בואו לקרוא את הפרק הראשון של "מבחן הברזל", הספר הראשון בסדרת הפנטסיה החדשה של הולי בלק וקסנדרה קלייר, סופרות הפנטסיה האהובות!
סופרות הנוער, הולי בלק (סדרת עלילות ספיידרוויק) וקסנדרה קלייר (סדרות "בני הנפילים" ו"מכשירי התופת") איחדו כוחות, ויצרו ביחד את סדרת "מגיסטריום" המגוללת את סיפורו של קאלם האנט הצעיר, אשר נשלח לבית ספר לקסמים שונה מכל מה שהכרתם. על אף ההשוואה המתבקשת לספרי "הארי פוטר", "מבחן הברזל", הצליח להתוות לעצמו דרך משלו בז'אנר, והתקבל בהתלהבות רבה על ידי קוראים בכל רחבי העולם. הוא הופיע ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס, ואיך לא – מעובד בימים אלו למסך הגדול.
לשמחתי ולשמחת החובבים, "מבחן הברזל" רואה אור בעברית בהוצאת כנרת ומתורגם על ידי יעל אכמון – מן המתרגמות המנוסות והבכירות בישראל כיום, בז'אנר ובכלל.
תקציר העלילה
כולם חולמים להתקבל למגיסטריום, אבל לא קאלם האנט.
הוא יודע שקסם הוא עסק מסוכן. כשכוחותיו מושכים את תשומת לבם של המאסטרים, הוא מנסה להיות התלמיד הכי גרוע בכיתה – אבל נכשל.
עכשיו עליו ללמוד במגיסטריום המופלא ומעורר האימה, וללכת בעקבות גורלו. אט-אט יגלה שעולם הקסם קשור בקשרים אפלים לעברו, ומוביל בדרך מלאת סכנות אל עתידו.
מבחן הברזל הוא רק ההתחלה. המבחן הגדול ביותר עוד יגיע…
מבחן הברזל
הספר הראשון בסדרת: מגיסטריום
מחברות: הולי בלק (ספיידרוויק) וקסנדרה קלייר (בני הנפילים)
תרגום מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2015)
286 עמודים
* * *
פרולוג
ממרחק ייתכן שהאיש שנאבק לטפס על פניו הלבנות של הקרחון נראה כמו נמלה המזדחלת באיטיות במעלה צלחת. עיירת הפחונים לָה רִינְקוֹנָדָה היתה אוסף של נקודות פזורות הרחק מתחתיו,
והרוח, שהתעצמה בעודו עולה, הטיחה בפניו משבי שלג והקפיאה
את הקווצות הלחות של שערו השחור. למרות משקפי המגן
הענבריים, עיניו התכווצו לכדי סדק לנוכח בוהק השקיעה המשתקפת בקרח.
ואולם האיש לא פחד ליפול, אף שלא השתמש בחבלים או בכבלי עיגון, רק במסמרות בנעליו ובקרדום קרח יחיד. שמו היה אָלַסְטֵייר האנט, והוא היה קוסם. הוא עיצב ופיסל בידיו את פני הקרחון הקפואות בדרכו מעלה. מאחזי ידיים ורגליים הופיעו בקרח בעודו מטפס אט־אט.
כשהגיע למערה, ששכנה במחצית גובהו של הקרחון, כבר היה קפוא למחצה ומותש לחלוטין משימוש בכוח רצונו לשיכוך מזג האוויר הנורא מכול. שימוש רציף כזה בקסם גבה מחיר כבד ממאגרי האנרגיה שלו, אבל הוא לא העז להאט.
המערה עצמה נפערה כמו פה בצלע ההר, נסתרת מעין מלמעלה ומלמטה. הוא גרר את עצמו מעבר לשפה ונשם נשימות עמוקות ומתנשפות, מקלל את עצמו על שלא הגיע לשם קודם לכן, על שהרשה לעצמו ליפול בפח. האנשים בלָה רִינְקוֹנָדָה הבחינו בפיצוץ והתלחשו בשקט על משמעותו, על האש שבתוך הקרח.
אש בתוך הקרח. אין ספק שהיה מדובר באות מצוקה… או בהתקפה. המערה היתה מלאה קוסמים מבוגרים או צעירים מכדי להילחם, פצועים וחולים, אמהות לילדים צעירים מאוד שלא ניתן להשאירם לבדם — ובהם אשתו של אלסטייר ובנו. הם הוסתרו שם, באחד המקומות הנידחים ביותר עלי אדמות.
מאסטר רוּפוּס התעקש שבכל מקום אחר הם יהיו פגיעים, בני ערובה בידי המקרה, ואלסטייר בטח בו. ואז, כשאויב המוות לא הגיע לשדה הקרב להתמודד מול אלופתם של הקוסמים, היוצרת, הנערה שתלו בה את כל תקוותיהם, הבין אלסטייר את טעותו. הוא הגיע ללה רינקונדה מהר ככל יכולתו, רוב הדרך בתעופה על גב יסודן אוויר. משם הוא עשה את דרכו ברגל, מכיוון ששליטתו של האויב ביסודנים היתה בלתי צפויה וחזקה. ככל שהגביה לטפס, כך גבר פחדו.
שיהיו בסדר, הוא חשב לעצמו בעודו נכנס למערה. בבקשה, שיהיו בסדר.
בשלב הזה הוא כבר היה אמור לשמוע קול ילדים בוכים. הוא היה אמור לשמוע המהום שקט של שיחה מתוחה וזמזום של קסם כבוש. אך כל ששמע היה יללת הרוח השוצפת על פני פסגת ההר המבודדת. קירות המערה היו עשויים קרח לבן, מחוטטים באדום ובחום במקומות שבהם ניתז דם, נמסים פה ושם בטלאים. אלסטייר הסיר את משפי המגן שלו ושמט אותם על הקרקע. הוא נכנס אל מעמקי המעבר ושאב כל שביב קסם שנותר בו כדי לייצב את עצמו.
קירות המערה קרנו בבוהק זרחני משונה. הרחק מהכניסה היה הזוהר הזה מקור האור היחיד, וכנראה זאת הסיבה שמעד על הגופה הראשונה וכמעט נפל על ברכיו. אלסטייר נרתע בצעקה והתכווץ כששמע את זעקתו מהדהדת בין קירות המערה. הקוסמת המתה נשרפה ללא הכר, אבל על מפרק כף ידה היתה כרוכה רצועת העור עם פיסת הנחושת המרוקעת הגדולה, השייכת לתלמידי שנה שנייה במָגִיסְטֶרְיוּם. היא היתה בת שלוש־עשרה לכל היותר.
בשלב הזה כבר היית אמור להיות רגיל למוות, הוא אמר לעצמו. הם נלחמו באויב זה עשור, שלפעמים נדמה כמאה. תחילה נראה שהדבר בלתי אפשרי — גבר צעיר, ואפילו יוצר, שהחליט לגבור על המוות עצמו. אך בעוד כוחו של האויב גובר, וצבא מוכי־הכאוס שלו מתעצם, הפך האיום לזוועה שאין מפלט ממנה… ושיאו בטבח חסר הרחמים הזה של חסרי האונים ביותר, החפים מפשע ביותר.
אלסטייר קם על רגליו והמשיך בדרכו אל מעמקי המערה, מחפש נואשות פרצוף אחד מסוים. הוא הכריח את עצמו להתקדם מעבר לגופות מאסטרים קשישים של המָגִיסְטֶרְיוּם והקוֹלֶגְיוּם, גופות של ילדי חברים ומכרים, של קוסמים שנפצעו בקרבות קודמים. ביניהם נחו גופותיהם השבורות של מוכי־הכאוס, עיניהם המתערבלות חשוכות לנצח. אף שהקוסמים לא היו מוכנים למתקפה, נראה שנאבקו מאבק אדירים אם הצליחו לקטול רבים כל כך מכוחות האויב. בבטן גועשת מאימה ובאצבעות חסרות תחושה, כשל אלסטייר על פני כל זה… עד שראה אותה.
שרה.
הוא מצא אותה שוכבת בקצה המערה, שעונה על קיר קרח חלבי. עיניה היו פקוחות, בוהות בחלל האוויר. קשתיות העיניים נראו עכורות, וקרח נקרש על הריסים. אלסטייר רכן וליטף באצבעותיו את לֶחיהּ המצטננת. הוא שאף בחדות ויפחת הבכי שלו הצליפה באוויר.
אבל היכן בנם? היכן קאלָם?
בידה הימנית לפתה שרה פגיון. היא הצטיינה בשימוש במחצבים שזומנו ממעמקי האדמה. את הפגיון הזה יצרה במו ידיה בשנת הלימודים האחרונה שלהם במָגיסְטֶרְיוּם. היה לו שם: סֵמירָמיס. אליסטייר ידע כמה יקר היה הלהב ללבה של שרה. אם יהיה עלי למות, אני רוצה למות כשבידי הנשק שלי, היא תמיד אמרה לו. אבל הוא לא רצה שהיא תמות כלל.
אצבעותיו ריפרפו על לֶחיהּ הקרה.
הוא הסתובב בבת אחת למשמע יללה. במערה הזאת, המלאה מוות ודממה, יללה.
ילד.
הוא הסתובב וחיפש כמטורף אחר מקור היללה. היה נדמה שהיא בוקעת קרוב יותר לפתח המערה. הוא הסתער בחזרה בכיוון שממנו הגיע, כושל על גבי גופות, אחדות מהן נוקשות כפסלים — עד שפתאום נגלה לו פרצוף מוכר אחר מתוך הטבח.
דֶקְלָן. אחיה של שרה, שנפצע בקרב הקודם. נראה שנחנק למוות באמצעות קסם אוויר אכזרי במיוחד; פניו היו כחולות, עיניו שטופות דם. אחת מזרועותיו היתה פשוטה החוצה, וממש מתחתיה, על שמיכת צמר שגוננה עליו מפני הקרח של רצפת המערה, היה בנו התינוק של אלסטייר. בעודו בוהה בתדהמה, פתח התינוק את פיו והשמיע עוד יללה דקה ומייבבת.
כאחוז טרנס, וכל גופו רועד מהקלה, רכן אלסטייר והרים את בנו. הילד נשא אליו עיניים אפורות פעורות ופתח את פיו לצרוח שוב. כשהשמיכה נשמטה, הבין אלסטייר מדוע. רגלו השמאלית של התינוק נחה בזווית מחרידה, כמו ענף עץ שנשבר.
אלסטייר ניסה לזמן קסם אדמה שירפא את הילד, אך לא נותר בו כוח אלא לשכך מעט את הכאב. בלב פועם במהירות הוא עטף מחדש את בנו בשמיכה וחצה את המערה אל המקום ששרה נחה בו. הוא כרע שוב לצד גופתה, מציג בפניה את התינוק כאילו היתה מסוגלת לראותו.
"שרה," לחש ודמעות חונקות את גרונו. "אני אספר לו איך נהרגת כשהגנת עליו. אני אדאג שידע כמה אמיצה היית."
עיניה בהו בו, ריקות וחיוורות. הוא חיבק את הילד אל צד גופו ורכן לקחת ממנה את סֵמירָמיס. כשעשה זאת, הוא ראה סימנים משונים חרותים בקרח בקרבת הלהב, כאילו שרטה בו בזמן שגססה. אבל הסימנים היו מכוונים. הוא רכן קרוב יותר והבין שאלה מילים — מילים שאשתו חרתה בקרח המערה בנשימת אפה האחרונה.
בעודו קורא את המילים, הוא הרגיש בהן כמו אגרופים בבטן.
להרוג את הילד
1
קאלם האנט היה לאגדה בעיירה הקטנה בקרוליינה הצפונית שבה גר, אבל לא בצורה חיובית. הוא התפרסם בכך שהבריח מורים מחליפים בהערות ציניות, והתמחה גם בהרגזת מנהלים, משגיחים ומגישות בקפטריה. יועצים חינוכיים, שתמיד רצו לעזור לו בתחילה (אמו של הילד המסכן מתה, אחרי הכול), קיוו בסופו של דבר שצלליתו של הילד לעולם לא תחשיך את הכניסה למשרדם שוב. אין דבר מביך יותר מאשר לא להצליח למצוא תשובה הולמת להתחצפות של ילד כועס בן שתים־עשרה.
פניו הזועפות־תמיד של קאל, שערו השחור הפרוע ועיניו האפורות החשדניות היו מוכרים היטב לשכניו. הוא אהב לגלוש על סקייטבורד, אם כי לקח לו זמן להשתלט על העניין; בכמה וכמה מכוניות בסביבה נותרו סימנים לניסיונותיו המוקדמים. לעתים קרובות היה אפשר לראותו משוטט מול חלונות הראווה של חנות הקומיקס ובסביבות אולם משחקי הווידיאו וחנות משחקי המחשב. אפילו ראש העיר הכיר אותו. היה קשה לשכוח את הילד שהתגנב מעבר למוכר בחנות חיות המחמד המקומית בזמן מצעד האביב וגנב חולד עירום שנועד לשמש ארוחה לנחש בואה. הוא ריחם על היצור העיוור והמקומט שנראה חסר אונים לחלוטין — ובשם ההגינות שיחרר גם את כל העכברים הלבנים שעמדו להיות המנה הבאה בארוחת הערב של הנחש.
הוא לא ציפה שהעכברים ירוצו כאחוזי אמוק היישר אל מתחת לרגלי הצועדים, אבל עכברים אינם יצורים חכמים במיוחד. הוא גם לא ציפה שהצופים יברחו מהעכברים, אבל גם אנשים אינם יצורים חכמים במיוחד, כפי שהסביר לו אביו אחרי שהכול נגמר. קאל לא היה אשם בכך שהמצעד נהרס, אבל כולם — בעיקר ראש העיר — התנהגו כאילו זאת אכן היתה אשמתו. נוסף על כל זה, אביו של קאל הכריח אותו להחזיר את החולד.
אבא של קאל התנגד עקרונית לגנבה.
מבחינתו, היא היתה גרועה כמעט כמו קסם.
קאלם זז באי־שקט על הכיסא הנוקשה מול משרד המנהל ותהה אם יחזור לבית הספר מחר ואם יחסר למישהו במקרה שלא. במחשבתו הוא עבר שוב ושוב על כל הדרכים שבהן הוא אמור לפשל במבחן הקסם — רצוי בצורה מפוארת ככל האפשר. אבא שלו חזר ומנה בפניו את הדרכים להיכשל: תרוקן את הראש לחלוטין ממחשבות. או תתרכז במשהו שהוא ההפך הגמור ממה שהמפלצות האלה רוצות. או תתרכז במבחן של מישהו אחר במקום בשלך. קאל שיפשף את הקרסול שלו, שהיה נוקשה והכאיב לו בשיעור הבוקר; זה קרה מדי פעם. ככל שצמח לגובה, כך נראה שהקרסול כואב יותר. לפחות בחלק הפיזי של מבחן הקסם — יהיה מה שיהיה — הוא לא יתקשה להיכשל.
מהמשך המסדרון נשמעו ילדים בשיעור התעמלות, נעלי ספורט חורקות על רצפת העץ המבריקה וקולות מורמים בעקיצות הדדיות. הוא היה רוצה לשחק, ולו פעם אחת. אולי הוא לא היה מהיר כמו ילדים אחרים, והתקשה לשמור על שיווי משקל, אבל כולו התפוצץ מאנרגיה חסרת מנוח. הוא קיבל פטור מהתעמלות חובה בגלל הרגל שלו; אפילו בבית הספר היסודי, כשניסה לרוץ או לקפוץ או לטפס בהפסקה, אחד המשגיחים היה ניגש אליו ומזכיר לו שהוא חייב להאט לפני שיפגע בעצמו. כשלא שיתף פעולה, היו מכריחים אותו להיכנס פנימה.
כאילו סימן כחול או שניים הם הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות למישהו. כאילו מצב הרגל שלו יכול להחמיר.
קאל נאנח ובהה מבעד לדלת הזכוכית של היציאה מבית הספר, המקום שאביו יחנה בו בקרוב. היתה לאבא שלו מכונית שאי־אפשר לא להבחין בה, רולס רויס פנטום מודל 1937, כסופה ונוצצת. לאיש בעיירה לא היתה מכונית כזאת. לאבא של קאל היתה חנות עתיקות בשם "אז והיום" שעמדה ברחוב הראשי של העיירה; לא היה דבר שאביו אהב יותר מאשר לקחת דברים ישנים ושבורים ולהפוך אותם לחדשים ונוצצים. כדי שהמכונית תמשיך לתפקד, הוא נאלץ להתעסק איתה כמעט כל סוף־שבוע. והוא לא הפסיק לבקש מקאל שישטוף אותה וימרח אותה במין ואקס מוזר למכוניות עתיקות, כדי שלא תחליד.
מכונית הרולס רויס פעלה מצוין… בניגוד לקאל. הוא השפיל מבט אל נעלי הספורט שלו בעודו מתופף ברגל אחת על הרצפה. כשלבש מכנסי ג'ינס כמו אלה, לא ראו שמשהו לא בסדר ברגל שלו, אבל זה היה ברור ברגע שקם והתחיל ללכת. הוא עבר ניתוח אחרי ניתוח מאז היה תינוק, ופיזיותרפיה, אבל דבר מכל זה לא ממש עזר. הוא עדיין הלך בצליעה, כמנסה להתייצב על סירה שמתנדנדת מצד לצד.
כשקאל היה צעיר יותר, לפעמים הוא העמיד פנים שהוא שודד ים או סתם מלח אמיץ עם רגל מעץ, ששוקע עם הספינה שלו בלב ים אחרי קרב תותחים ארוך. הוא שיחק בשודדי ים ובנינג'ות, בבוקרים ובחייזרים סיירים.
אבל לעולם לא משחקים שקשורים בקסם.
לעולם לא.
הוא שמע טרטור מנוע והתחיל לקום על רגליו — אבל אז התיישב שוב בחוסר סבלנות. זאת לא היתה המכונית של אבא שלו, סתם טויוטה אדומה. כעבור רגע מיהרה על פניו קַיילי מַיילס, תלמידה בשכבה שלו, ולצדה מורה.
"בהצלחה בבחינה בבלט," אמרה לה גברת קֵמאל ופנתה לחזור לכיתה.
"כן, תודה," אמרה קיילי, ואז הסתכלה על קאל במבט מוזר, כמנסה להעריך אותו. קיילי אף פעם לא הסתכלה על קאל. זה היה אחד המאפיינים הבסיסיים שלה, לצד השיער הבלונדיני המבריק והילקוט עם ציור החד־קרן. כשנתקלו זה בזה במסדרון, המבט שלה החליק על פניו כאילו הוא בלתי נראה.
בחצי נפנוף, שהיה עוד יותר מוזר ומפתיע, היא יצאה החוצה בכיוון הטויוטה. הוא ראה את שני ההורים שלה במושבים הקדמיים, והם נראו לחוצים.
לא יכול להיות שהיא נוסעת לאותו מקום כמוהו, נכון? לא יכול להיות שהיא נוסעת למבחן הברזל. אבל אם כן…
הוא דחף את עצמו מהכיסא. אם היא נוסעת לשם, מישהו צריך להזהיר אותה.
ילדים רבים חושבים שבעל קסם הוא מיוחד, אמר אבא של קאל, והגועל ניכר בקולו. וגם ההורים שלהם. בעיקר במשפחות שהיכולת הקסומה עוברת בהן כבר דורות. ומשפחות מסוימות, שהקסם דעך בהן כמעט לגמרי, רואות בילד בעל כוחות קסם תקווה לחזרתן לעמדת השפעה. אבל ילד ללא קרובים בעלי יכולות קסם ראוי לרחמים יותר מכולם. אלה הילדים שחושבים שהם עומדים בפני הרפתקה מהסרטים.
זה ממש לא כמו בסרטים.
אבא של קאל עצר מול בית הספר בחריקת בלמים, מסתיר את קיילי ביעילות מעיניו של קאל. קאל צלע בכיוון הדלתות והחוצה, אבל עד שהגיע אל הרולס רויס, הטויוטה של משפחת מיילס כבר נעלמה מעבר לפינה.
התפספסה ההזדמנות להזהיר אותה.
"קאל." אבא שלו יצא מהמכונית ונשען על הדלת שבצד הנוסע. רעמת שערו השחור — אותו סבך שחור כמו של קאל — האפירה בצדדים, ולמרות החום הוא לבש מעיל טוויד עם טלאי עור במרפקים. לעתים קרובות אבא של קאל נראה לו כמו שרלוק הולמס בהפקת טלוויזיה ישנה; לפעמים אנשים נראו מופתעים מכך שהוא לא מדבר במבטא בריטי. "אתה מוכן?"
קאל משך בכתפיו. איך אפשר להיות מוכן לקראת משהו שעלול להרוס לך את כל החיים אם תטעה בו? או אם לא תטעה בו, במקרה הזה. "נראה לי."
אבא שלו פתח את הדלת. "יופי. תיכנס."
פנים הרולס רויס היה מצוחצח לא פחות מהחוץ. קאל הופתע למצוא את הקביים הישנים שלו על המושב האחורי. הוא לא נזקק להם כבר שנים, לא מאז שנפל מסולם הטיפוס במגרש המשחקים ועיקם את הקרסול — הקרסול ברגל הבריאה שלו. אבא של קאל נכנס למכונית והתניע, וקאל הצביע על הקביים ושאל, "בשביל מה הם כאן?"
"ככל שתיראה עלוב יותר, כך סביר יותר שידחו אותך," אמר אבא שלו בקול קודר והעיף מבט לאחור בעודם יוצאים ממגרש החניה.
"זה נראה לי כמו רמאות," מחה קאל.
"קאל, אנשים מרמים כדי להצליח. אי־אפשר לרמות כדי להיכשל."
קאל גילגל עיניים. שאבא שלו יחשוב מה שהוא רוצה. מבחינתו, אין סיכוי שהוא ישתמש בקביים אם הוא לא מוכרח. אבל הוא לא רצה להתווכח על זה, לא היום, לא אחרי שאבא שלו כבר שרף את הטוסט בארוחת הבוקר באופן לא טיפוסי לו, וענה לקאל ברוגז כשהתלונן על כך שהוא נאלץ ללכת לבית הספר ולעזוב אחרי שעתיים.
עכשיו אבא שלו ישב רכון מעל להגה בלסתות חשוקות, אצבעות ידו הימנית לופתות בכוח את ידית ההילוכים, והעביר הילוכים באלימות לא יעילה.
קאל ניסה להתמקד בעצים בחוץ, בעלים שרק התחילו להצהיב, ולהיזכר בכל פרט שידוע לו על המגיסטריום. בפעם הראשונה שאבא שלו אמר משהו על המאסטרים וכיצד הם בוחרים שוליות, הוא הושיב את קאל באחת מכורסאות העור הגדולות בחדר העבודה שלו. המרפק של קארל היה חבוש, והשפה שלו היתה פצועה מתגרה בבית הספר, ולא היה לו מצב רוח להרצאות. חוץ מזה, אבא שלו נראה כל כך רציני, עד שקאל נבהל. גם נימת הדיבור שלו היתה כזאת שנשמע שהוא עומד לספר לקאל שהוא חולה במחלה קשה. התברר שהמחלה היא פוטנציאל ליכולת קסם.
קאל התכווץ בכורסה בעוד אביו מדבר. הוא היה רגיל להצקות; ילדים רבים ראו בו מטרה קלה בגלל הרגל שלו. בדרך כלל הוא הצליח לשכנע אותם שזה לא נכון. אבל הפעם היה מדובר בחבורה של ילדים גדולים ממנו, שהקיפו אותו מאחורי המחסן שליד סולמות הטיפוס, בדרך הביתה מבית הספר. הם דחפו אותו מאחד לאחר בליווי העלבונות הרגילים. קאלם למד שרוב האנשים מוותרים כשהוא משיב מלחמה, לכן הוא ניסה להרביץ לילד הגבוה ביותר. זאת היתה הטעות הראשונה שלו. מהר מאוד הם הפילו אותו על הקרקע, ואחד מהם ישב על הברכיים שלו בזמן שאחר הכניס לו אגרופים בפרצוף וניסה לגרום לו להתנצל ולהודות שהוא ליצן נכה.
"מצטער שאני כזה אדיר, אפסים," אמר קאל רגע לפני שאיבד את ההכרה.
הוא כנראה היה מעולף לא יותר מדקה, כי כשפקח עיניים הוא הספיק לראות את דמויותיהם הנסוגות של הילדים במרחק. הם ברחו. קאל לא האמין שהתשובה שלו עבדה כל כך יפה.
"בדיוק," הוא קרא והתיישב. "כדאי לכם מאוד לברוח!"
ואז הוא הסתכל מסביב וראה שרצפת הבטון של מגרש המשחקים נסדקה. בקע גדול התמשך מהנדנדות ועד קיר המחסן, ופילח את הבניין הקטן לשניים.
הוא שכב בדיוק בנתיב של משהו שנראה כמו רעידת אדמה קטנה.
לדעתו, זה היה הדבר האדיר ביותר שקרה אי־פעם. אביו חשב אחרת.
"קסם עובר במשפחות," הוא אמר. "זה לא אומר שלכל בן משפחה יהיה קסם, אבל נראה שלך אולי יש. לרוע המזל. אני כל כך מצטער, קאל."
"אתה מנסה להגיד שאת הסדק אני עשיתי?" קאל נקרע בין עליצות מסחררת לאימה גדולה, אבל העליצות ניצחה. הוא הרגיש את זוויות פיו פונות מעלה וניסה להכריח אותן לרדת. "זה מה שקוסמים עושים?"
"קוסמים שואבים אנרגיה מהיסודות — אדמה, אוויר, מים, אש, ואפילו רִיק, מקור הקסמים החזקים והנוראים מכולם, קסמי כאוס. קוסמים יכולים להשתמש בקסם למטרות רבות, כולל ביקוע האדמה, כמו שאתה עשית." אבא שלו הינהן לעצמו. "בהתחלה, כשהקסם רק מתעורר, הוא חזק מאוד. עוצמה טהורה… אבל מיומנות האיזון היא שמעדנת את יכולת הקסם. נדרשים לימודים ממושכים כדי להגיע למידת הכוח של קוסם שכוחותיו זה עתה התעוררו. לקוסמים צעירים יש מעט מאוד שליטה. אבל, קאל, אתה חייב להילחם בזה. ולעולם אסור לך להשתמש בקסם שלך שוב. אחרת הקוסמים ייקחו אותך למנהרות שלהם."
"שם נמצא בית הספר? המגיסטריום נמצא מתחת לאדמה?" שאל קאל.
"קבור תחת האדמה במקום שאיש לא יוכל למצוא אותו," אמר לו אביו בקול קודר. "אין שם אור. אין חלונות. המקום הוא מבוך. אפשר לאבד את הדרך במערות ולמות, ואיש לא ידע."
קאל ליקק שפתיים שהיו יבשות פתאום. "אבל אתה קוסם, לא?"
"לא השתמשתי בקסם שלי מאז שאמא שלך מתה. ולעולם לא אשתמש בו שוב."
"ואמא היתה שם? במנהרות? באמת?" קאל היה להוט לשמוע כל מה שאפשר על אודות אמא שלו. הידע שלו עליה היה דל. כמה תצלומים מצהיבים באלבום ישן, ובהם אישה יפה עם שׂער הפחם של קאל ועיניים בצבע שלא הצליח לזהות. הוא ידע שאין טעם לשאול את אבא שלו שאלות רבות מדי עליה. הוא דיבר על אמא של קאל רק כשלא היתה שום ברירה אחרת.
"כן, היא היתה שם," אמר אבא שלו. "ובגלל הקסם היא מתה. כשקוסמים יוצאים למלחמה, דבר שקורה לעתים קרובות, לא אכפת להם מהאנשים שנהרגים. וזאת הסיבה האחרת שאסור לך למשוך את תשומת הלב שלהם."
באותו לילה קאל התעורר בצרחות במחשבה שהוא כלוא מתחת לפני הקרקע, ואדמה מכסה אותו בערמות כאילו נקבר בחיים. לא חשוב כמה נאבק, הוא לא הצליח לנשום. אחר כך הוא חלם שהוא בורח ממפלצת עשן עם עיניים שהתערבלו בהן אלפי צבעים מרושעים… אבל הוא לא הצליח לרוץ די מהר בגלל הרגל שלו. בחלומות היא נגררה מאחוריו כמו ספח מיותר עד שהוא התמוטט, ונשימתה הלוהטת של המפלצת נשפה בעורפו.
ילדים אחרים בכיתה של קאל פחדו מהחושך, מהמפלצת שמתחת למיטה, מזומבים או מרוצחים עם גרזנים ענקיים. קאל פחד מקוסמים, ועוד יותר פחד שהוא אחד מהם.
עכשיו הוא עומד לפגוש אותם. הקוסמים שהיו הסיבה לכך שאמא שלו מתה ושאבא שלו בקושי צחק ולא היו לא חברים, ובמקום זה רק ישב בבית המלאכה שהקים בחניה ותיקן חפצים שבורים, רהיטים ומכוניות ותכשיטים. לא נראה לקאל שצריך להיות גאון גדול כדי להבין למה יש לאבא שלו אובססיה כזאת לתיקון דברים שבורים.
הם חלפו במהירות על פני שלט שבירך אותם עם כניסתם לווירג'יניה. הכול נראה אותו הדבר. הוא לא ידע למה בדיוק ציפה, אבל רק לעתים נדירות יצא מגבולות קרוליינה הצפונית. הם לא הרבו לנסוע מעבר לאשוויל, בעיקר למפגשי החלפות של חלקי מכוניות ולירידי עתיקות, שבהם היה קאל משוטט בין ערמות של כלי כסף לא מצוחצחים, אוסָפים של קלפי בייסבול מנוילנים וראשי יאקים טיבטיים מפוחלצים ישנים ומשונים, בעוד אבא שלו מתמקח על משהו משעמם.
עלה על דעתו של קאל שאם הוא לא ייכשל במבחן הזה, ייתכן שלעולם לא יבקר שוב במפגש החלפה שכזה. הבטן שלו התהפכה וצמרמורת קרה עברה בעצמותיו. הוא הכריח את עצמו לחשוב
על התוכנית שאבא שלו חזר והכניס לו לראש: תרוקן את
הראש לחלוטין ממחשבות. או תתרכז במשהו שהוא ההפך הגמור ממה שהמפלצות האלה רוצות. או תתרכז במבחן של מישהו אחר במקום בשלך.
הוא נשף נשיפה ארוכה. הלחץ של אבא שלו התחיל להשפיע עליו. הכול יהיה בסדר. קל מאוד לפשל במבחנים.
המכונית פנתה מהכביש הראשי אל דרך צרה. על השלט היחיד היה סמל של מטוס, ומתחתיו המילים "שדה התעופה סגור לרגל שיפוצים".
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל קאל. "אנחנו טסים לאנשהו?"
"בוא נקווה שלא," רטן אבא שלו. כביש האספלט התחלף בפתאומיות בדרך עפר. הם היטלטלו כמה מאות מטרים אחרונים, וקאל נאחז בדלת כדי שלא יושלך למעלה וראשו ייחבט בגג. מכוניות רולס רויס לא נועדו לנסיעה בדרכי עפר.
פתאום התרחבה הדרך ופער נפתח בין העצים. מכונית הרולס רויס נמצאה עכשיו בחלל פתוח ענקי. במרכזו היתה סככה ענקית שנבנתה מפלדה גלית. סביבה חנו כמאה מכוניות, מטנדרים חבוטים ועד מכוניות מפוארות כמעט כמו הפנטום, וחדשות בהרבה ממנה. קאל ראה הורים וילדים, כולם בערך בני גילו, ממהרים לעבר הסככה.
"אני חושב שאיחרנו," אמר.
"יופי." בקול של אבא שלו היה סיפוק קודר. הוא עצר את המכונית, יצא ממנה וסימן לקאל לבוא אחריו. קאל שמח שאביו שכח כנראה מהקביים. היום היה חם והשמש קפחה על גב חולצת הטריקו האפורה של קאל. הוא ניגב את כפות ידיו המזיעות במכנסי הג'ינס שלו, בעודם חוצים את המגרש ונכנסים לחלל הגדול והחשוך שבכניסה לסככה.
בפנים שררה מהומה שלמה. ילדים הסתובבו ודיברו בקול רם בחלל הענקי. לאורך קיר מתכת אחד היו מושבים מדורגים; היה שם מקום להרבה יותר אנשים מהנוכחים, ובכל זאת המושבים התגמדו לעומת ממדי החדר. איקסים ועיגולים סומנו על רצפת הבטון בסרטים דביקים שצבעם כחול עז.
מהעבר האחר של החדר, מול דלתות הסככה שדרכן יצאו פעם המטוסים אל מסלולי ההמראה, היו הקוסמים.
