ביקורת ספר: אוקיינוס בקצה המשעול

ביקורתה של מאיה מרמרי על ספרו של סופר הפנטסיה הפופולרי, ניל גיימן, "אוקיינוס בקצה המשעול"

הספר "אוקיינוס בקצה המשעול", מאת ניל גיימן, הנו ספר פנטסיה, מתובל באימה, על חוויות ילדות. הגיבור, אשר נותר אנונימי לאורך הספר כולו, חוזר להלוויה בעיר הולדתו. כשהוא שרוי בשרעפים, הוא מוצא עצמו נסחף אל משעול שהווה חלק מרכזי בילדותו. כשהוא מגיע לסוף המשעול, צפים ועולים בזיכרונו אירועי ילדות אותם שכח, ובעיקר זיכרונות מחברתו, לטי המפסטוק, אותה פגש כשהיה בן שבע בנסיבות מוזרות ואפלות.

הכול מתחיל ביום שבו דייר ששכר חדר בבית הוריו מתאבד. אירוע זה מצית שרשרת של התרחשויות מבהילות, כגון כסף שמגיע לידי אנשים בדרכים בלתי צפויות ולרוב כואבות. מפוחד, הוא פונה אל לטי שבתורה מסבירה לו שישות עתיקה שלא מהעולם הזה מנסה לספק את האנשים בעזרת כסף, מבלי להבין את השלכות מעשיה, או את צורת החשיבה האנושית. על מנת להפסיק את ההתערבות, שניהם יוצאים להתעמת עמה ולגרום לה לחדול ממעשיה. אולם מסע זה מסתבך בעקבות טעות אחת גורלית שגוררת אותה לעולמנו. גיבורנו מוצא את עצמו כלוא בביתו, נלחם מול הישות רבת העוצמה שמשתמשת בו, ומול משפחתו שלא מקבלת בהבנה את התנהגותו המוזרה.

הספר מדהים, מותח וגורר אותך לקריאה רצופה (לא משנה שעכשיו אמצע הלילה ונותרו לך רק 3 שעות עד שיהיה עלייך לקום). במסווה של סיפור ילדות, גיימן גורר את הקוראים בחזרה לשדים ולמפלצות שחיים בארונות חדר הילדים ומדי פעם עולים באוב בזיכרונותינו. בשפה פשוטה וקולחת, הסופר מתאר את העולם ואת היצורים המפחידים ששוכנים בו (כולל אלו הנקראים מבוגרים), מנקודת מבטו של ילד בן שבע. את כל זה הוא אורז בחינניות, עם סוף שמחליק מתוך האחיזה שלך ונעלם לתוך הערפל ממנו כל הסיפור התחיל.

הדבר היחיד שצרם לי מאוד לאורך הספר, הנו המחסור המובהק בדמות גברית חיובית. כל הגברים בסיפור הינם אינדיבידואלים אנוכיים שמרוכזים בעצמם ובהנאותיהם שלהם. בניגוד לטענה שבדרך כלל עולה (ובצדק), שלא ניתנת לנשים מספיק במה לאורך העלילה, פה מתרחש הקיצון ההפוך. למרות שבעיניי ההשתתפות המאסיבית של נשים כגיבורות הוא דבר מבורך, ניכר כי גיימן ניסה ליצור פה את המודל ההפוך. בנוסף לכך שהגברים תמיד מוצגים באור שלילי, גם ההשפעה שלהם על התרחשויות  המתוארות קטנה. היה נחמד ומועיל לו לפחות דמות גברית אחת הייתה מוצגת באור חיובי, או לפחות ניטרלי.

לסיכום, אני ממליצה על "אוקיינוס בקצה המשעול" לכל אוהבי הפנטסיה ובעיקר לאוהבי האימה. למרות הקונוטציות הראשונות שלו, ספר זה אינו לילדים וגם לא מומלץ להם. העובדה שהספר נכתב למבוגרים בולטת, בין אם בעקבות סצנות האימה החזקות והרמיזות המיניות ובין אם בעקבות ההומאז' לספרים שכיום כבר אינם באופנה. עם סיום פנטסטי, שגורר את הקורא/ת לנסות להעלות באוב זיכרונות שנשמרו בתיבות נעולות בראש – ולפחד ממה שהן מכילות, זהו ספר שממשיך ללוות את קהלו, זמן רב לאחר שהמילה האחרונה נקראה.

"אוקיינוס בקצה המשעול"
מאת: ניל גיימן
תרגום מאנגלית: דידי חנוך
הוצאת הכורסא וידיעות ספרים (2014)
199עמודים