ביקורת סרט: מליפיסנט

"מליפיסנט", העיבוד המחודש של אולפני דיסני לסיפור "היפהפייה הנרדמת", הוא פספוס מרהיב ביופיו ומכעיס בעלילתו.

לאחר ציפייה של שנתיים וחצי, זכינו לראות את "מליפיסנט", העיבוד החדש של דיסני לסרט המצויר, "היפהפייה הנרדמת" (1959). הסרט החדש, בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי מגולל את הסיפור של הפיה הרעה ומגלה כיצד ומדוע הגיעה להיות האויבת של המלך, אביה של היפהפייה.

"מליפיסנט" מגיע אלינו לאחר גל ארוך של סרטי אגדות ומעשיות שגדשו את המסך הגדול בשנים האחרונות. חלקם היו מוצלחים יותר וחלקם פחות. לאחר שכמה מן האחרונים ספגו ביקורות שליליות וחשוב לא פחות – נחלו כישלון צורב בקופות, נראה שהגל האגדי מתקרב לקצו. מצד שני, אם יש מישהו שיכול לעשות סרטי אגדות מוצלחים אלו אולפני דיסני, לא? אז זהו, שאם בעבר דיסני היו כמעט מילה נרדפת לסרטי אגדות קלסיים, הרי שכיום זה כבר לא כל כך בטוח.

למה לראות

"מליפיסנט" הוא סרט יפהפה! מבחינה עיצובית, הוא חגיגה לעיניים ונותן פייט לא רע אפילו ל"ממלכת אוז", שהיה די מרהיב בפני עצמו. עיצוב עולם הפיות והיצורים הקסומים מזין את הדמיון ומספק הרבה רגעי "וואו!" זהו מפלט תמים ומלא קסם מן היום-יום.

בניגוד לסרטים רבים בהם הקדימון מראה את כל הקטעים השווים ובסרט עצמו אין מה לראות עוד, בסרט הזה יש עוד הרבה-הרבה מה לראות.  הקדימון לא מספק יותר מטעימה קטנה מן העיצובים הפנטסטיים. גם הופעתה של ג'ולי חזקה מאוד. השחקנית הפופולרית נראית תפורה לתפקיד והוא אליה. היא נראית 100% מליפיסנט. לא לחינם התמונות והטעימות הראשונות שלנו מן הסרט היו שלה.

כמו כן, בניגוד לעיבודים אחרים למעשיות, עיבוד זה שומר על תמימות וידידותיות לילדים לכל אורכו. נכון, יש בו רגעים שעשויים להפחיד ילדים קטנים ו/או רגישים במיוחד, אבל בסך הכול, מדובר בסרט מאוד ידידותי ובטוח לצופים צעירים (לטעמי האישי – מובן שכל אחד צריך לנהוג לפי שיקול דעתו, מתוך היכרות עם ילדיו). לא נעשה כל ניסיון לבגר אותו, מלבד היבט העומק הניתן לדמות הפיה הרעה.

ג'יימס ניוטון הווארד, מלחין העל, עשה כרגיל עבודה נפלאה. הפסקול תפור היטב למידותיו של הסרט, ללא צרימה מורגשת וכאשר הוא מורגש, הוא יפהפה. למעשה, הביקורת הזאת נכתבת לצליליו. נכון שהוא לא מחדש שום דבר בז'אנר, אבל חובבי הפסקולים ייהנו מעוד יצירה של הווארד.

למה לא לראות

כל העיצובים האסתטיים, האפקטים, העיבוד הממוחשב והפסקול, נפלאים ככל שיהיו, לא מסוגלים לחפות על תסריט דלוח, מרושל ומזלזל. העלילה, שמתחילה בעוצמה רבה, מידרדרת עד מהרה לגבב של אפקטים, בדיחות סלפסטיק וטוויסטים נחמדים אך לא משכנעים שלא מצליחים לחבור לכדי סיפור אמיתי. סיפורה של מליפיסנט, מה שאמור להיות לב לבה של העלילה, הוא כנראה אחד ההיבטים הפחות מעניינים בסרט.

מנגד, גם גורלה של היפהפייה הנמה לא שפר עליה. אל פנינג, אף על פי שגם היא נראתה כליהוק מושלם לתפקידה, מציגה הופעה לא משכנעת ואפילו מעצבנת, ככל הנראה שלא באשמתה. למרות שהסרט מתמקד בדמותה של הפיה הרעה, זאת לא סיבה לדרדר את היפהפייה לרמה של עלמה שכל תפקידה הוא לצחקק, להביט בעיני עגל מלאות פליאה בכל המתרחש סביבה ולבכות.

מבלי לספיילר יותר מדי, כנראה שאחד מהדברים עליהם ידובר בנוגע לסרט הזה (או לפחות אחד הדברים שיוצריו היו רוצים שידברו עליו), הוא הטוויסט הפמיניסטי. בדומה ל"לשבור את הקרח", גם כאן נראה שדיסני ניסו לשבור את חוקי המעשיות הקלסיות, כדי להעניק לסיפור יותר תחכום ולחמוק מן התבניות הפטריארכליות, בהן הן המעשיות והן האולפנים הואשמו. לטעמי האישי, למרות שעדיף ניסיון על פני כלום, לא מדובר בניסיון מוצלח. הטוויסט נראה כלא יותר מקוריוז וגם בו לא די כדי לשפר את התסריט החלש, ועצם השימוש בו מקומם.

לסיכום

"מליפיסנט" הוא חגיגה לחושים ששווה לראות, ולו רק בשביל העיצובים, האפקטים והאווירה הקסומה. יש מספיק מאלה כדי להצדיק את הצפייה, למרות העלילה החלשה. אולי ילדים ייהנו ממנו, כמו גם מבוגרים שמסוגלים ורוצים לכבות את החשיבה הביקורתית, לטובת חוויה הוליוודית עתירת אפקטים.