ביקורתה של רעות לביא-פלג על "החצוצרה של לואי", מאת א"ב וייט.

הספר, "החצוצרה של לואי", מתחיל במשפט – "בשובו אל המחנה דרך הבִצה, סם תהה האם לספר לאביו מה ראה" (עמוד 7). אכן ישנם דברים נפלאים ופרטיים, שילד רוצה לשמור לעצמו. סם ראה באותו יום זוג ברבורי חצוצרה בונה קן. כל ערב לפני השינה, סם כותב במחברת שלו על מה שעשה באותו יום ועל מחשבות שהיו לו. לפעמים הוא היה מצייר ציור. תמיד הוא מסיים בשאלה שהוא שואל את עצמו, כדי שיהיה לו על מה לחשוב כשהוא נרדם. באותו יום, סם כתב "זו התגלית הגדולה ביותר שגיליתי בכל חיי" (עמוד 11).

סם מתיידד עם משפחת ברבורי החצוצרה, ובעיקר עם לואי – ברבור החצוצרה הצעיר שנולד עם מגבלה – הוא אינו יכול להשמיע את קריאת הברבור הידועה – "קו-הו!", ואינו יכול לדבר עם שאר הברבורים. לואי שונה, ורואים זאת בהשוואה לאביו הברבור, אשר אוהב לשאת נאומים ארוכים, אציליים ומלכותיים, כיאה לברבור חצוצרה אצילי. בהמשך, מגבלתו של לואי תקשה עליו כאשר הוא לא יוכל להרשים את סרינה, הברבורה הצעירה בה הוא מתאהב.

הספר נכתב במקור בשנת 1970, והתרגום החדש והמוצלח של הגר ינאי מצליח למקם אותו בימינו אנו. עם זאת, ישנם דברים בספר שמרמזים על שנת כתיבתו המקורית, ובעיקר חוסר התקינות הפוליטית שבו – וזאת, לדעתי, לטובה. הספר אינו מרמז על כך שלואי הוא בעל מגבלה – הוא אומר זאת בצורה ישירה ואף בוטה. כך מגיב אביו של לואי לדבריה של האם על כך שהם מעולם לא שמעו את לואי משמיע קול – "האם את מנסה להגיד שיש לי בן פגום? … איני רוצה בלחץ הנוסף שכרוך בילד בעל מום, ילד שמשהו לא בסדר איתו" (עמוד 37). אך אל דאגה, מהר מאוד האב מתעשת ומחליט לקחת את אחריותו האבהית ברצינות – "אם באמת אין ללואי קול… אני אספק לו מכשיר כלשהו שיאפשר לו להפיק קולות רמים… אחרי הכל, בני הוא ברבור חצוצרה, וצריך להיות לו קול כשל החצוצרה" (עמוד 39).

מרענן לקרוא ספר ילדים שאחד מנושאיו הוא ההתמודדות עם מגבלה, אשר אינו כתוב בצורה תקינה פוליטית ואינו בעל מטרה לחנך את הילדים כיצד עליהם להתמודד עם מגבלה זו. כאשר אביו מספר ללואי על המגבלה שלו, הוא אומר לו – נראה שאתה אילם. לואי שומע זאת ומרגיש שהוא רוצה לפרוץ בבכי. אך אביו מיד מבין שהוא פגע ברגשותיו ומסביר לו – "לא הבנת אותי נכון, בני… בכך שאמרתי שאתה אילם לא התכוונתי לרמוז שאתה טיפש או בעל אינטיליגנציה דלה. למעשה, אני סבור שיתכן שאתה המבריק, הפיקח והאינטיליגנטי ביותר מבין כל ברבורוניי. פרוש המילה 'אילם' הוא שפשוט אינך יכול לדבר…" (עמוד 41). לואי מיד מרגיש יותר טוב, במיוחד כאשר אביו מוסיף ואומר שיש יתרון לאילמותו – הדבר מחייב אותו להיות מאזין טוב, תכונה נדירה, אשר תעזור לו ללמוד יותר על העולם.

כדי להתגבר על המגבלה שלו, בהתחלה לואי הולך לבית הספר בעזרתו של סם, ולומד לכתוב, במחשבה שזו דרך לתקשר במקום באמצעות הקול. אך הדבר לא עוזר לו כאשר הוא מתאהב בברבורה צעירה שלא יודעת לקרוא, ושלא מעוניינת בו כי הוא לא מסוגל להגיד לה כמה הוא מאוהב בה. לכן אביו משיג לו חצוצרה, ובה לואי לומד לנגן. אז הוא נסחף למסע אשר בו הוא ילמד על העולם ועל עצמו. הוא יתמודד עם בני אדם ועם כסף ופרסום, ויחתור להשיג את מטרותיו, ולבסוף את אהובתו.

הספר שובה לב בתיאורי הטבע הנפלאים, ובהתפעלותו מטבע זה – "הצליל נישא באוויר – תרועה פראית, צלולה ומלהיבה. כל מי שנמצא בחוה שמע אותה והתרגש לצליל החצוצרה. הוא לא היה דומה לשום צליל ששמעו בעבר. הוא הזכיר להם את כל הדברים המופלאים והמקומות הפראיים שהכירו אי פעם: שקיעות שמש, זריחות ירח, פסגות הרים, עמקים, נחלים בודדים ויערות עבתים" (עמוד 83). הספר בהחלט הזכיר לי דברים מופלאים, אך גם הזכיר לי שהעולם שלנו, בשנת 2015, כמו גם בשנת 1970, מכיל גם טבע פראי ומרגש, וגם ציוויליזציה ותרבות חומרנית וסוחפת. לואי נסחף אל עבר הציוויליזציה, ומוצא במוסיקה ובתרבות הנאה ועניין (אולי אין זה מקרה כי שמו, לואי, מזכיר את נגן החצוצרה המפורסם, לואי ארמסטרונג). אך הוא בכל זאת ברבור חצוצרה, ובמהלך הספר נראה אם הוא מצליח להשיג את מטרותיו בחיים, כמה הוא מוכן לשלם עבורן ונלמד יחד איתו מי הוא באמת ומה חשוב לו ביותר.

החצוצרה של לואי (The Trumpet of the Swan)

מאת: א"ב וייט

תרגום מאנגלית: הגר ינאי

הוצאת מודן ואוקיינוס (2013)

185 עמודים