אימפריית הדממה: משחק המקומות הנסתרים – פרק ראשון

ספטמבר 30, 2014

משחק המקומות הנסתרים - ספרי פנטזיה - הספרייה הפנטסטית

בואו לקרוא את פתח הדבר ואת הפרק הראשון מתוך "אימפריית הדממה: משחק המקומות הנסתרים", מאת מ"ט אנדרסון.

לפני מספר ימים סיפרנו לכם על "אימפריית הדממה: משחק המקומות הנסתרים" של מ"ט אנדרסון. היום אנחנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון כדי שתוכלו להתרשם ולהחליט האם תרצו להצטרף למשחק.

* * *

פתח דבר

הכול היה שקט מסביב למעט הצרחה. היה זה ליל קיץ ודבר לא זז ביער, אבל אי שם בחשיכה נשמעו יללות צרודות.

קילומטרים של שבילים שאיש כבר לא הלך לאורכם, מסילות מטען נטושות וחורבות ישנות. שורות שורות עמדו העצים בלא תנועה. הנהר זרם עיוור בין הצללים. שפוף בין השרכים הקשיב קבלן הבנייה המפוחד בנשימה מהירה ועצבנית. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טי שעליה הודפס, "אני, ראש כרוב?"

הוא לא היה אמור להיכנס אל היער. הרי היו בדרך שלטי "הכניסה אסורה". השלטים האלה היו כל כך ישנים שהעצים כבר כיסו אותם, וגבעולים דקים ומפותלים של צמחים מטפסים הקיפו אותם כמו מקלעת חבלים. היערות פשוט בלעו את השלטים האלה ולא נודע כי באו אל קרבם.

אבל מילטון דיטְלי לא שם ליבו אל השלטים. הוא אהב לשוטט ביער בלילות ולדמיין שהוא שלו. הוא נהנה לחלום שהוא מגיע עם בולדוזר ענק, מוריד את כל העצים, משאיר עקבות רחבים במקום שבו גדלים עכשיו השיחים הסבוכים. הוא דמיין את היער מגולח כולו ומחולק לאזורים שבהם בתי יוקרה, עם שטיחים מקיר לקיר וגראז' מסודר עם כדי עבודה חדישים, עם חדרי הקפאה, עם סאונה, עם פסלי איילים על המדשאות. הוא רצה לפתח את הקרקע הזאת. בראשו, הוא כבר נתן לה שם: "אחוזת האיילים".

הוא הלך במשך שעה בדממה, כששמע את הצרחה. זאת לא הייתה טעות, זה היה משהו רע מאוד.

ברגע עצמו נדמה היה לו ששום דבר אחר לא קיים; רק החשיכה, החום שנטף מהעלים וקול יללותיהם של בני אדם.

הוא נע בינות לעצים בזהירות. הוא הכיר כל שביל ביער כי נהג לטייל בו בשעות היום. הוא נהג לדמיין איך יקרא לכל דבר כשהאזור יהיה מפותח. הוא אהב לתת לכבישים, לרחובות ללא מוצא ולכיכרות שמות של כוכבי בייסבול, פוליטיקאים או בנות שסירבו לצאת אתו כשהיה בחטיבת הביניים.

הוא חש ברכותם של מחטי האורן מתחת לרגליו כשצעד על השביל. הצרחות לא הפסיקו. לפעמים היה זה קול אחד, גבוה מאוד אבל של גבר, ולפעמים היו אלה כמה קולות. הם נשמעו כאילו מישהו חותך בהם בכלים שונים ומשונים.

ענפי העצים לא זזו. על אחד מהם עמדה ציפור, ללא כל תנועה ועיניה פקוחות. אור הירח היה חלש.

מילטון דיטלי ראה אור מרצד ביער.

הוא נע בזהירות לקראתו. אף שהשתדל להניח את רגליו בשקט, כמה זרדים על האדמה נשברו תחת משקלו.

האור בא מאש. הוא ראה את צללי הלהבות המרקדות.

הוא המשיך לכיוון האור בשפיפה.

הוא הגיע לשולי קרחת יער בין האורנים. הוא כרע על מקומו והיה מוכן למנוסה.

האש באה מאופנוע שלג נטוש. משיהו שפך עליו דלק וזרק גפרור. האש האירה את קרחת היער ואז ראה מילטון דיטלי את מקור הצרחות.

סביב תלולית גבוהה עמדו אנשים לבושים גלימות עם ברדסים מחודדים שהסתירו את פניהם. זרועותיהם היו מונחות בנוקשות בצדי גופם. אפשר היה לראות את פיותיהם כשפתחו אותם כדי לצרוח.

לפניהם עמדה דמות בגלימה ולפניה נח מעין לוח שהיה כנראה בעל משמעות מיסטית. האיש הצביע על הלוח לאור כלי הרכב הבוער. בכל פעם שכיוון את אצבעו אל ריבוע אחר בלוח, מישהו אחר צרח. זה נשמע כמו שירה של יצורים שלא מן העולם הזה. מנהל הטקס הרים אז את ידו ויצק עוד דלק על הלהבות, והן התפרצו ביתר שאת.

מילטון אימץ את עיניו כדי לראות את הלוח. זה היה לוח משחק עם מסלול שעליו מזיזים את החיילים ועם מקום להניח קלפים. הלוח היה מונח על שולחן פורמייקה ישן בעל רגליים חלודות.

המנחה נגע במקומות על פני הלוח ומקהלת הצרחות הגיבה.

הוא צפה בהם. קולותיהם השתלבו אלה באלה; חלקם הוציאו צליל יחיד, חלקם התנשפו ואחרים השמיעו אנחות מוזרות.

מאחורי התלולית והצללים הגיחו דמויות נוספות שנשאו עמם דמות רפויה של אישה.

ראשה הטלטל לאחור ושערותיה השתלשלו מטה.

"היא גמורה", אמר אחד מהגברים שנשאו אותה.

"אכן", אמר מנחה המשחק.

מילטון דיטלי היה מבועת וליבו פעם כמטורף.

הקבוצה עם האישה התקדמה לכיוון האש.

ומילטון פנה כדי לברוח.

הוא הסיט את הענפים שעמדו בדרכו וקפץ לכיוון השביל. הוא שמע תנועה מאחוריו. עכשיו היה על השביל והתקדם במהירות האפשרית אל הכביש. הוא הרגיש סחרחורת ובחילה. ענפים סטרו על פניו.

אדם לא גדול עמד על גזע כרות ואמר לו, "עכשיו לא יהיה לך טוב".

הוא מצא את עצמו בתוך מבוך של תלוליות. הוא דילג מאחת לשנייה. הוא ניסה להיאחז במחטים ובגושי טיט ולקפוץ מעל בליטות בקרקע. הוא החליק על תלוליות. הוא לא הצליח לשמוע אם מישהו רודף אחריו.

הוא הגיע ליער הפתוח. נקודות אור ריצדו בין העצים. אולי גחליליות. בריצתו העיף דיטלי עלים יבשים.

הוא חשב: זה ממש לא מצחיק.

הוא עצר באמצע היער. הוא היה על מדרון והבין שהוא רץ במעלה ההר במקום לרדת לכיוון הכביש. המדורה ניצבה בינו לבין רכב השטח שלו. הוא היה לכוד.

הוא עמד על מקומו וניסה להבין את המצב כששמע פתאום תקיעת קרנות ציידים.

מישהו בא במורד ההר. מישהו עם המון רגליים.

סוסים.

רוכבים.

כלי נשק. דברים עשויים מתכת.

הם הקיפו אותו.

הוא נפל על ברכיו.

והם המשיכו להגיע מתוך היער בהמוניהם.

 

 

חלק ראשון

 

1

 

המעטפה הייתה מעוטרת בשוליה בזהב והכתובת נכתבה באותיות גותיות. כל שאר הדואר היה רגיל ולא מעניין; מעטפות בעלות חלונית פלסטיק שקופה עם חשבונות, שלוש הצעות בלתי רצויות מחברות תקליטים, קטלוגים של חולצות לגברים בצבעים כמו ירוק יוקה, צהוב רותם ואדום ג'ונגל. עד שגרגורי ביוקֶנָן פתח את המעטפה, האותיות הגותיות כבר הבעירו את סקרנותו לשיאה. מאוחר יותר הראה אותה לחברו, בריאן. הם אכלו המבורגרים.

"תראה מה קיבלתי".

"מה זה?" שאל בריאן.

"הזמנה", אמר גרגורי בפה מלא. "מהדוד שלי מקס בוורמונט".

"למה אותיות מזהב?"

"הוא מוזר כזה, דוד מקס", נענע גרגורי בראשו. "יתכן שהוא לא שפוי. הוא חי בעולם אחר מכולנו, אתה מבין? בעולם שלו, החשמל הוא המון עכבישים בלתי נראים ונגינת האורגן מתגברת כשהוא אוכל סוכר מזוקק".

בריאן הנהן בחיוך.

"עושה רושם שאני צריך לנסוע אליו לוורמונט לזמן מה", אמר גרגורי. "אני צריך לבקר אותו ואת הדודנית פרודנס". גרגורי הוסיף קטשופ לצלחתו. " כתוב שם שאני צריך להביא אתי 'בן לוויה'", אמר כשהוא פותח את המכתב. "יותר נכון, 'בן לוויה שיבדר אותך, ובלבד שהוא בעל מוניטין מכובד והתנהגותו היא ללא רבב'". גרגורי הושיט את המכתב לבריאן והסביר, "אתה החבר המחונך היחיד שיש לי".

בריאן, שמנמן ובעל שיער כהה, הביט במכתב מבעד למשקפיו. הוא מלמל תוך כדי קריאה, "… ליהנות מהשפעתו המבריאה של הנוף הפסטורלי ומהאוויר שטרם זוהם על ידי הפיתוח האורבני'".

"אתה החכם מביננו", אמר גרגורי. "אתה מוכן לתרגם?"

"נראה לי שהכוונה היא שהאזור הכפרי בריא והעיר מלוכלכת. הוא תמיד מדבר ככה?"

"לא יודע. פגשתי אותו רק פעם אחת".

"אני…" משך בריאן בכתפיו, "אני דווקא רוצה לנסוע".

"אני מזמין אותך, אתה לא צריך להתבייש".

"אני רוצה".

"אני מזהיר אותך, הוא מוזר".

"זה יהיה… נראה לי ש… אני חושב שזו תהיה הרפתקה".

"בטח. זה יהיה מוזר. ממש מוזר".

בריאן חייך. "לא הייתי רוצה להפסיד את זה".

"אז סיכמנו".

"אוקיי", אמר בריאן. "אוקיי. עכשיו אני מזמין עוד פנטה".

הם לא יכלו לתאר לעצמם איזו הרפתקה זו תהיה. כבר עכשיו ארבו להם כל מיני דברים בגבעות. דברים הסתתרו בין השיחים שלצד תחנת הדלק הקטנה והמוזנחת בצד הדרך, דברים הנמצאים במסעותיהם הבודדים והמוזרים.

דברים שלחו אליהם הזמנות.

 

***

 

גרגורי ביוקנן ובריאן תאץ היו חברים טובים כמעט כל שלוש עשרה שנות חייהם. איש לא הבין למה ואיך. אפשר היה לראות את ההבדלים בין השניים במבט ראשון; גרגורי היה רזה ובהיר שיער ועל פניו גיחוך שרמז על עורמה וקלות דעת, בעוד בריאן היה בעל מבנה מוצק והרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכת דקה. היה לו שיער כהה, והוא נראה רציני, שקט ומהורהר. גרגורי היה מקובל אף על פי (ואולי דווקא בגלל) שלא טרח לדבר בהיגיון. בריאן לעומתו תמיד דיבר בהיגיון, אבל איש חוץ מגרגורי לא הקשיב למה שהיה לו לומר. אחרים לא הבינו איך השניים האלה מסתדרים. גרגורי אמר שזה כאילו הם היו שתי אונות של אותו מוח.

כשהיו עם עוד אנשים, בבית הספר או עם חברים, גרגורי לא הפסיק לדבר, בעוד בריאן בחר להישאר מאחור, אבל לעתים קרובות הוא ראה דברים שאף אחד לא שם לב אליהם. אי אפשר היה להפריד ביניהם. כולם הניחו שהם יבלו את חופשת אוקטובר יחד.

ואכן, במהרה הם קיבלו את אישור הוריהם לנסוע ברכבת לגֶ'רֶנפורד' וורמונט. הדוד מקס יחכה להם בתחנת הרכבת והם יבלו אצלו שבועיים. הגברת תאץ, אמו של בריאן, אמרה רק ש"בעונה זו של השנה הנוף יהיה מקסים! תגיעו בדיוק לשלכת!" והמשיכה להרצות על צבעי הסתיו תוך שהיא מניחה עוד פירה בצלחות.

וכך, שלושה שבועות אחרי שהגיע המכתב, עמדו השניים בנורת סטיישן בבוסטון וחיכו לרכבת של 8:47. השמש הייתה חזקה במיוחד באותו יום והם נאלצו לכווץ את עיניהם כשעמדו ליד מזוודותיהם התפוחות והביטו לאורך המסילה. בריאן בחן את המדבקות השונות שהיו על מזוודתו של גרגורי. "היי", שאל, "אף פעם לא היית באלג'יר או בסרי לנקה או בזלצבורג, נכון?"

"לא", אמר גרגורי. "זה שייך לדודנית שלי, פרודנס. תפגוש אותה אצל דוד מקס. היא גרה אתו ומנהלת את כל העניינים".

"מאיזה צד של המשפחה הם?"

"דוד מקס לא משום צד", הסביר גרגורי. "הוא אפילו לא קרוב משפחה. ההורים של פרודנס – הדוד והדודה שלי – מתו כשהייתה בת שבע עשרה בערך. דוד מקס היה חבר טוב של הדוד שלי, ואחרי שהוריה מתו, עברה פרודנס לגור אתו. אבל לפני זה היא טיילה בכל העולם".

"היא נחמדה?"

"נראה לי. אני מחבב אותה אבל היא ממש משעממת. היא אף פעם לא מתבדחת. זה בטח משהו שתבחין בו. נחמדה מאוד, עם חוש הומור של לבנה. אבל אתה תפגוש אותה".

בריאן הנהן, חיכך את נעליו ברצפת הבטון והביט לאורך המסילה.

הרכבת של 8:47 הגיעה, חורקת ומתנשפת, בשעה 9:23, האטה עד כדי עצירה ופתחה דלתותיה. האוויר התמלא בריח של גומי שרוף ופלדה משומנת. נוסעים רבים חיכו בתחנה. היה קשה למצוא מקומות ישיבה בקרונות. לבסוף הצליחו למצוא שני מושבים זה מול זה, ושמו את מטענם במדף המיועד מעליהם. הרכבת הזדעזעה כשהחלה לנוע בדרכה מערבה.

בריאן העסיק את עצמו במשך כשעה בקריאת ספר בלשי משנות השלושים שבו אנשים ירו צרורות בסמטאות ואמרו מזווית הפה דברים כמו, "החתיכה הזאת מפילה אותי". גרגורי שיחק במשחק הכדורגל האלקטרוני שלו.

הרכבת דהרה דרך מסצ'וסטס לוורמונט ועברה על פני עיירות מרוחקות, אשר שמותיהן נשמעו כמו אגדה למי שחי בבוסטון. הנוף הפתוח התרחב, והתמלא בגבעות עגולות לכל מלוא העין. מאוחר יותר התגלו ההרים הירוקים. הרכבת עברה בין עמקים ירוקים, על פני צוקים שנוצרו כשפוצצו את צלע ההר כדי לסלול את הכבישים המהירים. כל מה שהצליחו לראות מבעד החלון היו יערות אינסופיים וגבעות מכוסות עצי אורן, שזהרו בצבעי הסתיו.

כשבריאן הרים את עיניו מהספר הוא שם לב שהרכבת כמעט ריקה. בתחנות הקודמות, באזורים מיושבים יותר, ירדו הרבה אנשים, ועכשיו נשארו רק מעטים.

אחד מהם נעץ בו את מבטו.

בריאן הרים את מבטו בביישנות וניסה לראות את פניו של האיש. הוא היה מוסתר חלקית על ידי כובע גשם שחבשה הגברת שישבה לידו. הוא היה לבוש מעיל זמש ישן וכובע עור שחור היה משוך על מצחו.

פניו היו רזים ועיניו שקועות.

בריאן חש לא בנוח ולכן חזר והשפיל את מבטו אל "פגיון ברחוב שלושים ושלוש", שם ארצ'י טמפל נתלה בצד קיר המלון כשהוא חובט בפושע בידו האחת וממשש את חרוזי התפילה שלו בידו השנייה.

בריאן ראה מזווית עינו שהאיש מוציא משהו מכיסו.

משהו נוצץ ובעל להבים.

 

תמונה של ספרן הלילה

ספרן הלילה

ספרן הלילה הוא חובב, חוקר ואספן של ספרות פנטסיה, פולקלור ומיתולוגיה. במהלך היום הוא עובד כעורך ספרות, מתרגם ומרצה. הוא גם משתדל שלא להתייחס לעצמו בגוף שלישי. אבל בלילה הוא עמל על תפעול הספרייה הפנטסטית.

אולי תאהבו גם

שגרירות השדים: הולכים לעזאזל - איור הכריכה
ספרי פנטזיה

שגרירות השדים: הולכים לעזאזל

יהודית קגן, מחברת חרשתא, חוזרת עם ספר פנטזיה חדש, לילדים ולנוער, הפעם יהודית קגן היא סופרת פנטזיה ישראלית עולה המתמחה

הלבוי: האיש העקום - תמונה של הלבוי מחזיק אקדח גדול
סרטי פנטזיה חדשים

הלבוי: האיש העקום (2024)

הלבוי שב למסך הגדול בדיוק בזמן להאלווין ומבטיח להיות מפחיד מתמיד לאחר שני סרטים מצליחים בבימויו של של גיירמו דל