הסיפור שאינו נגמר – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "הסיפור שאינו נגמר", קלאסיקת הפנטזיה האלמותית, מאת מיכאל אנדה – בתרגום חדש

תרגום: חנה לבנת

איור עטיפה: דוד פולונסקי

עורכת סדרת מרגנית: יעל מולצ'דסקי

 * * *

חנות לספרים עתיקים

בעל החנות: קַארְל קוֹנְרָד קוֹרֵיאַנְדֶר

הכתובת הזאת היתה קבועה בדלת הזכוכית של חנות קטנה, אבל היא נראתה ככה, כמובן, רק למי שהסתכל עליה מתוך החלל האפלולי אל הרחוב דרך הזגוגית.

בחוץ היה בוקר אפור וקר של חודש נובמבר, וגשם זלעפות ירד. הטיפות זלגו במורד הזכוכית ועל פני האותיות המסולסלות. מבעד לזגוגית היה אפשר לראות רק את הגדר שהגשם הרטיב מהעבר האחר של הרחוב.

פתאום נפתחה הדלת בכוח רב, ואשכול פעמוני הפליז שהיה תלוי מעליה התחיל לצלצל בסערה, ובמשך זמן רב לא הצליח לשוב ולהירגע.

מחולל המהומה הזאת היה נער קטן ושמן, בערך בן עשר או אחת־עשרה. שערו החום־כהה היה תלוי לו רטוב על פניו, המעיל הנוטף שלו היה ספוג כולו במי גשם, והוא נשא ילקוט ברצועה שנכרכה סביב כתפו. הוא היה חיוור מעט וקצר נשימה, אבל בניגוד גמור לחיפזון שהפגין רק לפני רגע, עמד עכשיו בפתח הדלת כנטוע במקומו.

לפניו היה חדר צר וארוך, שהלך והתפוגג באפלולית ששררה מאחור. לאורך הקירות נמתחו מדפים שהגיעו עד לתקרה, עמוסים בספרים מכל הצורות והגדלים. על הרצפה הצטברו ערמות של כרכים עבי כרס, ועל שולחנות אחדים נערמו הררים של ספרים קטנים יותר עם כריכות עשויות עור, שזהרו בזהב מהצד. מאחורי חומה של ספרים, שהתנשאה לגובה של אדם בקצהו האחר של החדר, היה אפשר להבחין באורה של מנורה. בתוך אלומת האור היתמרה מפעם לפעם טבעת עשן, גדלה וגדלה עד שנמוגה אל תוך האפלה. הטבעות דמו לאותות שהאינדיאנים שולחים בעזרתם הודעות לחבריהם מהר להר. נראה שישב שם מישהו, ואכן הנער שמע עכשיו מאחורי קיר הספרים קול נרגן אומר: "אדוני יכול להתלבט לו בפנים או בחוץ, אבל נא לסגור את הדלת. נושבת כאן רוח פרצים."

הנער ציית וסגר בשקט את הדלת. אחר כך התקרב אל קיר הספרים והציץ בזהירות אל מעבר לפינה. איש כבד וגוץ ישב שם בכורסת עור מרופטת עם מסעד גבוה. הוא לבש חליפה שחורה מקומטת שנראתה בלויה והיה נדמה ששכבת אבק מכסה אותה. וֶסט פרחוני הידק את הכרס שלו. לאיש היתה קרחת, ורק מעל האוזניים הזדקרה לה קווצת שיער לבנה. פניו היו אדומות והזכירו פנים של כלב בולדוג נשכני. על האף הבולבוסי שלו הוא הרכיב משקפיים קטנים עם מסגרת מוזהבת. נוסף על כל אלה עישן האיש מקטרת מעוקמת שהיתה תלויה לו מזווית הפה ומשכה את שפתיו באלכסון כלפי מטה. על ברכיו היה מונח ספר שבו קרא כנראה זה עתה, כי האצבע המורה של ידו השמאלית היתה תקועה בין דפי הספר הסגור, כאילו היתה סימנייה.

עכשיו הוא הסיר את משקפיו בידו הימנית, בחן במבטו את הנער הקטן והשמן שעמד לפניו נוטף מים, וצימצם תוך כדי כך את עיניו, פעולה שהעצימה עוד יותר את ההבעה הנשכנית שעל פניו. הוא מילמל רק: "איזה דברים קורים כאן!" ואז פתח שוב את הספר והמשיך לקרוא.

הנער לא ידע מה הוא אמור לעשות עכשיו, ולכן המשיך פשוט לעמוד שם ולהביט באיש בעיניים פעורות לרווחה. לבסוף שב האיש וסגר את הספר — כמו קודם לכן, עם האצבע בין הדפים — ורטן: "שמע, נערי, אני לא יכול לסבול ילדים. אמנם היום זה באופנה להסתובב סביבכם כמו משוגעים — אבל לא אני! אני לא אוהב ילדים, לא, לא אוהב אותם בכלל. בעינַי ילדים הם לא יותר מאשר יצורים מטומטמים וצרחניים, פגע־רע ממש, וגם מקלקלים הכול. הם מורחים ריבה על הספרים וקורעים את הדפים, ובכלל לא אכפת להם שגם למבוגרים אולי יש דאגות וצרות משלהם, מצדם שילכו לעזאזל. אני אומר לך את זה רק כדי שתדע מיד איפה אתה עומד. וחוץ מזה אין אצלי בכלל ספרים לילדים, וספרים אחרים לא אמכור לך. ואני רק מקווה שעכשיו אנחנו מבינים זה את זה!"

את כל זה הוא אמר בלי להוציא את המקטרת מפיו.

אחר כך הוא פתח שוב את הספר שלו והמשיך לקרוא.

הנער הינהן בראשו בלי לומר מילה וכבר פנה ללכת משם, אבל פתאום הרגיש שאינו מסוגל לקבל את הנאום הזה בלי לחלוק עליו, ולכן הסתובב שוב לאחור ואמר בקול שקט: "אבל לא כולם כאלה."

האיש הרים אט־אט את עיניו והסיר שוב את משקפיו. "אתה עדיין כאן? אולי אתה יכול להגיד לי מה צריך עוד לעשות כדי להיפטר ממישהו כמוך? ומה היה חשוב לך כל כך להגיד לי?"

"זה לא היה משהו חשוב כל כך," ענה הנער בקול שקט עוד יותר. "רק רציתי — לא כל הילדים הם כאלה, כמו שאדוני אומר."

"מה אתה אומר!" האיש העמיד פני מופתע והגביה את גבות עיניו. "אם כך, אתה בטח חושב לעצמך שאתה הוא היוצא מן הכלל, מה?"

הנער השמן לא מצא תשובה. הוא רק משך קלות בכתפיו ופנה שוב ללכת.

"ונימוסים," הוא שמע את הקול הנוהם מאחוריו, "ונימוסים אין לך בגרוש, אחרת היית לפחות טורח להציג את עצמך."

"קוראים לי בַּסְטְיָאן," אמר הנער. "בַּסְטְיָאן בַּלְתָזָר בּוּקְס."

"שם מוזר למדי," נהם האיש, "עם שלוש אותיות הבֵּית האלה. נו, טוב, זאת לא אשמתך, הרי לא אתה בחרת לעצמך את השם. ולי קוראים קַארְל קוֹנְרָד קוֹרֵיאַנְדֶר."

"אלה שלוש אותיות קוּף," אמר הנער בקול רציני.

"הממ," נהם הקשיש, "נכון!"

הוא נשף כמה עננים קטנים של עשן. "נו, טוב, זה ממש לא משנה איך קוראים לנו, הרי לא ניפגש שוב. ועכשיו אני רוצה לדעת רק עוד דבר אחד — למה התפרצת קודם לחנות שלי בסערה כזאת? נראית כמו מישהו שבורח ממשהו. אני צודק?"

בַּסְטְיָאן הינהן. פניו העגולות נראו פתאום חיוורות יותר, ועיניו גדולות יותר.

"אולי שדדת קופה של חנות," השמיע אדון קוֹרֵיאַנְדֶר השערה, "או שהכית איזו אישה זקנה או עשית משהו אחר שעושים צעירים כמוך בימינו. המשטרה רודפת אחריך, ילד?"

בַּסְטְיָאן ניענע בראשו מצד לצד.

"דַבֵּר כבר," אמר אדון קוֹרֵיאַנְדֶר, "ממי ברחת?"

"מהָהֵם."

"מאיזה הם?"

"מהילדים בכיתה שלי."

"למה?"

"הם… הם לא מוכנים לעזוב אותי בשקט."

"ומה הם עושים?"

"הם אורבים לי על יד בית הספר."

"ואז?"

"ואז הם צועקים כל מיני דברים. והם דוחפים אותי כל הזמן וצוחקים עלי."

"ואתה פשוט נותן להם לעשות לך את זה?"

אדון קוֹרֵיאַנְדֶר נעץ בנער מבט ביקורתי, וכעבור זמן־מה שאל: "ולמה אתה לא נותן להם פשוט אגרוף בפרצוף?"

בַּסְטְיָאן תלה בו זוג עיניים גדולות. "לא — את זה אני לא רוצה לעשות. וחוץ מזה — אני לא יודע להשתמש באגרופים שלי כמו שצריך."

"ומה עם היאבקות?" רצה אדון קוֹרֵיאַנְדֶר לדעת. "ריצה, שחייה, כדורגל, התעמלות? אתה לא יודע לעשות אף אחד מהדברים האלה?"

הנער ניענע בראשו.

"במילים אחרות," אמר אדון קוריאנדר, "אתה חלשלוש, מה?"

בסטיאן משך בכתפיו.

"אבל לדבֵּר אתה בכל זאת יכול," קבע אדון קוריאנדר. "אז למה אתה לא עונה להם כשהם לועגים לך?"

"פעם אחת עשיתי את זה…"

"ומה קרה?"

"הם זרקו אותי לתוך פח אשפה וקשרו את המכסה שלו בחבל. במשך שעתיים שלמות צעקתי וקראתי עד שמישהו שמע אותי."

"הממ," נהם אדון קוריאנדר, "ועכשיו אתה לא מעז לעשות את זה יותר."

בסטיאן הינהן.

"אם ככה," הכריז אדון קוריאנדר, "אתה גם פחדן נוסף על הכול."

בסטיאן הרכין את ראשו.

"ואני משער שאתה שאפתן וחרוץ מאוד, מה? הכי טוב בכיתה, ובכל המקצועות יש לך בוודאי ציונים מעולים, ואתה חביבם של כל המורים והמורות, נכון?"

"לא," אמר בסטיאן במבט מושפל, "בשנה שעברה נשארתי כיתה."

"אלוהים אדירים!" קרא אדון קוריאנדר. "אם כך, אתה כישלון אחד גדול לאורך כל הדרך."

בסטיאן לא אמר דבר. הוא פשוט המשיך לעמוד שם. זרועותיו שמוטות, מעילו נוטף מים.

"מה הם צועקים כשהם לועגים לך?" ביקש אדון קוריאנדר לדעת.

"אה — כל מיני דברים."

"לדוגמה?"

"טְרָלָלַילָה! טְרָלָלַילָה! יושב על הסִיר־לילה! הסיר־לילה מתנפץ, הטרללילה מצייץ: מִכּובד משקלי הוא התפוצץ."

"לא שנון במיוחד," פסק אדון קוריאנדר, "ומה עוד?"

בסטיאן היסס לפני שפירט את הדוגמאות: "מטורלל, מטומטם, מגזימן, רמאי…"

"מטורלל? למה?"

"לפעמים אני מדבר עם עצמי."

"ומה אתה אומר לעצמך, לדוגמה?"

"אני ממציא לעצמי סיפורים, אני ממציא מילים ושמות שעדיין לא קיימים, דברים כאלה."

"ואותם אתה מספר לעצמך? למה?"

"נו, טוב, כי אין אף אחד אחר שמעניינים אותו דברים כאלה."

אדון קוריאנדר שתק זמן־מה, שקוע בהרהורים.

"ומה אומרים ההורים שלך על זה?"

בסטיאן לא ענה מיד. רק כעבור זמן־מה הוא מילמל: "אבא לא אומר כלום, אף פעם. בכלל לא אכפת לו משום דבר."

"ואמא שלך?"

"היא — היא כבר לא איתנו."

"ההורים שלך התגרשו?"

"לא," אמר בסטיאן, "היא מתה."

באותו הרגע צילצל הטלפון. אדון קוריאנדר התרומם במאמץ מהכורסה שלו ונכנס בגרירת רגליים לתוך קיטון קטן מאחורי החנות. הוא הרים את השפופרת, ובסטיאן שמע במעורפל את אדון קוריאנדר נוקב בשמו. ואז נסגרה דלת הקיטון, ולא היה אפשר עוד לשמוע דבר פרט למלמול עמום.

בסטיאן עמד שם ולא ידע איך כל זה קרה לו ולמה הוא אמר את כל מה שאמר. הוא שנא חקירות כאלה. ופתאום נשטף זיעה כשנזכר שכבר מזמן היה צריך להגיע לבית הספר, כן, כמובן, הוא כבר מאחר מאוד, הוא חייב להזדרז, הוא חייב לרוץ — אבל הוא המשיך לעמוד במקום שעמד ולא היה מסוגל לזוז. משהו עצר בעדו, והוא לא ידע מה.

הקול העמום עדיין בקע מתוך הקיטון. זאת היתה שיחת טלפון ארוכה.

בסטיאן שם לב פתאום שבמשך כל הזמן הזה הוא הביט

בספר שאדון קוריאנדר החזיק קודם לכן, ועכשיו היה מונח על כורסת העור. הוא לא היה מסוגל להסיר את עיניו מהספר. היה נדמה לו שקורן ממנו כוח מגנטי, המושך אותו אליו בלי שיוכל להתנגד.

הוא התקרב אל הכורסה, הוא הושיט אט־אט את ידו, הוא נגע בספר — ובאותו הרגע הרגיש בתוך תוכו "קליק!" כאילו נסגרה מלכודת כלשהי. תחושה אפלה התעוררה בלבו של בסטיאן, כאילו הנגיעה בספר התחילה משהו שאין לשנותו, ולא תהיה ממנו דרך חזרה.

הוא הרים את הספר ובחן אותו מכל הצדדים. הכריכה היתה עשויה משי בצבע נחושת ונצצה כשניענע אותו מצד לצד. בדפדוף חפוז הוא ראה שהמילים הודפסו בשני צבעים שונים. נראה שלא שובצו בספר תמונות כלשהן, אבל בתחילת כל פרק היתה אות ראשונה גדולה, יפה להפליא. כששב ובחן מקרוב את הכריכה, הוא גילה עליה שני נחשים, נחש בהיר ונחש כהה, וכל אחד מהם נושך את זנבו של האחר. כך יצרו שני הנחשים האלה צורה של אליפסה, ובתוכה הודפסה באותיות מסולסלות מיוחדות הכותרת:

הסיפור שאינו נגמר

התשוקה האנושית היא דבר מסתורי, ומבחינה זו אין הבדל בין ילדים למבוגרים. אלה שהיא מתעוררת בהם לא יכולים להסביר אותה, ואלה שלא חוו כמותה לא יכולים להבין אותה. יש אנשים המסכנים את חייהם כדי לכבוש פסגה של הר. ואין איש, אף לא הם עצמם, המסוגל להסביר מדוע. ואחרים הורסים את חייהם בניסיון לכבוש את לבו של אדם מסוים שלא מגלה בהם שום עניין. ואחרים מביאים על עצמם חורבן מפני שהם לא מסוגלים לעמוד בפני הפיתויים של הנאות החך — או בפני פיתויו של הבקבוק. יש אנשים המוותרים על כל הונם ונכסיהם כדי לזכות בהימורים, או מקריבים הכול למען רעיון שהם לא מצליחים להשתחרר ממנו, גם אם לעולם לא יוכלו לממש אותו. ויש כאלה המאמינים שיהיו מאושרים אך ורק במקום אחר מזה שהם נמצאים בו, ולכן הם יוצאים למסע ונודדים כל ימי חייהם. ואחדים אינם מוצאים מנוחה כל עוד לא צברו כוח. בקיצור, כמספר בני האדם השונים כך מספרן של התשוקות השונות.

תשוקתו של בסטיאן בַּלְתָזָר בּוּקְס היתה ספרים.

מי שלא ישב מעודו עם ספר במשך כל שעות אחר הצהריים, עם אוזניים יוקדות ושיער פרוע, וקרא, וקרא, ושכח שסביבו קיים עולם שלם, ולא שם לב לכך שנעשה רעב או שהוא קופא מקור —

מי שלא קרא מעודו בחשאי, לאורו של פנס כיס במיטה מתחת לשמיכה, כי אביו או אמו או אדם מודאג אחר כיבו לו את האור בחדר בטענה שכוונתה טובה כי הגיעה השעה לישון, שהרי צריך לקום מחר מוקדם בבוקר —

מי שלא הזיל מעודו דמעות מרות, בגלוי או בסתר, מפני שהסתיים סיפור נפלא, והוא נאלץ להיפרד מהדמויות שאיתן חווה הרפתקאות רבות כל כך, דמויות שאהב, דמויות שהתפעל מהן והעריץ, דמויות שחרד להן וקיווה למענן ושבלעדיהן נדמו חייו ריקים וחסרי כל משמעות —

מי שלא מכיר את כל אלה מתוך ניסיונו האישי, ובכן, יש לשער שלא יוכל להבין את מה שבסטיאן עשה עכשיו.

הוא נעץ את מבטו בכותרת הספר, ובגופו עברו חום וקור לסירוגין. זה, בדיוק זה הדבר שעליו חלם לעתים קרובות כל כך ושקיווה לו מאז התעוררה בו התשוקה ההיא: סיפור שאינו נגמר לעולם! ספר הספרים!

הספר הזה חייב להיות שלו, ולא חשוב המחיר!

לא חשוב המחיר? את זה קל להגיד! גם אם היה יכול להציע יותר מאשר דמי הכיס שלו — שלושה מארקים וחמישה־עשר פְּפֵניגים — הרי אדון קוריאנדר הרגזן הבהיר לו באופן חד־משמעי שלא יסכים למכור לו אפילו ספר אחד ויחיד. ובוודאי לא יסכים לתת לו את הספר הזה במתנה. העניין חסר סיכוי.

אבל בסטיאן ידע שלא יוכל ללכת משם בלי הספר. עכשיו כבר היה ברור לו שבא לחנות אך ורק בגלל הספר הזה, הספר שקרא לו באופן מסתורי כי רצה להגיע לידיו, הספר שלמעשה היה שייך לו מאז ומתמיד!

בסטיאן האזין למלמולים שנשמעו גם עכשיו מתוך הקיטון.

בתנועה פתאומית תחב את הספר מתחת למעילו והצמיד אותו אליו בשתי ידיו. בשקט־בשקט התקדם לאחור, אל דלת החנות, וכל אותה עת הביט בחשש בדלת האחרת, הדלת שמאחוריה דיבר האיש בטלפון. בזהירות לחץ על ידית הדלת. הוא לא רצה שפעמוני הפליז הקטנים ישמיעו קול, ולכן פתח את דלת הזכוכית רק במידה שאיפשרה לו להידחק החוצה. חרש־חרש ובזהירות רבה סגר את הדלת מבחוץ.

רק עכשיו התחיל לרוץ.

המחברות, ספרי הלימוד והקלמר שבילקוטו קיפצו ושיקשקו בקצב צעדיו. הוא הרגיש דקירות במותניים, אבל המשיך לרוץ.

הגשם זלג על פניו ולתוך הצווארון. קור ורטיבות חדרו מבעד למעיל שלבש, אבל בסטיאן לא הרגיש בהם. היה לו חם, ולא רק בגלל הריצה.

המצפון שלו, שלא הטריד אותו לפני כן בחנות, התעורר פתאום. כל הסיבות שקודם לכן נדמו לו כל כך משכנעות, נראו לו פתאום מופרכות לחלוטין והתפוגגו כמו אנשי שלג בנשיפתו של דרקון יורק אש.

זאת היתה גנֵבה. הוא גנב!

המעשה שעשה היה אפילו גרוע יותר מגנבה רגילה. הספר הזה בוודאי נדיר ואין לו תחליף. יש לשער שהיה האוצר היקר ביותר של אדון קוריאנדר. המעשה שעשה דמה לגנֵבת כינורו היחיד והמיוחד של כנר או לגנבת כתר של מלך, מעשה שונה לגמרי מגנבת כסף מקופה.

ובשעה שהמשיך לרוץ כך, הידק לגופו את הספר שמתחת למעילו. הוא לא רצה לאבד אותו, יהיה אשר יהיה המחיר שהוא צפוי לשלם תמורתו. הספר היה כל מה שנשאר לו בעולם הזה.

כי הביתה הוא לא היה יכול לחזור, כמובן.

הוא ניסה לדמיין לעצמו את אבא שלו יושב ועובד בחדר הגדול עם ציוד המעבדה. סביבו היו מונחות עשרות יציקות גבס של מערכות שיניים, כי אביו היה טכנאי שיניים. בסטיאן לא הירהר עד אז בשאלה אם אביו אוהב את עבודתו. עכשיו עלתה בדעתו השאלה הזאת בפעם הראשונה, אבל הוא כבר לא יוכל להציג אותה לפניו לעולם.

אילו חזר עכשיו הביתה, היה אביו יוצא לקראתו מהמעבדה שלו בחלוקו הלבן, וייתכן שהיה מחזיק בידו את אחת מיציקות הגבס שלו. הוא היה שואל אותו: "כבר חזרת?" — "כן," היה בסטיאן עונה לו. — "אין היום לימודים?" — הוא ראה לנגד עיניו את פניו הדוממות והעצובות של אביו וידע שלא יוכל לשקר לו.

אבל בוודאי לא היה יכול לספר לו את האמת. לא, הדבר היחיד שיוכל לעשות הוא להמשיך ללכת, הלאה, למקום כלשהו, הרחק מכאן. אסור בשום אופן שאבא שלו יגלה כי בנו נעשה גנב. ואולי הוא בכלל לא ישים לב לכך שבסטיאן לא נמצא שם יותר. במחשבה הזאת היתה אפילו מעט נחמה.

בסטיאן הפסיק לרוץ. עכשיו הלך בקצב אטי וראה את בית הספר בקצה הרחוב. בלי להבחין בכך הוא התקדם במסלול ההליכה הרגיל שלו לבית הספר. הרחוב נראה לו ריק מאדם, אף שפה ושם צעדו בו אנשים. אבל בעיני מי שמאחר מאוד, נדמה כאילו העולם שסביב בית הספר נעלם ואיננו. ובסטיאן הרגיש את הפחד גואה בו עם כל צעד שעשה. מאז ומתמיד פחד מבית הספר, המקום שחווה בו השפלה ותבוסה מדי יום, המקום שחש בו פחד מפני המורים שהוכיחו אותו בנימוס או שפכו עליו את כעסם, המקום שחש בו פחד מפני הילדים שלעגו לו, שהתבדחו על חשבונו, ולא החמיצו שום הזדמנות להוכיח לו עד כמה הוא מגושם ופגיע. מאז ומתמיד נדמה בית הספר בעיניו לעונש מאסר אינסופי, שעתיד להימשך עד שיהיה לאדם בוגר, ושעליו לרַצות בדממה ובהכנעה.

אבל כשהתקדם עכשיו לאורכם של המסדרונות המהדהדים, שריח של חומר ניקוי ומעילים רטובים עמד בהם, כשהדממה האורבת בבניין סתמה פתאום את אוזניו כמו אטמי צמר גפן, וכשעמד סוף־סוף לפני דלת הכיתה שלו, שהיתה צבועה באותו צבע ירוק של תרד ישן שכיסה גם את הקירות מסביב, התבהר לו מעל לכל ספק שגם במקום הזה אין לו עוד מה לחפש. הוא חייב לצאת מכאן. ועכשיו הוא גם היה מסוגל ללכת הלאה.

אבל לאן?

בסטיאן קרא בספרים שלו סיפורים על נערים שהצטרפו כאנשי צוות לספינות והפליגו לעולם הגדול כדי לחפש בו את מזלם. היו ביניהם כאלה שהפכו לשודדי ים או לגיבורים, ואחרים חזרו אחרי שנים רבות למקום הולדתם כאנשים עשירים, ואיש לא גילה מי הם.

אבל בסטיאן לא האמין שהוא מסוגל לעשות דבר כזה. הוא גם לא היה יכול לתאר לעצמו שמישהו יסכים בכלל לצרף אותו לצוות של ספינה. ונוסף על הכול לא היה לו אפילו צל של מושג איך יוכל להגיע לעיר נמל כלשהי שעוגנות בה ספינות מתאימות למבצעים נועזים כאלה.

אם כך, לאן?

ופתאום עלה בדעתו המקום הנכון, המקום היחיד שבו לא יחפשו ולא ימצאו אותו — לפחות לא בזמן הקרוב.

המחסן היה גדול וחשוך. עמד בו ריח של אבק ושל כדורי נפטלין נגד עש. שום רחש לא נשמע שם פרט לתיפוף החרישי של טיפות הגשם על לוחות הנחושת שכיסו את הגג הענקי. קורות עבות שהשחירו מיושֶן הזדקרו ברווחים קבועים מהרצפה, ובקצותיהן העליונים פגשו קורות אחרות בתקרה ונעלמו מהעין באפלולית. פה ושם היו תלויים קורי עכביש גדולים, שנראו כמו ערסלים והתנועעו חרש אנה ואנה עם כל משב רוח, כאילו היו רוחות רפאים. ממַעַל, מבעד לצוהר שבגג, חדר פנימה אור חלבי.

הדבר החי היחיד במקום הזה, שנדמה כאילו הזמן עמד בו מלכת, היה עכבר זעיר שקיפץ על פני הרצפה והותיר באבק עקבות קטנטנים. ובמקום שהעכבר הזה גרר אחריו את זנבו הקט, נמתח בין העקבות קו דקיק. הוא הזדקף פתאום והאזין. ואחר כך נעלם — פּוּף! — בתוך חור שנפער בין קורות הרצפה.

צליל של מפתח מסתובב בתוך מנעול גדול נשמע בחלל המחסן. אט־אט ובקולות חריקה נפתחה הדלת. לרגע אחד חצתה רצועת אור ארוכה את החלל. בסטיאן נדחק פנימה, ואז שבה הדלת ונסגרה מאחוריו בחריקה. הוא תחב מפתח גדול בצדו הפנימי של חור המנעול וסובב אותו בתוכו. אחר כך דחף גם את הבריח ופלט אנחת רווחה. עכשיו לא יוכל איש למצוא אותו. אף אחד לא יחפש אותו פה. לכאן מגיעים אנשים רק לעתים רחוקות מאוד — את זה ידע בוודאות כמעט מוחלטת — וגם אם ירצה הגורל ודווקא באותו יום או למחרת מישהו יצטרך להגיע לשם, הרי ימצא את הדלת נעולה. ואת המפתח הוא לא יוכל למצוא. ואם בכל זאת יצליח איכשהו לפתוח את הדלת, עדיין יהיה לבסטיאן מספיק זמן להסתתר בין הגרוטאות.

בהדרגה התרגלו עיניו לאפלולית. הוא הכיר את המקום הזה. לפני חצי שנה הורה לו שרַת בית הספר לעזור לו להעביר למחסן סל כביסה גדול מלא בטפסים ובמסמכים ישנים. אז גם ראה היכן שמור המפתח לדלת המחסן: בארון קיר קטן שהיה תלוי על יד גרם המדרגות העליון. מאז לא חשב על זה אפילו פעם אחת. אבל עכשיו נזכר בכך.

בסטיאן התחיל לרעוד מקור, כי המעיל שלו היה ספוג כולו במים והיה קר מאוד שם למעלה. תחילה עליו לחפש מקום שיוכל להסתדר בו בנוחות יחסית, הרי הוא יישאר שם זמן רב. כמה זמן בדיוק — לשאלה הזאת לא הקדיש בינתיים מחשבה כלשהי, ממש כשם שלא ייחד מחשבה לעובדה שבתוך זמן קצר ירגיש רעב וצמא.

הוא סייר קצת ברחבי המחסן.

היו זרוקים שם מינים שונים ומשונים של גרוטאות, מדפים מלאים תיקיות ומסמכים שכבר מזמן לא היו נחוצים, ספסלי בית ספר שנערמו זה על גבי זה בערבוביה עם שולחנות כתיבה מרוחים בדיו, כַּן שעליו היו תלויות תריסר מפות מיושנות, כמה לוחות קיר שצבעם השחור התבקע, תנורי ברזל חלודים, ציוד התעמלות שכבר לא היה בו שימוש, כמו "חמור" שציפוי העור שלו התפורר והריפוד ביצבץ מתוכו, כדורים כבדים שהתבקעו, ערמה של מזרני התעמלות ישנים ומוכתמים, וגם כמה חיות מפוחלצות, אכולות למחצה על ידי עש, וביניהן ינשוף גדול, עיט סלעים אחד ושועל, מיני מינים של מבחנות ומכלי זכוכית שהיו מלאים פעם בחומרים כימיים, מכונה אלקטרו־סטטית, שלד של אדם שהיה תלוי על מין קולב בגדים, ותיבות וקופסאות רבות גדושות במחברות ובספרי לימוד ישנים. בסופו של דבר החליט בסטיאן לבחור בערמה של מזרני ההתעמלות הישנים כמקום משכנו. הוא התמתח לאורכה והרגיש כמעט כמו שמרגישים על ספה. הוא גרר אותה אל מתחת לצוהר שבגג, כי שם היה הכי הרבה אור. בקרבת מקום היו מונחות זו על גבי זו כמה שמיכות צבאיות אפורות שעדיין היה אפשר להשתמש בהן, אף שהיו כמובן מלאות אבק וקרועות. בסטיאן לקח אותן אליו. הוא פשט את המעיל הספוג במים ותלה אותו על קולב הבגדים, ליד השלד. איש־העצמות היטלטל מעט אנה ואנה, אבל בסטיאן לא פחד ממנו. אולי מפני שהיה רגיל לראות דברים דומים אצלו בבית. הוא גם חלץ את המגפיים הרטובים שלו. את כפות רגליו עטפו עכשיו רק גרביים קצרים, והוא התיישב על מזרני ההתעמלות בישיבה מזרחית ומשך מעל לכתפיו את השמיכות האפורות, כמו אינדיאני. לידו הניח את הילקוט שלו — ואת הספר שצבעו כצבע הנחושת.

הוא הירהר בילדי כיתתו, שלמדו עכשיו שם למטה שיעור בהבעה. ייתכן שהוטל עליהם לכתוב חיבור על איזה נושא משעמם עד מוות.

בסטיאן נעץ את מבטו בספר.

"הייתי רוצה לדעת," אמר לעצמו, "מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת — משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר, ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות — ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?"

ופתאום נעשה מצב הרוח שלו כמעט חגיגי.

הוא התרווח במקום מושבו, לקח את הספר, פתח בדף הראשון והתחיל לקרוא…