לטוב ולרע, החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית "ההוביט" של פיטר ג'קסון הוא סיום הולם לסרטים שקדמו לו.
כרגיל, אני אוהב להתחיל מהסוף: אם אהבתם את שני הסרטים הקודמים בטרילוגיית "ההוביט" של פיטר ג'קסון, אתם תאהבו את "ההוביט: קרב חמשת הצבאות", המהווה סיום הולם לפרויקט האדירים של הבמאי הניו זילנדי. הסרט עתיר אפקטים פסיכיים לחלוטין, הן מבחינת הנופים והדמויות והן מבחינת האקשן. קשה להאמין שיש כרגע סרט בקופות שיכול להעניק פייט לבילבו מבחינת פעולה, אפקטים ואפיות כללית.
מבחינה סיפורית, כל הקצוות של קווי העלילה המפותלים שג'קסון וצוותו יצרו מגיעים לשיאם ונסגרים בזה אחר זה. גם מבחינת היחס לחומר המקור, "חמשת הצבאות" מצליח לתפוס שוב (בניגוד לסרט השני) חלק מן הרוח של ספרו של ג'.ר.ר. טולקין, שהעניק את ההשראה לפרנצ'ייז. הופעתו המצוינת של מרטין פרימן מחדירה מעט יותר הומור וצניעות ומסייעת להוריד מן האפיות מלאת החשיבות העצמית של הסרט. גם אוונג'לין לילי פחות מעצבנת בתפקיד תאוריאל ועוזרת להכניס רגש לסרט עתיר הקרבות. לי פייס די מהמם בתור ת'רנדואיל, כשהוא רכוב אל גבי אייל קורא, ודמותו מקבלת נפח שהיה חסר בה בסרטים הקודמים. בסך הכול, ג'קסון הניח על השולחן סעודה לא קטנה עבור הצופים. זה כל מה שאני יכול להגיד מבלי לספיילר למי שמתכננים לראות את הסרט ולא כל כך מכירים את "ההוביט", כפי שנכתב על ידי טולקין.
מצד שני, אם שנאתם את שני הסרטים הקודמים, אתם הולכים לתעב את הסרט השלישי, ובאמת שאין כל הצדקה ללכת אליו כדי להתמרמר ולכעוס. חבל על הזמן, על הכסף ועל הפיקסלים שיהבהבו לטמיון על כל התלונות. "חמשת הצבאות" קורץ, בסופו של דבר, מאותו חומר של תאוות בצע, יומרנות וגאווה מופרזת שממנו קורצו "מסע בלתי צפוי" ו"מפלתו של סמאוג". כל קווי העלילה שנדחסו לסיפור הצנוע והמסכן אמנם נסגרים היטב, אך המחיר עבור הסגירה הזאת הוא שלא נשאר זמן ומקום לסיפור ולדמויות המקוריות והם נדחקים הצדה לחלוטין.
מפלתו של סמאוג
הראשון לשלם את המחיר בזמן מסך, הוא לא אחר מאשר סמאוג, אשר זוכה לפחות מעשר דקות כדי לפרוס כנפיים, למתוח את העצמות ולחמם את העניינים. גם עשר הדקות הללו מוטבעות לעייפה בהומור מוגזם וגרוטסקי, בעיקר באדיבות סטיבן פריי (שצריך היה פשוט להגיד לא) וריאן גייג' (מי?), בתפקיד ראש העיר של לייק טאון וסגנו. לצד ההומור המוגזם ישנו גם אקשן מופרך לחלוטין, שכנראה נועד להגדיל את הדרמטיות והמתח של הפתיחה המרשימה גם כך, אבל לטעמי האישי, פשוט מקלקל ומגחיך אותה. כאשר סמאוג צונח אל מותו (זהו לא ספויילר יותר מכך שהטיטניק טובעת), קשה שלא לרחם עליו כיוון שזה קורה עוד לפני הכתוביות של ההתחלה.
בילבו באגינס – הוביט קטן באולם (קולנוע) גדול
השני שמשלם את מחיר העלילה המנופחת הוא בילבו באגינס, בכבודו ובעצמו, ה-הוביט שבמרכז כל העניינים. זה שבגללו הספר של טולקין והסרט נקראים "ההוביט" ולא, למשל, "על אלפים וגמדים". מרטין פרימן נפלא בתפקיד בילבו, וכמה מן הקטעים המהנים ומכמירי הלב בסרט הם בכיכובו. הצרה היא שפרימן לא זוכה כמעט לזמן מסך, ובטח שלא מן הסוג המהותי. הוא בעיקר… נמצא שם, נושא על כתפיו הקטנות את עול הקישור בין קטע לוחמה וסלפסטיק אחד למשנהו.
לא דובים ולא יער
גם ביאורן, איש-הדוב, אחת מן הדמויות האהובות והזכורות ביותר מן הספר, בקושי זוכה להבליח למסך, וגם זה בצורה מגוחכת להפליא. ללא ספק, בזבוז משווע, בייחוד לאור העובדה שדמויות שלא היו אמורות להופיע בסרט (או בספר), כלל, זוכות לתשומת לב ולמשקל רבים הרבה מעבר לרצוי. אני בכוונה נמנע מלהתלונן יותר מדי על ההבדלים בין הספר לסרטים, כי בשלב זה כבר באמת לא רלוונטי וחסר טעם. אבל ברצינות, אם ג'קסון רצה אקשן ואפקטים, מה הטעם בהסרת דמויות ואירועים מן הספר שזועקים "אקשן ואפקטים", והחלפתם בדמויות ובאירועים מומצאים אחרים?
מלחמות האלים
ואם כבר מדברים על האקשן, "קרב חמשת הצבאות" כולל כמה מסצנות הקרב המרהיבות ביותר שנראו על המסך, אך בד בבד, גם כמה מן המגוחכות שבהן. הקרב הקלימטי בין הצבאות שנפגשים למרגלות ההר הבודד נראה לפרקים בעיקר כקרב בין הממדים האפיים של "שר הטבעות" ובין התיילדות אינפנטילית שלא הייתה קיימת גם ב"ההוביט". מפלצות אדירות ומעוררות יראה צונחות מתות כמו זבובים, בילבו מחסל מספר אורקים וגובלינים באמצעות אבנים שהוא זורק עליהם, לגולס מטפס באין-מפריע במעלה סלעים שצונחים ממבנה מתמוטט באופן שגורם לתהות – מדוע הוא לא פשוט מושך בצמותיו כדי להגיע למעלה? זה היה אמין בערך באותה מידה. כמו כן, ג'קסון נפרד לחלוטין מכל ניסיון להציג על המסך קרב אמין, כאשר דיין השני , מלך הגמדים של גבעות הברזל, משוטט לו בשדה הקרב, רכוב על חזיר בר, ומחסל עשרות לוחמים אימתניים באמצעות נגיחות קלילות של ראשו, תוך שהוא מקשקש בשלווה עם תורין.
לסיכומו של עניין, לקראת סוף הסרט אומר תורין לבילבו "שוב אל הספרים שלך, אל האח. שתול את העצים שלך וצפה בהם גדלים". מילים אלו לא מופיעות בספר, כמובן. לא נותר לי אלא לתהות האם זוהי דרכו של ג'קסון לסיים את העידן השני שלו בעולמו של טולקין ולרמוז לחובבים שבין שעצוב הוא הרגע ובין ששמח, כעת נגזר עליו לעזוב אותו ודי בכך. כאמור, בסופו של דבר, חלקכם נהנה מן הסרטים הללו וחלקכם לא. אלו מכם שכן, מצפה לכם סיכום מרשים ומהנה. לדעתי האישית, "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" מסמן את סיומו של פרויקט מנופח, מוגזם ושגוי מיסודו, שאני שמח להשאיר מאחוריי. כולי תקווה שלאחר שישככו עננות הסערה סביב הטרילוגיה של ג'קסון, יזכה להרים מישהו את הכפפה וליצור את "ההוביט" שלמדתי לאהוב.
