצהוב-ירקרק. אמא עומדת על ראש הגבעה, צוחקת, לבושה במעיל הצמר החביב עליה מסמית' קולג'. אבא בתחתית, מפנה לי גב. זה היה המשחק שלנו: בּום על אבא. הייתי גולש ונתקל ברגליים שלו והוא היה נופל ומיילל ומעמיד פנים שזה כואב לו. אחר כך הוא היה נושא אותי בחזרה לפסגה והיינו עושים את זה שוב.

חייכתי. באותה התקופה זה נראה לי משחק ממש מצחיק. כל דבר קטן שעשינו היה כיפי. החיים היו די מושלמים לפני שאמא מתה. לפני שהתחלתי לסבול מהסיוטים האלה. לפני שאבא הגיע למסקנה שהבית זה מקום שהוא צריך להימנע ממנו.

הפניתי גב למראת האמבטיה הגדולה והשתמשתי במראת-היד כדי להסתכל על הצד האחורי של הראש. ואז קלטתי שהשערות הבלונדיניות הן לא בלונדיניות – הן לבנות. והן לא סתם כמה שערות. החלקתי אותן בטפיחה והבחנתי בדוגמה, אות V הפוכה. ניסיתי לגרד אותה בציפורניים בתקווה שזה סתם איזה כתם מוזר. אבל שום דבר לא קרה. השיער שלי פשוט החליף צבע – כמו בסרטים מצוירים, כשהשיער של מישהו מלבין מרוב הלם. זה מה שעשה לי האִיכְסוֹזָאוּרוּס? אין סיכוי שהילדים בבית הספר יתעלמו מזה.

חשבתי מה אמא היתה אומרת: תחבוש כובע.

צחצחתי שיניים מהר. הכנסתי את המראה לתיק, למקרה שארצה להמשיך לחקור את העניין בבית הספר. אחר כך רצתי לחדר והרמתי את המעיל שלי מהרצפה. כובע הצמר הסרוג שלי הציץ מתחת לשקית נייר של רשת המבורגרים. ניגבתי מאחד הצדדים שלו קרום של קטשופ קרוש ומילקשייק שוקולד. הוא לא הסריח כל כך, אז תקעתי אותו על הראש, דחפתי את מחברת המתמטיקה לתיק וטסתי.

השעה היתה 6:43.

כשהגעתי לראש המדרגות צפצף הטלפון הנייד שלי.

אבא!

אוף. השיחה שלנו בסקייפ בכל יום רביעי בשש וחצי בבוקר. שכחתי לגמרי – והוא איחר! איך הוא יכול לעשות לי דבר כזה ביום של מבחן?

טסתי לקומה התחתונה. אבא תמיד התעקש שאענה לשיחה על הספה בסלון – עם מצלמה פועלת, כדי שהוא יוכל לוודא שלא הרסתי שום דבר.

הוא משוגע לסדר. אני משוגע לבלגן. היו לי רק חמישה צלצולים לפני שהשיחה תעבור לתא הקולי. בסלון דחפתי ערימה של כבלים וג'ויסטיקים למרכז השטיח הטורקי, יחד עם שתי גיטרות, כמה חוברות קומיקס, שלושה סווטשרטים, כמה זוגות גרביים, אריזות טייק-אווי מהמטבח של ווּ, קופסת פיצה שפחדתי לבדוק מה יש בה, וכיף-כף אכול למחצה.

בִּיפּ…

הרמתי ממרכז הערימה וו מחובר לארבעה כבלים, שהיו קשורים לארבע פינות השטיח. החלקתי את הוו לתוך גלגלת שהתקנתי על מתלה הנברשת שבתקרה. כמה משיכות חזקות, והשטיח התרומם כמו שק המתנות של סנטה קלאוס, והשאיר מתחתיו רצפת עץ נקייה ללא רבב.

בִּיפּ…

6:44.

צנחתי על הספה ועניתי לשיחה.

"היי, אבא! אמממ, אין לי הרבה זמן ל – "

"חמש ורבע! תגיד להם למכור בחמש וחצי!" צעק אבא על מישהו במשרד. ראיתי רק את הזרוע שלו. "ותסגור את הדלת. אני בשיחת ועידה!"

אחר כך הוא חייך אלי בשמחה. וזה גרם גם לי לחייך. זה היה סוף יום העבודה שלו בסינגפור. הוא נראה ממש עייף, כאילו הרגע סיים ריצת מרתון עם גורילה מתה קשורה לו על הגב. ממש התגעגעתי אליו. הצטערתי שהעבודה שלו מרחיקה אותו מהבית.

אבל למה הוא צריך להתקשר אלי עכשיו?

"היייי, ג'קי, אני כל כך מצטער שאיחרתי!" אמר אבא בחיוך מתוח. "הסלון נראה נפלא! אבל… אה, איפה השטיח?"

אופס. הטיתי את הטלפון כדי שרק הקיר ייראה ברקע. "כנראה וֵנֵסָה לקחה אותו לניקוי. אבל אבא, תשמע, אני צריך ללכת – "

"היא שפכה עליו משהו?" הוא שאל.

"יש לי היום מבחן במתמטיקה…"

"אתה תהיה מעולה!" ענה אבא. "הֵי, מה הסיסמה של משפחת מֶקִינְלִי?"

"בעיה היא פתרון שמחכה להתגלות," דקלמתי.

"כל הכבוד! הֵי, ראית את הכתבה הזאת ששלחתי לך על הילד המסכן ההוא, קְרוֹמָרְטִי? זה שמת באולם באולינג על יד שיקגו?"

אוף. אקטואליה. הנושא הזה תמיד היה קשור לסיפורים עצובים על ילדים ועל טרגדיות. ובסוף נאום הטפת מוסר. דרכו של אבא להפחיד אותי כדי שאהיה זהיר במיוחד.

העפתי מבט בשעון. 6:46.

"נראה לי שרפרפתי עליה. תשלח לי שוב את הקישור. אז זהו. תגיד לי בהצלחה!" כשקמתי, הרגל שלי קרסה וכמעט שמטתי את הטלפון. נאלצתי להיאחז בספה כדי לא ליפול.

"ג'קי, אתה בסדר?" עכשיו המצח של אבא היה מכווץ לגמרי. "מה זה הסימן הזה שיש לך על המצח? זה חתך? נפלת?"

"לא!" אמרתי. "פשוט השתמשתי בצעצוע מעופף במקום בשעון מעורר."

כשהמילים יצאו לי מהפה זה נשמע הרבה יותר מטורף מכפי שציפיתי. "השתמשת בְּמה?" אמר אבא.

הרגשתי חלש ומסוחרר. נשמתי איזה שלוש נשימות עמוקות וניסיתי לעמוד זקוף, אבל מעדתי ונתקלתי בחבל שהיה קשור לגלגלת.

מהלך גרוע. השטיח צנח מטה. הכול נפל לרצפה ברעש והעלה ענן של אבק. הסתובבתי לצד האחר כדי שאבא לא יראה את זה.

"מה זה היה?" שאל אבא.

6:47. כמה זה עוד יכול להידרדר בכלל?

"שום דבר!" התזתי.

העיניים של אבא נפערו. "טוב, זהו זה. משהו לא בסדר. אני מזמין מקום בטיסה הבאה הביתה."

"מה?" זה לא התאים לו. בדרך כלל הוא הסביר כמה העבודה שלו חשובה. בדרך כלל הוא היה זה שקטע פתאום את השיחה. "באמת?"

אבא הסתכל עלי בצורה משונה. "תשמור על עצמך עד שאגיע לשם. שלא תתרחק מלוֹרִיסָה. תבקש ממנה לקחת אותך לבית הספר."

"וֵנֵסָה," אמרתי. "לוֹרִיסָה התפטרה. וגם רֶנְדִי."

"טוב, אל תתרחק ממנה, ג'ק," אמר אבא. "תשמור על עצמך. ובהצלחה במבחן במתמטיקה."

"תודה!" אמרתי. "ביי, אבא! אני אוהב" – התמונה נעלמה – "אותך."

הצג היה ריק.

6:48. הייתי מוכרח לטוס.

"וֵנֵסָה!" צעקתי ורצתי למטבח. בזמן שחטפתי מהדלפק שתי שקיות של סוכריות סְקִיטְלְס בטעם פירות ראיתי פתק מודבק על המקרר.

איור:

תגיד לאבא שלך שהתפטרתי!

ונסה

טסתי בחזרה לחדר של וֵנֵסָה ופתחתי את הדלת. החדר הקטן היה נקי ומסודר. וריק לגמרי.

עוד אסון שאצטרך להסביר לאבא כשיגיע הביתה.

דחקתי את זה ממחשבותַי, שעטתי החוצה דרך הדלת האחורית והוצאתי את האופניים מהחניה הסגורה. האוויר היה קר ומרענן ואני כפתרתי בחיפזון את המעיל.

יצאתי במהירות למדרכה, סטיתי ימינה ויצאתי בדרך לבית הספר.

אם אדום-הזקן היה שם, לא ראיתי אותו.