ריאיון עם ג'ונתן סטראוד

ריאיון עם ג'ונתן סטראוד, מחבר טרילוגיית ברטימאוס וסדרת לוקוות ושות'

לכבוד יציאת התרגום של "גרם המדרגות הצורח", הספר הראשון בסדרה החדשה של ג'ונתן סטראוד, לוקווד ושות', הזמנו את סופר הפנטסיה לריאיון על רוחות רפאים, על ספרות ילדים ונוער ועל כתיבה בכלל.

שלום מר סטראוד ותודה שהסכמת להתראיין עבור הגולשים של הספרייה הפנטסטית.

לעונג לי!

כיצד נולד הרעיון ל"גרם המדרגות הצורח" וסדרת לוקווד ושות'? ומה בא קודם, הרעיון לספר או לסדרה?

הכול התחיל קיץ אחד, כשהשתעשעתי ברעיונות חדשים. בכל יום ישבתי ופשוט כתבתי מה שעלה לי בראש. ניסיתי סיפור מדע בדיוני – זה לא עבד. ניסיתי מעשיית זומבים – גם בזה היו בעיות. ואז כתבתי סצנה עם שני ילדים, ילד וילדה, הולכים לעבר בית בלונדון. הם לבשו בגדים מודרניים, אבל היו להם דקרים (חרבות סיף), תלויות ממותניהם. הם היו שם כדי לטפל ברוח רפאים שארבה בתוך הבניין… וזה היה מספיק. נשביתי. בעיקר אהבתי את האופן שבו דיברו זה עם זו. לא היה לי מושג מה הסיפור, באמת, או מי הילדים האלה, או למה הם הסתובבו וצדו רוחות רפאים. כל זה בה אחר כך. נדרשו לי מספר שבועות כדי לפענח את הפרטים בעלי חשיבות המפתח. החלטתי שיש מגפה של רוחות רפאים בבריטניה – ורק ילדים יכולים לראות אותן. הגיבורים שלי באים מסוכנות קטנה לאיתור תופעות על-טבעיות. כעת יכולתי לראות את הפוטנציאל לסדרה, ופיסה אחר פיסה, חיברתי את העלילה של הספר הראשון. אתם עדיין יכולים לקרוא את הסצנה הראשונה הזאת, כיוון שהיא מהווה את ההתחלה של פרק אחד ב"גרם המדרגות הצורח". שם הכול התחיל בשבילי.

האם תוכל לספר לנו על המחקר שנדרש על מנת לכתוב את הספרים בסדרה? כיצד הוא שונה, למשל, מן המחקר עבור טרילוגיית ברטימאוס?

כשאתה כותב פנטסיה, באופן כללי, זה עוזר כשהסיפור מתרחש במקום אמתי כלשהו – זה נותן לדברים הקסומים והעל-טבעיים תחושה יותר מוחשית. גם הסיפורים של ברטימאוס וגם של לוקווד מתרחשים בלונדון, שזהו מיקום מעולה. אני משתמש בדרכים ובבניינים אמתיים. גרתי שם כמעט 10 שנים, כך שאני מכיר את העיר היטב. אז, אני מכסה את המיקום האמתי עם דברים פנטסטיים – רוחות הרפאים או הג'ינים – ורואה איך הם מתקשרים זה עם זה.

מבחינת מחקר, גם בשביל ברט וגם בשביל לוקווד, השתמשתי בהרבה פולקלור והחלטתי להציב אגדות כנקודת התחלה. כסף, ברזל ומלח, למשל, היו בשימוש נגד רוחות רעות כבר אלפי שנים. השימוש במסורות הללו איכשהו הפך את הכול ליותר אמתי. אבל אז הוספתי גם דברים שהמצאתי בעצמי. למשל, הדרגות השונות של הרוחות בספרי ברטימאוס הם שילוב של פולקלור ערבי אמתי (מארידות, עפריות, גי'ן) וכאלה שהמצאתי (להביות ושעירים); חלק מן הסוגים של רוחות הרפאים בלוקווד מוכרים (פולטרגייסט); אחרים (גבירות קרות, נוקשי אבנים) הם חדשים. זהו השילוב בין המומצא והמוכר שיוצר את הניצוץ המיוחד שמצית ספר מצליח.

נראה שלסרטי אימה קל יותר – עומדים לרשותם תאורה וזוויות צילום, איפור ומוסיקת רקע… האם תוכל לספר לנו על האתגרים שבכתיבת אימה, ובמיוחד לקהלים צעירים?

אני חושב שבהרבה מובנים, כתיבה של דברים מפחידים כמו שצריך דורשת אותו סוג של משמעת שדרושה ליצירת סרט מפחיד. זה הכול עניין של מתח והבנייה שלו בצורה אטית. כל אחד יכול להשיג אפקט של הלם בעזרת הצגה של דברים מבחילים ונוראיים, אבל גם בסרטים וגם בספרים, האפקט שזה יוצר הוא לדחות את הקהל (או לשעמם אותו) מהר מאוד. הרבה יותר טוב ליצור ציפייה וחשש, על ידי בנייה אטית של האווירה: על ידי שימוש במיקום, במה שנקלט בחושים, בנקודת מבט בגוף ראשון, שמועות, דברים חצי-נראים שנקלטים בזווית העין. במונחים של סרטים, אלפרד היצ'קוק היה מעולה בזה. הוא שיחק בציפיות של הצופים. בסיפורי-רוחות, מאסטרים כמו מ. ר. ג'יימס ואלגרנון בלקווד עבדו עם אווירה ותחושות מאוד ביעילות.

חוק טוב, הוא לא להראות יותר מדי מוקדם מדי – ולשמור משהו באמת נבזי שיהיה לקראת הסוף. אם תעשו את זה כמו שצריך, אתם תחזיקו את הקהל שלכם, בכל גיל – צעיר, זקן, חי או מת – ממש-ממש במתח.

בעולם של לוקווד ושות' מבוגרים די תלויים בילדים ובבני-עשרה. במקום שהמבוגרים ידאגו לילדים, הילדים מגנים על המבוגרים ולפעמים משלמים על כך בחייהם. למה זה, והאם לדעתך זה משקף משהו במציאות של ימינו?

מההתחלה, מאוד התעניינתי באופן שבו "הבעיה" הפכה את המציאות על פיה. המבוגרים חסרי אונים – הם לא יכולים לראות את רוחות הרפאים והם נמצאים בסכנה גדולה בגללן. ילדים יכולים לראות רוחות, לכן יש להם סיכוי להילחם בהן ולשרוד. כמובן שמשמעות הדבר היא שאני יכול ליצור רגעים מעולים שבהם לוקווד, לוסי וג'ורג' נכנסים לבדם לבניינים רדופים נוראיים. אבל, זה אומר שאני גם יכול לחקור את ההשלכות היותר רחבות: מחוץ לאזורי הסכנה, המבוגרים עדיין ירצו להיות בשליטה. מרבית הסוכנויות מנוהלות על ידי מבוגרים. לוקווד ושות' הם היחידים שמסתדרים בכוחות עצמם וקובעים את החוקים עבור עצמם – לכן, הרבה פעמים הם יכולים לעלות למבוגרים על העצבים.

אני חושב שהסידור הזה אכן משקף מספר אמיתות חשובות. לילדים יש ראש יותר פתוח מאשר למבוגרים: הם יותר רגישים לעולם באופן כללי, אז למה שזה לא יהיה נכון גם במקרה של רוחות רפאים? והמבוגרים באמת מחפשים לשלוט בעניינים, הם רוצים לנהל ילדים ככל שניתן. הם אוהבים את האנרגיות שלהם, אבל גם מוצאים אותם די מאיימים. האתגר עבור כל ילד הוא למצוא איך להביע את היצירתיות שלו ואת אופיו הטבעי בלי להירמס על ידי הכוחות שסביבו.

נראה שסדרת לוקווד ושות' היא די אפלה, ונראה גם שיש הרבה אלמנטים אפלים בספרות הילדים והנוער של ימינו, באופן כללי. למה זה, לדעתך?

אנחנו צריכים רק להסתכל בטלוויזיה כדי לראות כמה מאיים העולם האמתי יכול להיות. כמובן שבד בבד, יש גם הרבה דברים טובים, אבל תודות לתקשורת המודרנית אי אפשר באמת להתעלם מדברים אפלים. פעם היו זמנים שספרי ילדים רבים היו מבודדים היטב מפני ההיבטים הקשים של המציאות, אבל זה כבר לא כל כך קל כיום. ולמעשה, ספרי הילדים הטובים באמת – הקלסיקות האמתיות – מעולם לא חמקו מהתמודדות עם האפל והבעייתי. אי המטמון של סטיבנסון, לדוגמה (אחד הספרים החביבים עליי ביותר), משיג את הכוח שלו על ידי התמודדות עם הרוע, פנים-מול-פנים. קראו אותו ותוכלו לרעוד מפחד מדמותו המאיימת של שודד הים, פְּיוּ העיוור, או לחוש תדהמה אל מול ג'ון סילבר הארוך, שדמותו משלבת אלימות רצחנית וקסם אישי. למעשה ספרות ילדים ונוער היא מקום מושלם לקוראים ולכותבים לחקור ולהתמודד עם עובדות לא נעימות לגבי העולם שלנו, ויחד עם זאת, לעשות זאת בצורה בטוחה ובאופן תרבותי. מבחינה זאת, סיפורי רוחות-רפאים הם על מוות (כמובן): אבל, אני דואג לתת לגיבורים שלי חרבות ופצצות מלח. אני חושף אותם לדברים רעים, אבל אני תמיד נותן להם גם כוח.

האם תוכל להציע עצה או שתיים עבור קוראי הספרייה הפנטסטית ששואפים להיות סופרים?

העצה שלי היא די פשוטה. קראו המון. כתבו בקביעות: זה לא מוכרח להיות הרבה בכל פעם, אבל חשוב לשמור את היד בעניינים. התנסו עם סוגים שונים של כתיבה – לוקח זמן למצוא את הקול האישי, ויכול להיות שתופתעו לגלות ממה אתם נהנים. אני ניסיתי כל מיני דברים כשהייתי צעיר יותר: שירה (רע), מחזות (לא הרבה יותר טוב), קומיקס (כיף), ואפילו משחקי לוח. לקח לי הרבה זמן להבין שמה שאני הכי נהנה לעשות זה לבנות לאט ספרים שמכילים עולמות חדשים. אבל כמעט הטיפ הכי חשוב, הוא לא להתייאש כשדברים לא עובדים. זה נורמלי. לכל הסופרים יש כמויות של פרויקטים לא גמורים מפוזרים בחדר העבודה. ואפילו פרויקטים "כושלים" הם סוג של הצלחה: אתם משחיזים את הכישרון שלכם ומשתפרים כל הזמן. ואחרון חביב… תיהנו מזה. אם אתם נהנים, מרבית הסיכויים שגם הקוראים שלכם ייהנו.

ומכיוון שרבים מן הקוראים שלנו עשויים להיות סקרנים, יש חדשות לגבי סרט על לוקווד ושות'?

החדשות המרגשות הן שהזכויות להפקת סרט לוקווד ושות' נמכרו לאילומיניישן, חברת ההפקה שיצרה את "גנוב על הירח". הם יכולים לעשות עבודה מדהימה בדרכם להביא את העולם של לוקווד ולוסי לחיים על המסך הגדול, אז אנחנו נחכה ונראה מה קורה… מחזיק אצבעות!

ובנושא אחר, כשאנחנו עורכים תחרויות, אנו אוהבים להזמין את הסופרים לומר כמה מילים למבקרי הספרייה הפנטסטית. האם תרצה לאחל להם בהצלחה ואולי להציע להם טיפ או שניים?

ובכן, אני בהחלט מאחל לכם בהצלחה, אם כי לא באמת תזדקקו לאיחוליי, כי אם אתם צעירים, אתם רגישים לכל סוגי הסכנות העל-טבעיות. טוב, הנה הטיפים שלי להישרדות. רוחות רפאים הן מסוכנות – אל תתנו להן להתקרב אליכם, אפילו (במיוחד) אלו היפות והמחייכות. קחו תרמומטר אתכם: כשהטמפרטורה מתחילה לרדת, אתם יודעים שמשהו נבזי נמצא בדרך. כשהרוח מופיע, שמרו אותה הרחק מכם בעזרת חרב סיף מברזל, או – אם אין לכם כזאת – שרשרת ברזל. הברזל יחתוך את האקטופלזמה היטב! טוב להחזיק גם מלח בשביל לפזר על הרצפה: רוחות לא יאהבו לעבור מעליו, כך שהוא יספק לכם אזור בטחון לעמוד בו. אם רודפים אחריכם בחוץ, נסו למצוא נחל או משהו – רוחות רפאים לא יחצו מים זורמים. מעבר לזה, קחו אתכם הרבה קפה או תה בתרמוס והחזיקו הרבה ביסקוויטים עם שוקולד כדי לשמור על הכוח. אם תמלאו אחר העצות האלו, אני בטוח שתזכו לראות את הזריחה!

תודה רבה!

 קראו את הריאיון המקורי, באנגלית.