ביקורת ספר: בני החורין הקטנים/ טרי פראצ'ט

ביקורתה של רותי ורד בר-זכאי על "בני החורין הקטנים", מאת טרי פראצ'ט

במהלך קריאת ספר אנו מעמידים אותו, מבלי משים, בפני מבחנים שונים: האם הוא מותח? מחדש? מרגש? כל המבחנים חשובים, אבל המבחן הגדול מכולם, עבורי, הוא דווקא זה שמתרחש בזמן שאיננו קוראים, אלא בזמן שאנו ישנים. אם גם אז הוא ממשיך לפעול עלינו, אם אנו חולמים עליו –  אז הספר עבר את מבחן החלום.

במהלך קריאת "בני החורין הקטנים" חלמתי אודותיו מספר פעמים! בחלומותיי התהוותה לה עלילה פרטית משלי, עד שכשעצמתי עיניים ושמתי ראשי על הכרית, כבר ציפיתי להמשך.

"בני החורין הקטנים" מספר על עלילותיה של טיפני אייקין, ילדה שעושה את צעדיה הראשונים כמכשפה. טיפני חיה בארץ של כרי מרעה וכבשים, והיא בת למשפחת מגדלי כבשים ותיקה. היא עוד לא מספיקה לעכל את עובדת היותה מכשפה, וכבר נאלצת להילחם במכשפה בשלה ואנוכית להחריד, אשר חטפה את אחיה הפעוט, המתוק והמנג'ז. לעזרת טיפני צצים, בלא הזמנה, ננסים כחולים, מקועקעים בכל גופם, שיכורים והוללים – שבט הנאק מאק פיגלי. כמו כן, מצטרף אליה גם קרפד מלומד המשתכן בכיס סינרה. בעזרת החבורה המפוקפקת הזו גיבורת הסיפור נכנסת ויוצאת מעולמות, מתבלבלת ומתעשתת, ומנסה בשיטות מקוריות להציל את אחיה הקטן.

הספר, כולו, מצחיק עד מאוד. כל הדמויות בו מפשלות, לא חינוכיות ולא הרואיות בעליל. הנאק מאק פיגלים אולי מקסימים בדרכם, אך הם גם גנבים, מסטולים ולא תמיד מבריקים.  כשטיפני נוזפת בהם בחומרה, "לא הייתם צריכים לגנוב את הכבש ואת הביצים", הם משיבים בהיגיון משכנע: "אבל אם לא איו ממוסמרים, גיברת" (82).

למרות שטיפני לא מבינה עדיין את חוקי העולם אליו נקלעה, עליה לפתור משברים, אז היא מאלתרת: כשהיא רוצה להכות במפלצת נהר מגעילה, היא מניחה שקית ממתקים על גדת הנהר כפיתיון לאחיה, ואת אחיה כפיתיון למפלצת (16). הקרפד שתפקידו בחיים להיות חיה קסומה ומועילה, סתם אדיש. כשטיפני חסרת אונים וקוראת אליו להצלה, הוא אומר "אני חושש שאת לבד… ועליי להודות שאני גם לא אוהב שדוחקים בי" (136). בקיצור, הספר הוא בלגן של לא-יוצלחים חינניים.

פעמים רבות, "מצחיק" הוא מה שלא נעים לנו להודות בו, אבל נכון. לכן צחוק הוא חוויה של הודאה באמת, ולכן הוא גם כה משחרר. כזהו ההומור של פראצ'ט, ובאמצעותו הוא גורם לקוראים להתגלגל מצחוק לאורך כל הסיפור, אך גם מוליך אותנו אל עצמנו.

טיפני עסוקה בדילוג בין עולם הקסם ועולם המציאות ומועדת הרבה תוך כדי.  בפעם הראשונה, היא עושה זאת מבלי להתכוון. היא "פסעה לאורך השביל המפותל מן החווה לכפר מאות פעמים… העפרונים חדלו לצייץ " ופתאום היא מוצאת את עצמה בעולם סוער ומסוכן "ולפתע היה שלג תחת רגליה, ושלג על השיחים. וצליל פרסות… הרוכב עצמו… לא היו לו פנים" (59). בהמשך, טיפני נאבקת כדי להצליח לחצות שוב, בכוונה הפעם, אל עולם הקסם. לבסוף, לא רק שהיא מצליחה, אלא אינה מצליחה לחזור למציאות.

טיפני מתרגלת לכדי מומחיות את מה שאנו עושים מדי יום – מעבר בין עולמות. גם אנחנו חוצים, ללא הרף, בין המציאות לבין הפרשנות שלנו אותה והרגשות ביחס אליה. גם אנחנו מדלגים בין עולם המציאות לעולם של דמיון, ואני מודה שכמו לטיפני, גם לי קרה שנשארתי תקועה בעולם הפנימי שלי, והתקשיתי להתנתק. או כמו שאומרים הנאק מאק פיגלים "סוד וסבר! ני לא מוצא ת'דרך אחוצה!" (191). גם המעבר החוזר ונשנה בין עולמות הוא שביל, גם אם מעגלי, באמצעותו מוליך אותנו פראצ'ט אל עצמנו.

שבילים רבים אל עצמנו מצטלבים ב"בני החורין הקטנים": שביל ההומור, השביל המעגלי בין העולמות ועוד רבים אחרים: הטבע, הילדות, הנבואה שמגשימה את עצמה. לכן הספר מצוין למי שאוהב לטייל בשבילים ולחלום ולגלות דרכים חדשות להביט בהן על עצמו ועל העולם.

חשוב לדעת על "בני החורין הקטנים":

המדובר בספר ראשון מסדרה. הקשר עם טיפני אייקין והנאק מאק פיגלים נמשך עוד הרבה, וכאב הפרידה מהם רחוק. קובי קמין ערך את הסדרה והוציאה לאור.

בני החורין הקטנים

מאת: טרי פראצ'ט

תרגום: יונתן בר

הוצאת: קדמת עדן (2008)

251 עמודים