נדודי שינה – פרק ראשון

פרק 1 מתוך הספר: "נדודי שינה" מאת מיכאל עומר בהוצאה משותפת לכנרת וכתר, בסדרת "צללים"

"ענתי, הגענו." הקול של אמא מהדהד בחלל המכונית. אני עוצמת את העיניים, מקשיבה לצלילים שפותחים פרק חדש בחיים שלי. המנוע דומם, חגורת הבטיחות של אמא מתנתקת. דלת נפתחת ונסגרת.

"ענת. ענת? בואי, הגענו. אני צריכה עזרה עם הדברים."

אני פוקחת עיניים בלית ברירה. תא המטען כבר פתוח מאחור, אמא שולפת תיקים, כולה שופעת אנרגיות. אני דוחפת באיטיות את דלת המכונית ויוצאת. בחוץ השמש בוהקת. שמש אכזרית של סוף אוגוסט. האוויר עומד ומחניק, פשוט נורא. אמא מושיטה לי תיק גדול מלא בגדים.

"איפה הבית?" אני שואלת.

"כאן, ענתי. מספר שלוש-עשרה."

אני מסתכלת על שורת הבתים שלפני. כולם נראים בדיוק אותו הדבר.

"איך את מבדילה בכלל בינו ל שאר הבתים?"

"זה קל. המספר שלו הוא שלוש-עשרה. לשאר הבתים יש מספר אחר." אמא מסתכלת עלַי בחצי חיוך. אני לא בטוחה אם היא צוחקת או לא. לאמא יש חוש הומור מוזר לפעמים.

"תזכירי לי שוב מה אנחנו עושות פה?"

"ענת, יש לי הרבה דברים לסחוב, והטכנאי של הכבלים מגיע בעוד עשר דקות. בואי נגמור עם זה, טוב?"

אני ניגשת לבית. הדלת נעולה.

"אמא, הדלת נעולה!"

אמא ניגשת, שולפת מפתח ופותחת את הדלת. "ברוכה הבאה להדרים שלוש-עשרה."

"למה הדלת היתה נעולה? אתם מפחדים שיגנבו את הצבע מהקירות?" אני נכנסת לתוך הבית הריק. הדהוד הקול שלי מעביר בי תחושה לא נעימה.

"זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אנשים יכולים לגנוב ברזים." אמא עוברת לידי ומשליכה מזוודה על הרצפה. היא שוב יוצאת.

חם בתוך הבית, ומחניק כמעט יותר מבחוץ. אני מחפשת את המתג של המזגן. אין מתג. אני מחפשת את המזגן. מחשבה מחרידה עוברת בראשי. לא, זה לא יכול להיות. ההורים שלי אנשים שפויים בסך הכול, הם בחיים לא היו עוברים לכאן לפני ש…

"אמא, איפה המזגן?"

"עוד לא התקינו אותו, ענתי. האיש של המזגנים יבוא בשבוע הבא."

"אבל… איפה המזגן?"

"הוא עוד לא כאן. בשבוע הבא, חמודה. אני חושבת שנחזיק מעמד כמה ימים בלי מזגן."

"כמה ימים בלי… אמא!"

"מה?"

"איפה המזגן???"

אמא מחליטה להתעלם ולהמשיך לפרוק את הדברים מהמכונית. אני פשוט לא מאמינה. האיש של הכבלים בא בעוד עשר דקות. עשר דקות! ולמזגן צריך לחכות כמה ימים? מה עבר להם בראש? באוגוסט! מילא בדצמבר או אפילו אולי באפריל. אבל באוגוסט!

"אל תטריחי את עצמך, ענתי, אני מסתדרת לבד," אמא אומרת מאחור.

לאמא יש המון דרכים להגיד ענתי. יש "כל הכבוד, ענתי", כשאני מבשרת על הצלחה במבחן, ויש את הענתי של "ענתי, את יכולה להעביר לי את המלח?" – ענתי כזה של בקשה. יש את הענתי הנפוץ של "אני הולכת לסידורים, ענתי" – סתם ענתי כזה של נקודה בסוף משפט. הענתי שקבלתי עכשיו, "אל תטריחי את עצמך, ענתי." הוא ענתי עם הרבה משמעות. ענתי שעומדים מאחוריו מעיינות של תסכול ועצבים. ענתי כזה שמופיע בדרך כלל כשאמא מאוד עייפה, או רעבה, ולפעמים סתם ככה, בלי סיבה. כשהענתי הזה מבצבץ, כדאי להיזהר.

אני יוצאת החוצה לעזור.

אנחנו מעבירות את התיקים די מהר. זה חסר משמעות כי עדיין אי-אפשר לפרוק אותם: אבא עוד לא הגיע עם המובילים, ובבית אין ארונות. אני בכלל לא בטוחה למה הבגדים היו צריכים לעבור איתנו ולא עם משאית ההובלה. זה מהקטעים המוזרים של אמא.

דפיקה בדלת, האיש של הכבלים. הוא שואל אם במקרה יש קפה. אין קפה, אין קומקום ואין כוסות. הוא שואל איפה אמא רוצה את נקודת החיבור.

"גם אין מזגן," אני מציינת.

הוא מרים גבה. "באמת?" הוא שואל. "חם עכשיו."

"המזגן יגיע שבוע הבא," אמא אומרת בטון חד. "אנחנו רוצים נקודה אחת בקיר הזה, בשביל הטלוויזיה, ולמעלה עוד אחת, אני אראה לך איפה."

הבית החדש ריק לחלוטין. אין איפה לשבת, אין מה להדליק, אין איפה להסתגר, אין מה לאכול. תכף אבא יגיע עם המובילים ואז תהיה המון עבודה, לפרוק את הארגזים, לסדר את החדר. אבל בינתיים אין מה לעשות. אני יכולה לשבת על הרצפה או על אחד התיקים, אבל זה כל כך עלוב. אני שולפת את הטלפון ומחזירה אותו מיד לכיס. לא בא לי לתקשר עם אף אחת מהחברות שלי שחיות את החיים הנפלאים שלהן בחיפה, עם בית מסודר ומזגן.

אני מסתובבת בחוסר מטרה בקומה התחתונה, פותחת דלת אחת, פוגשת אסלה וכיור. שניהם נקיים ומבריקים, ברור. אף פעם עוד לא השתמשו בהם. אבא ואמא קנו את הבית עוד כשהיה בבנייה, ואנחנו הראשונים שגרים בו. אני סוגרת את הדלת ופותחת דלת אחרת לחדר ריק. כמה כתמי צבע מנקדים את הרצפה. בקיר ממולי חלון מרובע שמשקיף על הגינה הקטנה של הבית. אני חוזרת לכיוון הכניסה, מבחינה בדלת נוספת ופותחת אותה.

חושך. מחנק. משהו מלחיץ אותי בעלטה המוחלטת הזאת, והיד שלי מגששת למצוא את המפסק. איפה המפסק? למה אני לא מוצאת אותו? החשיכה עכשיו עוטפת אותי, ואני מרגישה לכודה, חסרת ישע. עמוק מתוך חלל החדר אני שומעת טפטוף. אני מחליטה לצאת ולסגור את הדלת, אבל… איפה היא? אני מסתובבת בבהלה, הידיים שלי מגששות בחיפוש אחר הידית…

האור פתאום נדלק, אמא עומדת לידי. אני מסתכלת על חדר קטן, ריק וחסר חלונות.

"זה המחסן, ענתי," היא אומרת לי. "המפסק כאן על הקיר, ליד הדלת."

"אה… בסדר," אני אומרת, והלב שלי עדיין דופק, "אני חושבת שיש כאן נזילה. שמעתי טפטוף."

שתינו משתתקות ומקשיבות. אני לא שומעת כלום.

"אני לא רואה נזילה," אמא אומרת, "אבל אני אבקש מאבא לבדוק. רוצה לראות את החדר שלך?"

אני הולכת אחרי אמא, מנסה לנשום נשימות עמוקות. פשוט לא ייאמן, ילדה קטנה שמפחדת מהחושך. אמא מראה לי את הקומה למעלה, שלושה חדרי שינה. אני ויונתן קיבלנו חדרים צמודים, אמא ואבא ישנים בחדר השינה הגדול יותר ממול.

"סליחה?" אני שומעת את האיש של הכבלים, "באיזה קיר אמרת שאת רוצה את החיבור?"

אמא עוזבת אותי לנפשי והולכת לדבר איתו. אני נשארת לרגע למעלה, ואז יורדת שוב לקומת הכניסה. אני יוצאת החוצה ומסתכלת סביבי. הרחוב שומם. אחת-עשרה בבוקר. אף אחד לא יוצא החוצה בשעה כזאת באוגוסט. כמעט אף אחד. בפתח הבית ממול עומד איש מבוגר ומסתכל עלַי. הוא קירח, שאריות של שיער שחור מבצבצות מהראש שלו. הוא לובש חולצת משבצות מכופתרת ומכנסי ג'ינס שראו ימים טובים יותר. לידו יושב כלב לבן ענק, עם הלשון בחוץ, ומסתכל עלַי גם הוא. המבטים של שניהם גורמים לי להרגיש קצת לא בנוח.

"שלום," אני אומרת, "אתה גר כאן?"

הוא מהנהן. "נכון," הוא אומר. "אתם השכנים החדשים?"

"כן. אנחנו עוברים היום. נעים מאוד, ענת."

"נעים מאוד," הוא מהנהן ומשתתק. אני ממתינה בסבלנות שיציג את עצמו, אבל מסתמן שזה לא עומד לקרות.

"איך קוראים לך?" אני שואלת לבסוף.

"אני אלכס," הוא עונה, "ואיך קוראים לך?"

"לי?" אני מביטה בו בבלבול, "לי קוראים ענת. הרגע אמרתי… כן. ענת."

"שיהיה יום טוב," הא אומר ונכנס לבית שלו, הכלב אחריו.

בן אדם מוזר. מקום דפוק. מה היה רע בחיפה? למה לעבור לכפר שרה? זה אפילו לא קרוב יותר לעבודה של אבא או של אמא. היתה לנו כזאת דירה נחמדה, עם שכנים נחמדים. היה לי בית ספר מוצלח, הרבה חברות. כפר שרה. איזה מין מקום זה בכלל? מי שמע על כפר שרה? אני לא רוצה לגור כאן, אני רוצה…

משאית עוצרת לידי. הדלת של הנוסע נפתחת ואבא יורד ממנה.

"ענתי, הגענו!" הוא מחייך. "בואי נזוז מהכניסה, שלא נפריע למובילים."

אני זזה מהכניסה. אני מוכנה לזוז עוד הרבה. לזוז בחזרה לחיפה.