בצער רב, אנו נפרדים מקרן אמבר, חברת הספרייה הפנטסטית, יו"ר האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה לשעבר, וחברה אישית.
בהלם ובצער רב, עליי להודיע על מותה בטרם עת של קרן אמבר, חברה טובה, יו"ר האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה לשעבר וחברה של הספרייה הפנטסטית. על קרן שמעתי עוד לפני שהכרתי אותה אישית. כזאת היא הייתה – אדם חזק, אנרגטי, שאי אפשר ולא כדאי להתעלם ממנו. מסוג האנשים ששמם הולך לפניהם, אבל גם נשאר אחריהם כי הוא לא הצליח לעמוד בקצב. "פצצת אנרגיה" קראו לה חברים רבים מן האגודה, וזה אכן נשמע נכון, אבל לא רק, כמובן. קרן הייתה הרבה-הרבה מעבר לזה.
במהלך השנים הרבות שהכרנו, חלק מן הזמן היינו יותר קרובים וחלק פחות. כשכל אחד מאתנו שקע למחקר האקדמי שלו ולחיים הבוגרים (עד כמה שאפשר לקרוא למי מאתנו בוגרים), מטבע הדברים, התרחקנו. קרן גם לא הייתה אדם פשוט. היא הייתה דעתנית, עיקשת ואיתנה בדעותיה. התווכחנו לא מעט. אבל כל זה לא שינה יותר מדי, כי כאשר היינו נפגשים בכנסים ובאירועים שונים פניה היו מאירות, וכך גם פניי והחיבוק שלה היה רקום בחוויית האירוע עצמו – כמעט חלק מן התכנייה. היה לי מוזר כששקעה כה עמוק במחקר שלה לקראת הדוקטורט, שראיתי אותה פחות ופחות. ובכל זאת, הלוא תמיד ניפגש בכנס הבא, לא?
כמו תמיד במקרים מסוג זה, אני לא יודע אם היא ידעה כמה חיבבתי אותה. אני מאמין שכן. אבל אף פעם לא היה זמן לדבר על דברים כאלה. תמיד היה משהו לעשות: כנס לתכנן, הרצאות להכין, דברים לכתוב. ובכלל, מי מדבר על דברים כאלה? אהבתי לחשוב על כך שביום מן הימים, נשב כולנו בקפה או בפאב באיזה כנס, קבוצה של דוקטורים, ונריץ דאחקות של אחרי – כמו לפני, רק מבוגרים בכמה שנים. אבל זה כבר לא יקרה.
אתמול בשעות אחר-הצהריים נודע לי שקרן נדבקה בנגיף קטלני במהלך המחקר שלה, ובתוך ימים ספורים הלכה לעולמה. מאז, אני מסתובב כמו זומבי, לא יודע איפה לשים את עצמי, או את הצער העמוק שאני חש. זה היה מוקדם מדי, ולא הוגן. זה לא היה אמור להסתיים ככה. אנשים כמוה לא מתים. לא עכשיו ולא אף פעם. זה לא הגיוני שפצצת האנרגיה שקרן הייתה פשוט דממה, כך פתאום. אני אוהב לחשוב על עצמי כאיש של מילים, אבל מאתמול אני מחפש מה להגיד ולא מוצא. בראשי רק רצה במעגלים המחשבה, "זה בלתי נתפס! זה בלתי נתפס! זה בלתי נתפס…"
אני מצטער, אני לא יכול עדיין להגיד לך שלום, קרן. זה פשוט בלתי נתפס.
