הקוסמים – שני פרקים ראשונים

בואו לקרוא את שני הפרקים הראשונים מתוך 'הקוסמים' מאת לב גרוסמן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד – רק בספרייה הפנטסטית!

ג'ורג' ר.ר. מרטין הילל, קלי לינק שיבחה, ערוץ Syfy החליט להפוך אותה לסדרה, ועכשיו טרילוגיית "הקוסמים" של לב גרוסמן מתורגמת לעברית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגומו של גיא הרלינג. אם אתם רוצים להבין על מה המהומה, אתם מוזמנים לקרוא את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר, באופן בלעדי לקוראי הספרייה הפנטסטית.

 

* * *

 

ברוקלין

 

קוונטין עשה קסם. אף אחד לא שם לב.

הם התקדמו יחד בזהירות לאורך המדרכה הקרה והעקמומית: ג'יימס, ג'וליה וקוונטין. ג'יימס וג'וליה החזיקו ידיים. ככה זה היה עכשיו. המדרכה לא היתה רחבה מספיק, ולכן קוונטין השתרך אחריהם כמו ילד זעוף. הוא היה מעדיף להיות לבד עם ג'וליה, או פשוט לבד נקודה, אבל אי אפשר לקבל הכול. זאת לפחות היתה המסקנה שעליה הצביעו באופן גורף הראיות שעמדו לרשותו.

"טוב!" אמר ג'יימס מעבר לכתפו. "קיוּ. בוא נדבר על אסטרטגיה."

ג'יימס כמו ניחן בחוש שישי שאפשר לו להבחין מתי קוונטין מתחיל לרחם על עצמו. הראיון של קוונטין היה בעוד שבע דקות. ג'יימס היה הבא בתור אחריו.

"לחיצת יד חזקה. הרבה קשר עין. ואז כשהוא מתחיל להרגיש נוח, אתה מנחית עליו כיסא ואני פורץ את הסיסמה שלו ושולח אימייל לפרינסטון."

"פשוט תהיה מה שאתה, קיו," אמרה ג'וליה.

שערה הכהה והגלי היה אסוף בקוקו. איכשהו העובדה שהיא תמיד היתה נחמדה אליו רק החמירה את המצב.

"איך זה שונה ממה שאני אמרתי?"

קוונטין עשה שוב את הקסם. זה היה קסם קטן מאוד, פעלול בסיסי ביד אחת עם מטבע של עשרה סנט. הוא עשה אותו בכיס המעיל, בלי שאף אחד יראה. הוא עשה אותו שוב, ואז הוא עשה אותו מהסוף להתחלה.

"יש לי ניחוש אחד לסיסמה שלו," אמר ג'יימס. "סיסמה."

די מדהים לחשוב כמה זמן זה כבר נמשך, חשב קוונטין. הם היו רק בני שבע-עשרה, אבל הוא הרגיש כאילו הוא מכיר את ג'יימס וג'וליה מאז ומעולם. מערכת החינוך בברוקלין סיננה את המחוננים ודחפה אותם ביחד, ואז הפרידה את המבריקים-עד-גיחוך מהסתם-מחוננים ודחפה אותם ביחד, וכך יצא שהם נתקלו אלה באלה באותן תחרויות נאומים, בחינות אזוריות בלטינית וכיתות מתמטיקה קטנטנות, מיוחדות ואולטרא-מתקדמות מאז בית הספר היסודי. החְנונים שבחְנונים. עכשיו, בכיתה י"ב, קוונטין כבר הכיר את ג'יימס וג'וליה טוב יותר משהכיר כל אדם אחר בעולם, כולל הוריו, והם הכירו אותו. כל אחד מהם ידע מה האחר יגיד לפני שאמר זאת. כל מי שהיה עתיד לשכב עם מישהו אחר כבר עשה זאת. ג'וליה – ג'וליה החיוורת, המנומשת, החולמנית, שניגנה באבוב וידעה פיזיקה אפילו יותר טוב ממנו – לא היתה עתידה לשכב עם קוונטין לעולם.

קוונטין היה רזה וגבוה, אבל הוא קימר תמיד את כתפיו בניסיון-שווא להתגונן מפני כל מכה שתנחת משמים ושמכוח ההיגיון תפגע קודם באנשים הגבוהים. שערו, שהגיע עד הכתפיים, התפצל לקווצות סבוכות וקפואות. לא היה מזיק אם היה מתעכב קצת כדי לייבש אותו אחרי שיעור ספורט, בייחוד לאור העובדה שיש לו היום ראיון, אבל מאיזושהי סיבה – אולי תקף אותו דחף לשים לעצמו רגל – הוא לא עשה זאת. השמים הנמוכים והאפורים איימו בשלג. קוונטין הרגיש כאילו העולם מציג תמונות-חיות קטנות של עליבות במיוחד בשבילו: עורבים רובצים על חוטי חשמל, חרא של כלבים שמישהו דרך עליו, אשפה שנסחפה ברוח, גוויות של אינספור עלי אלון לחים שחוּללו באינספור דרכים על ידי אינספור כלי רכב והולכי רגל.

"אלוהים, אני מלא," אמר ג'יימס. "אכלתי יותר מדי. למה אני תמיד אוכל יותר מדי?"

"כי יש לך קיבה בלי תחתית?" אמרה ג'וליה בעליצות. "כי נמאס לך שאתה יכול לראות את כפות הרגליים שלך? כי אתה רוצה שהבטן תיגע לך בזין?"

ג'יימס שילב את ידיו מאחורי ראשו וטמן את אצבעותיו בשערו הערמוני והגלי. מעיל הקשמיר החום-צהבהב שלו נפתח לרווחה אל הקור של נובמבר, והוא פלט גיהוק אדיר. הקור אף פעם לא הטריד אותו. לקוונטין היה קר כל הזמן, כאילו הוא לכוד בתוך חורף אישי ופרטי משלו.

ג'יימס שר, ללחן שנע איפשהו בין מזמור חג המולד "המלך הטוב ונצסלאס" לשיר הילדים "בינגו":

 

זה הסיפור על דייויד,

צעיר וחזק ואמיץ-הוא,

את חרבו הוא חגר, על הסוס הוא דהר,

וכולם אותו העריצו…

 

"אוי אלוהים!" צווחה ג'וליה. "תפסיק כבר!"

ג'יימס כתב את השיר הזה לפני חמש שנים, לתחרות כשרונות צעירים בחטיבת הביניים. הוא עדיין אהב לשיר אותו; כל השלושה כבר ידעו אותו בעל-פה. הוא המשיך לשיר גם כשג'וליה דחפה אותו על פח אשפה, וכשזה לא עבד, היא חטפה את כובע הגרב שלו והתחילה להכות בו בראשו.

"השיער שלי! תסרוקת הראיונות היפהפיה שלי!"

המלך ג'יימס, חשב לעצמו קוונטין. Le roi s'amuse.

"לא בא לי להרוס את המסיבה," הוא אמר, "אבל יש לנו רק עוד איזה שתי דקות."

"אוי לא, אוי לא," צייצה ג'וליה. "הדוכסית! אנו עומדים לאחר!"

אני אמור להיות מאושר, חשב קוונטין. אני צעיר וחי ובריא. יש לי שני הורים במצב מתקבל על הדעת – רוצה לומר אבא, עורך של ספרי לימוד ברפואה, ואמא, מאיירת מסחרית עם שאיפות מתוסכלות להיות ציירת. אני חבר מן המניין במעמד הבינוני-הבינוני. ממוצע הבגרויות שלי גבוה בספרה שלמה מן הממוצע הכי גבוה שרוב האנשים חושבים שאפשר בכלל להגיע אליו.

ובכל זאת, כשצעד לאורך השדֵרה החמישית בברוקלין, במעילו השחור ובחליפת הראיונות האפורה שלו, קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא. הוא לא הצליח לחשוב על עוד משהו שאפשר לעשות.

הוא הלך אחרי ג'יימס וג'וליה כשחלפו על פני מכולות היספניות, מכבסות אוטומטיות, בוטיקים של היפסטרים, חנויות של טלפונים סלולריים ששמותיהן זרחו בצינורות ניאון, על פני בר שזקנים ישבו ושתו בו כבר בשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים, על פני מועדון של ותיקי הלוחמים מעבר לים שגלש למדרכה עם רהיטי גינה מפלסטיק. כל זה רק אישש את אמונתו שחייו האמיתיים, החיים שהוא אמור לחיות, אבדו אי-שם בעקבות טעות פקידותית כלשהי של הביורוקרטיה הקוסמית. לא ייתכן שאלה החיים שלו. החיים שלו הוסטו ממסלולם לאיזשהו מקום אחר, אל מישהו אחר, ובמקומם הנפיקו לו כתחליף את חיי-הדמה הדפוקים האלה.

אולי חייו האמיתיים יופיעו בפרינסטון. הוא עשה שוב את הטריק עם המטבע בכיסו.

"משחק עם הקטנצ'יק שלך, קוונטין?" שאל ג'יימס.

קוונטין הסמיק.

"אני לא משחק עם הקטנצ'יק שלי."

"אין מה להתבייש בזה." ג'יימס טפח על כתפו. "מנקה את הראש."

הרוח דקרה את קוונטין דרך האריג הדק של חליפת הראיונות שלו, אבל הוא סירב לכפתר את מעילו. הוא הניח לקור לנשוב דרכו. זה לא משנה, ממילא הוא לא באמת היה שם.

הוא היה בפילוֹרי.

 

'פילורי שמאחורי השעון', מאת כריסטופר פּלוֹבֶר, היא סדרה של חמישה רומנים שראו אור באנגליה בשנות ה-30 של המאה ה-20. הם מגוללים את הרפתקאותיהם של חמשת ילדי משפחת צ'טווין בארץ קסומה שאותה הם מגלים במהלך חופשה בכפר אצל דודם ודודתם התמהונים. הם לא באמת בחופשה, כמובן – אבא שלהם שקוע עד מותניו בבוץ ובדם בקרב פָּשֶנדֶל ואמא שלהם אושפזה בשל מחלה מסתורית, על רקע נפשי כנראה, ולכן מיהרו לשלוח אותם להשגחה בכפר.

אבל כל האומללות הזאת היא רק סיפור רקע רחוק. קו העלילה הראשי מספר כיצד מדי קיץ, לאורך שלוש שנים, הילדים עוזבים את הפנימיות השונות שלהם וחוזרים לקורנוול, ובכל פעם הם מוצאים את דרכם אל העולם הסודי של פילורי, שם הם עוברים הרפתקאות ומגלים ארצות קסומות ומגינים על היצורים העדינים שחיים שם מפני הכוחות השונים שמאיימים עליהם. האויב המוזר והעיקש ביותר מכל אלה הוא דמות רעולת פנים הידועה רק בכינוי 'השָעָנית', שכשפיה האורלוגיניים מאיימים לעצור את הזמן עצמו ולגרום לפילורי כולה להיתקע בשעה חמש אחר הצהריים ביום קודר וגשום במיוחד של סוף ספטמבר.

כמו רוב האנשים, גם קוונטין קרא את ספרי פילורי כשהיה בבית הספר היסודי. בניגוד לרוב האנשים – בניגוד לג'יימס ולג'וליה – הוא מעולם לא השתחרר מהם. הם היו המקום שאליו הלך כשלא הצליח להתמודד עם העולם האמיתי, מה שקרה לעתים קרובות (ספרי פילורי היו נחמה על כך שג'וליה לא אהבה אותו, וכנראה גם אחת הסיבות המרכזיות לכך). ובאמת עלה מהם ניחוח עז של סיפורי לילה-טוב אנגליים, והוא חש מבוכה סמויה כאשר הגיע לקטעים על 'סוס-הנוח', יצור סוּסי ענקי וחביב שמטופף בלילה ברחבי פילורי על פרסות קטיפה, שגבו רחב כל כך עד שאפשר לישון עליו.

אבל היתה בפילורי גם איזו אמת מפתה יותר, מסוכנת יותר, שקוונטין לא הצליח לוותר עליה. זה היה כמעט כאילו ספרי פילורי – ובייחוד הספר הראשון, 'העולם שבקירות' – הם על הקריאה עצמה. כשהבכור לבית צ'טווין, מרטין המלנכולי, פתח את הארון בשעון האורלוגין שעומד במסדרון צדדי צר ואפל בבית דודתו וחומק דרכו אל תוך פילורי (קוונטין תמיד דמיין אותו דוחף הצידה בגמלוניות את המטוטלת, כמו ענבל של איזה גרון מפלצתי), זה היה כאילו הוא פתח את הכריכה של ספר, אלא שהספר הזה הצליח לעשות את מה שספרים תמיד מבטיחים לעשות ואף פעם לא ממש מקיימים: להוציא אותך החוצה, באמת החוצה, מהמקום שאתה נמצא בו למקום אחר, טוב יותר.

העולם שמרטין גילה בתוך הקירות של בית דודתו הוא עולם של דמדומים קסומים, נוף שהוא שחור ולבן ושומם כמו דף נייר מודפס, עם שדות שלף קוצניים וגבעות משתפלות שחומות אבן עתיקות חוצות אותן לאורכן ולרוחבן. בפילורי מתרחש ליקוי חמה בכל יום בצהריים, ועונות יכולות להימשך מאה שנה. עצים חשופים מגרדים את השמים. יַמּים בצבעי ירוק בהיר מלחכים חופים לבנים וצרים שעשויים משברי צדפים. בפילורי היתה לדברים חשיבות שלא היתה להם בעולם הזה. בפילורי הרגשת את הרגשות הנכונים והראויים כשקרו דברים. האושר היה אפשרות אמיתית, מוחשית, בת-השגה. הוא בא כשקראת לו. בעצם, הוא מעולם לא עזב אותך מלכתחילה.

 

הם עמדו על המדרכה שליד הבית. החלק הזה של השכונה היה יוקרתי יותר, עם מדרכות רחבות ועצים מצלים. הבית היה בית לבנים, הווילה היחידה בשכונה של קוטג'ים טוריים ובתים דו-משפחתיים. הוא זכה לתהילה מקומית בזכות תפקידו בקרב העקוב מדם על ברוקלין במלחמת העצמאות. נראה כאילו הוא גוער בעדינות במכוניות וברמזורים סביבו, מרביץ בהם זכרונות מעברו הקולוניאליסטי המפואר.

אם זה היה אחד מספרי פילורי – חשב לעצמו קוונטין, רק למען הפרוטוקול – הבית היה מכיל בתוכו מעבר סודי לעולם אחר. הזקן שחי שם היה לבבי ותמהוני ומפזר הערות חידתיות, ואז, כשהיה מפנה את גבו, קוונטין היה נתקל באיזה ארון מסתורי או מעלית מזון מכושפת או משהו כזה, ומשקיף דרכם בעיניים פעורות ובדמיון משתולל על הפסגות הצחות של עולם אחר.

אבל זה לא היה אחד מספרי פילורי.

"קדימה," אמרה ג'וליה. "תראו להם מאיפה משתין דיוניסוס."

היא לבשה מעיל כחול מבד סרג', עם צווארון עגול ששיווה לה מראה של תלמידת תיכון צרפתייה.

"נתראה בספרייה אולי."

"צ'או."

הם הצמידו אגרופים. היא השפילה מבט במבוכה. היא ידעה איך הוא מרגיש, והוא ידע שהיא יודעת, ולא היה עוד שום דבר לומר בנושא. הוא חיכה, העמיד פנים כאילו הוא מרותק לאיזו מכונית חונה, בזמן שנישקה את ג'יימס לפרידה – היא הניחה יד על חזהו והניפה למעלה את העקב כמו כוכבנית מן העבר – ואז הוא וג'יימס התחילו לפסוע לאט בשביל הבטון אל דלת הכניסה.

ג'יימס כרך את זרועו סביב כתפיו של קוונטין.

"אני יודע מה אתה חושב, קוונטין," הוא אמר בבוטות. קוונטין היה גבוה יותר, אבל ג'יימס היה רחב יותר, חסון יותר, והוא הוציא את קוונטין משיווי משקל. "אתה חושב שאף אחד לא מבין אותך. אבל אני מבין." הוא מעך את כתפו של קוונטין בתנועה כמעט אבהית. "אני היחיד שמבין."

קוונטין לא אמר דבר. אפשר היה לקנא בג'יימס, אבל אי אפשר היה לשנוא אותו, כי מעבר לכך שהיה נאה וחכם הוא גם היה, בתוך-תוכו, נחמד וטוב לב. יותר מכל אדם אחר שקוונטין פגש מעודו, ג'יימס הזכיר לו את מרטין צ'טווין. אבל אם ג'יימס הוא ממשפחת צ'טווין, מה זה אומר על קוונטין? הבעיה האמיתית כשמסתובבים עם ג'יימס היא שהוא תמיד הגיבור. ואם הוא הגיבור, אז מה אתה? נושא הכלים או הנבל.

קוונטין צלצל בפעמון. קרקוש מתכתי רך בקע ממקום כלשהו במעמקי הבית האפל. צלצול מיושן, אנלוגי. הוא שינן בראשו את רשימת העיסוקים שלו מחוץ לשעות הלימודים, היעדים האישיים שלו וכו'. הוא היה מוכן ומזומן לראיון הזה מכל בחינה אפשרית, למעט, אולי, שערו הלא-לגמרי-יבש, אבל עכשיו, כשהפרי הבשל של כל ההכנות האלה היה מונח לפניו, לפתע עבר לו כל החשק. הוא לא היה מופתע. הוא היה רגיל לתחושת האנטי-קליימקס הזאת, לכך שאחרי שעשית כל מה שצריך כדי להשיג משהו, אתה בכלל לא רוצה אותו יותר. זה קרה לו כל הזמן. זה היה אחד הדברים המעטים שהוא היה יכול לסמוך עליהם.

על פתח הבית הגנה דלת רשת רגילה ופרוורית עד כדי דכדוך. פרחי ציניה כתומים וסגולים עדיין לבלבו, בניגוד לכל היגיון גנני, בתפזורת אקראית בערוגות עפר שחורות משני צידי הדלת. כמה מוזר, חשב קוונטין, ללא שמץ של סקרנות, שהם עדיין בחיים בנובמבר. הוא משך את ידיו נטולות-הכפפות לתוך שרוולי מעילו ותחב את קצות השרוולים מתחת לבתי השחי. לכאורה היה קר מספיק לשלג, אבל משום מה התחיל לרדת גשם.

כעבור חמש דקות עדיין ירד גשם. קוונטין נקש שוב על הדלת, ואז דחף אותה קלות. היא נפתחה כדי חריץ, וגל של אוויר חמים התנחשל החוצה. ריחו החמים והפֵּרוֹתִי של בית זר.

"הלו?" קרא קוונטין. הוא וג'יימס החליפו מבטים. הוא פתח את הדלת לרווחה.

"עדיף לתת לו עוד דקה."

"מי בכלל עושה את זה בשעות הפנאי?" אמר קוונטין. "מתערב איתך שהוא פדופיל."

חדר הכניסה היה חשוך ושקט ומחופה שטיחים אוריינטליים. ג'יימס, שעדיין לא נכנס פנימה, נשען על פעמון הדלת. איש לא ענה.

"לא נראה לי שיש כאן מישהו," אמר קוונטין. העובדה שג'יימס נשאר בחוץ הגבירה בו לפתע את הרצון להעמיק עוד פנימה. אם יתברר בסופו של דבר שהמראיין הוא אכן שומר הסף של ארץ פילורי הקסומה, חשב לעצמו, אז חבל שהוא לא נועל נעליים נוחות יותר.

גרם מדרגות הוביל מעלה. משמאל היה חדר אוכל רשמי, שנראה לא בשימוש, ומימין חדר עבודה חמים עם כורסאות עור וארון עץ מגולף בגובה אדם שעמד לבדו בפינה. מעניין. מפת ימאים ישנה וגבוהה יותר ממנו, מעוטרת בשושנת רוחות משוננת, תפסה את מחציתו של אחד הקירות. הוא גישש לאורך הקירות בחיפוש אחר מפסק אור. בפינה עמד כיסא במבוק, אבל הוא לא התיישב.

כל התריסים היו מוגפים. החשכה ששררה בבית לא היתה אפֵלת וילונות אטומים אלא דמתה יותר ללילה של ממש, כאילו השמש שקעה ברגע שחצה את סף הדלת או שהתחולל ליקוי חמה. קוונטין נכנס בהילוך איטי אל תוך חדר העבודה. הוא יֵצא בחזרה החוצה ויקרא לבעל הבית מבחוץ. עוד דקה. הוא חייב לפחות להעיף מבט. האפלה היתה כמו ענן חשמלי מעקצץ שאפף אותו.

הארון היה אדיר-ממדים, גדול מספיק כדי להיכנס אליו. הוא הניח יד על ידית הפליז הקטנה והחבוטה. היא לא היתה נעולה. אצבעותיו רעדו. Le roi s'amuse. הוא לא היה מסוגל להתאפק. הוא הרגיש כאילו העולם מסתחרר סביבו, כאילו כל חייו הובילו לרגע הזה.

זה היה ארון משקאות. היה שם ממש בר שלם. קוונטין הושיט את ידו אל מעבר לשורות הבקבוקים המצטלצלים חרש, ומישש את הדיקט היבש והמחוספס בגב הארון רק כדי לוודא. מוצק. נטול כל קסם. הוא סגר את הדלת, מתנשם, פניו בוערות באפלה. ואז, כשהביט סביבו כדי לוודא מעבר לכל ספק שאף אחד לא מסתכל, ראה את הגופה על הרצפה.

 

רבע שעה אחר כך כבר שקק חדר הכניסה אנשים ופעילות. קוונטין ישב בפינה, בכיסא הבמבוק, כמו מישהו שנושא את הארון בלוויה של אדם שמעולם לא פגש. הוא הצמיד בחוזקה את אחורי גולגולתו לקיר הקריר והיציב, כאילו זו נקודת החיבור האחרונה שלו למציאות שפויה. ג'יימס עמד לצידו. נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם הידיים שלו. הם לא הסתכלו זה על זה.

הזקן שכב פרקדן על הרצפה. בטנו היתה גבנון עגול וגדול, ומחצית ראשו היתה מכוסה במין תסרוקת איינשטיינית אפורה ומטורפת. שלושה חובשים השתופפו סביבו, שני גברים ואישה. האישה היתה יפה במידה משתקת, כמעט לא הולמת – היא נראתה לא שייכת לתמונה הקודרת הזאת, כאילו לוהקה אליה בטעות. החובשים עשו את עבודתם, אבל זה לא היה הבליץ הרפואי המואץ של טיפול חירום להצלת חיים. זאת היתה עבודה מסוג אחר, החייאה כושלת כדי לצאת ידי חובה. הם מלמלו בשקט, ארזו ציוד, תלשו פלסטרים, השליכו מחטים מזוהמות למיכל מיוחד.

אחד הגברים הוציא, בתנועה שרירית מיומנת, צינורית שהחדירו קודם לכן לתוך לוע הגופה. פיו של הזקן היה פתוח, וקוונטין ראה את לשונו האפורה והמתה. הוא הריח משהו שהיה, אף שלא רצה להודות בכך, ניחוח קלוש ומריר של חרא.

"זה רע," אמר ג'יימס, ולא בפעם הראשונה.

"כן," אמר קוונטין בקול חנוק. "ממש רע." התחושה בשפתיו ובשיניו קהתה.

אם לא יזוז, אף אחד לא יוכל לסבך אותו עוד יותר בעניין הזה. הוא ניסה לנשום לאט ולא לנוע. הוא הישיר מבט קדימה, סירב למקד את עיניו במה שקורה בחדר העבודה. הוא ידע שאם יביט בג'יימס יראה רק את המצב הנפשי שלו עצמו משתקף אליו בתוך מסדרון אינסופי של פניקה שלא מוביל לשום מקום. הוא תהה מתי יוכלו כבר ללכת. הוא לא הצליח להיפטר מתחושת הבושה על כך שנכנס אל הבית מבלי שהוזמן, כאילו הדבר גרם איכשהו למותו של האיש.

"לא הייתי צריך לקרוא לו פדופיל," אמר קוונטין בקול רם. "זה לא היה בסדר."

"ממש לא בסדר," הסכים ג'יימס. הם דיברו לאט, כאילו שניהם מנסים להשתמש בשפה בפעם הראשונה.

החובשת, שרכנה לצד הגופה, נעמדה. קוונטין צפה בה כשהתמתחה, עקבי כפות ידיה נלחצים אל אזור מותניה, ראשה מוטה לצד אחד, ואז לצד האחר. אחר כך ניגשה לעברם ובתוך כך פשטה את כפפות הגומי מעל ידיה.

"טוב," הכריזה בעליצות. "הוא מת!" לפי המבטא היא היתה מאנגליה.

קוונטין כחכח כדי לסלק את הגוש מגרונו. האישה זרקה את הכפפות בתנועה חדה לפח שבצידו האחר של החדר.

"מה קרה לו?"

"שטף דם במוח. יופי של דרך מהירה למות, אם חייבים למות. והוא היה חייב למות. הוא כנראה שתה הרבה."

היא עשתה תנועה של 'גלוּ-גלוּ-גלוּ'.

לחייה היו סמוקות מן ההשתופפות מעל הגופה. היא נראתה בת עשרים-וחמש לכל היותר, ולבשה חולצה קצרה מכופתרת בצבע כחול כהה, מגוהצת למשעי, עם כפתור אחד לא תואם: דיילת בטיסת ההמשך לגיהנום. קוונטין חשב לעצמו שהלוואי ולא היתה נאה כל כך. מבחינות מסוימות, הרבה יותר קל להתמודד עם נשים לא יפות – לא צריך לסבול את הכאב שבעובדה שכנראה לעולם לא תוכל להשיג אותן. אבל היא לא היתה לא יפה. היא היתה חיוורת ורזה ומקסימה במידה בלתי סבירה, והיה לה פה רחב וסקסי עד כדי אבסורד.

"טוב." קוונטין לא ידע מה לומר. "אני מצטער."

"למה אתה מצטער?" היא אמרה. "אתה הרגת אותו?"

"אני רק באתי לראיון. הוא ראיין בוגרי תיכון שנרשמו לפרינסטון."

"אז למה אכפת לך?"

קוונטין היסס. הוא תהה אם הבין נכון את הנחת היסוד של השיחה הזו. הוא נעמד, מה שממילא היה אמור לעשות כבר כשניגשה אליו. הוא היה גבוה ממנה בהרבה. אפילו בהתחשב בנסיבות, הוא חשב, האישה הזאת די עושה עניין מעצמה, בתור חובשת. זה לא שהיא רופאה אמיתית או משהו. הוא רצה לחפש תג שם על חזהּ אבל לא רצה שתתפוס אותו מסתכל לה בשדיים.

"זה לא שממש אכפת לי ממנו אישית," אמר קוונטין בזהירות. "אבל אני כן מייחס ערך מסוים לחיי אדם באופן מופשט. אז למרות שלא הכרתי אותו, נראה לי שאני יכול לומר שאני מצטער שהוא מת."

"ומה אם הוא היה מפלצת? אולי הוא באמת היה פדופיל."

היא שמעה אותו קודם.

"אולי. אולי הוא היה בחור נחמד. אולי הוא היה ממש צדיק."

"אולי."

"בטח יוצא לך להסתובב לא מעט ליד אנשים מתים." מזווית עינו הוא היה מודע במעומעם לכך שג'יימס צופה בשיחתם, מבולבל.

"טוב, אנחנו אמורים לדאוג שהם יישארו בחיים. לפחות זה מה שאומרים לנו."

"זה בטח קשה."

"עם המתים יש הרבה פחות בלגן."

"הם שקטים יותר."

"בדיוק."

המבט בעיניה לא תאם כל כך את דבריה. היא בחנה אותו.

"תקשיב," התערב ג'יימס. "נראה לי שאנחנו צריכים לזוז."

"לאן אתם ממהרים?" היא אמרה. עיניה לא סרו מקוונטין. בניגוד לכל אדם אחר, פחות או יותר, נראה שהיא מתעניינת בו יותר מאשר בג'יימס. "תקשיבו, נראה לי שהבחור הזה השאיר משהו בשבילכם."

היא הרימה שתי מעטפות חומות גדולות משולחן צד מצופה שיש. קוונטין קימט את מצחו.

"לא נראה לי."

"אני חושב שאנחנו צריכים לזוז," אמר ג'יימס.

"כבר אמרת את זה," אמרה החובשת.

ג'יימס פתח את הדלת. האוויר הקר היה הלם נעים. היה בו משהו מציאותי. זה מה שהיה דרוש לקוונטין: יותר מציאות. פחות מהדבר הזה, מה שלא יהיה.

"ברצינות," אמרה האישה. "נראה לי שכדאי שתקחו את זה. אולי זה חשוב."

עיניה לא משו מפניו של קוונטין. היום הפך דומם מסביבם. בחוץ ליד הדלת שררה צינה, ונעשה גם קצת לח, ורק עשרה מטרים הפרידו בינו לבין גווייה.

"תקשיבי, אנחנו נזוז," אמר ג'יימס. "תודה. אני בטוח שעשית כל מה שיכולת."

שערה הכהה של החובשת היפה נקלע לשתי צמות כבדות כחבלים. היא ענדה טבעת אמייל צהובה ומבהיקה ומין שעון יד עתיק ומהודר מכסף. אפה וסנטרה היו קטנטנים ומחודדים. היא היתה מלאך מוות יפה, חיוור וצנום, והיא החזיקה שתי מעטפות גדולות ששמותיהם נכתבו עליהן באותיות גדולות בטוש עבה. מן הסתם גליונות ציונים, המלצות חסויות. מסיבה כלשהי, אולי רק משום שידע שג'יימס לא יעשה זאת, קוונטין לקח את המעטפה שנשאה את שמו.

"אוקיי! להתראות!" זימרה החובשת. היא הסתובבה על צירה בחזרה אל תוך הבית וסגרה את הדלת. הם נותרו לבדם על מדרגות הכניסה.

"טוב," אמר ג'יימס. הוא שאף אוויר דרך האף ואז נשף בחוזקה.

קוונטין הנהן, כאילו הוא מסכים עם משהו שג'יימס אמר. הם החלו לצעוד לאט על השביל לעבר המדרכה. הוא עדיין חש מטושטש. הוא לא רצה כל כך לדבר עם ג'יימס.

"תקשיב," אמר ג'יימס. "אולי לא כדאי שזה יהיה אצלך."

"אני יודע," אמר קוונטין.

"אתה עדיין יכול להחזיר את זה, אתה יודע. כאילו, מה אם הם יגלו?"

"איך הם יגלו?"

"אני לא יודע."

"מי יודע מה יש שם? אולי זה יהיה שימושי."

"כן, טוב, אז איזה מזל שהטיפוס הזה מת!" אמר ג'יימס ברוגז.

הם צעדו עד פינת הרחוב בלי לדבר, מעוצבנים זה על זה אך לא מוכנים להודות בכך. המדרכה היתה רטובה, והשמים היו לבנים מגשם. קוונטין ידע שכנראה עשה טעות כשלקח את המעטפה. הוא כעס על עצמו שלקח אותה וכעס על ג'יימס שלא לקח את שלו.

"תקשיב, נתראה בהמשך," אמר ג'יימס. "אני חייב ללכת לפגוש את ג'ולס בספרייה."

"ברור."

הם לחצו ידיים ברשמיות. היתה מין תחושה משונה של סוף. קוונטין החל להתרחק לאט במורד רחוב מס' 1. אדם מת בבית שיצא ממנו זה עתה. הוא היה עדיין בחלום. הוא קלט – בושה נוספת – שמתחת לכל זה הוקל לו שבסופו של דבר לא נאלץ להתראיין היום לפרינסטון.

היום הלך והחשיך. השמש כבר החלה לשקוע מאחורי קליפת הענן האפורה שכיסתה את ברוקלין. לראשונה בשעה האחרונה הוא חשב על כל הדברים שדחה להיום: מבחן בית בפיזיקה, עבודה בהיסטוריה, אי-מיילים, כלים, כביסה. משקלם גרר אותו שוב במורד בור הכבידה של עולם היומיום. הוא יצטרך להסביר להוריו מה קרה, והם, בדרך כלשהי שמעולם לא הצליח לפענח ולפיכך מעולם גם לא הצליח להפריך, יגרמו לו להרגיש כאילו זו אשמתו. הכול יחזור לשגרה. הוא חשב על הפגישה בין ג'וליה וג'יימס בספרייה. היא בטח כותבת את העבודה ב'תרבות המערב' למר קאראס, פרויקט של שישה שבועות שהיא תשלים בשתי יממות ללא שינה. למרות שרצה בלהט שתהיה שלו, ולא של ג'יימס, הוא מעולם לא הצליח לדמיין כיצד בדיוק יזכה בה. בפנטזיה הסבירה ביותר מבין רבות שפקדו אותו, ג'יימס מת, באופן בלתי צפוי וללא כאבים, וג'וליה, שנותרה מאחור, צונחת בבכי חרישי אל בין זרועותיו.

תוך כדי הליכה התיר קוונטין את התפש האדום הקטן שבו נסגרה המעטפה. הוא ראה מיד שלא מדובר בגליון הציונים שלו וגם לא במסמך רשמי מסוג אחר. בתוך המעטפה היתה מחברת. היא נראתה ישנה, פינותיה היו חלקות ועגולות מרוב מעיכות ושפשופים, וכריכתה מוכתמת.

בעמוד הראשון נכתב בדיו:

 

הקוסמים

הספר השישי בסדרת 'פילורי שמאחורי השעון'

 

הדיו הפך חוּם עם השנים. קוונטין לא הכיר אף ספר של כריסטופר פלובר שנקרא 'הקוסמים'. וכל חנון שמכבד את עצמו ידע שבסדרת פילורי היו רק חמישה ספרים.

כשהפך עמוד, דף לבן שנתלש מדפדפת וקופל פעם אחת נשר מתוך המחברת והתעופף עם הרוח. לשנייה אחת הוא נצמד אל גדר ציבורית מברזל, ואז חטפה אותו הרוח פעם נוספת.

בקטע זה של הרחוב היתה גינה קהילתית, פיסת אדמה משולשת שבשל ממדיה הצרים וצורתה המשונה לא נחטפה על ידי יזמי נדל"ן. הבעלות עליה היתה חור שחור של עמימות משפטית, ולכן השתלט עליה כבר לפני שנים קולקטיב של שכנים חדורי יוזמה שהעמיסו על משאיות את החול החומצי יליד-ברוקלין והחליפו אותו בטיט עשיר ופורה מצפון המדינה. במשך זמן מה הם גידלו דלועים, עגבניות ופקעות אביב והכשירו גינות שלווה יפניות קטנות, אבל לאחרונה הזניחו את המקום ועשביית עיר קשוחה הכתה בו שורש, השתוללה בגינה וחנקה את מתחריה השבריריים והאקזוטיים. לתוך המעבה הסבוך הזה התעופף הפתק עד שנעלם.

בתקופה זו של סוף השנה כל הצמחים כבר מתו או גססו, אפילו העשבים השוטים, וקוונטין בוסס בתוכם עד גובה המותניים. גבעולים יבשים נתפסו במכנסיו ונעלי העור שלו גרסו שברי זכוכית חומה. מי יודע, אולי רשום בפתק מספר הטלפון של החובשת השווה. הגינה היתה צרה, אבל מפתיעה באורכה ובעומקה. היו בה שלושה או ארבעה עצים גדולים למדי, וככל שהעמיק פנימה נעשה חשוך יותר והצמחייה היתה פראית יותר.

הוא ראה לרגע את הפתק, גבוה מעליו, דבוק לסבכה מכוסה בזמורות מתות. הוא עלול להתנדף דרך הגדר האחורית לפני שישיג אותו. הטלפון שלו צלצל: אבא שלו. קוונטין התעלם. מזווית עינו היה נדמה לו שראה משהו חולף במהירות מאחורי השרכים, גדול וחיוור, אבל כשהפנה ראש הדבר כבר נעלם. הוא פילס את דרכו דרך גוויות של גלדיולות, פטוניות, חמניות בגובה הכתפיים, שיחי ורדים – גבעולים ופרחים פריכים שקפאו למוות והפכו לרקמת מלמלה יבשה ונוקשה.

נדמה היה לו שכבר היה צריך להגיע עד השדֵרה השביעית. הוא פילס את דרכו עוד יותר פנימה, מנסה לא לחשוב באיזו צמחייה רעילה הוא מתחכך. הרעלת קיסוס מזדיינת, רק זה חסר לו עכשיו. היה מוזר לראות שפה ושם, בין הצמחים המתים, עדיין בצבצו כמה גבעולים ירוקים וחיוניים, מי יודע מהיכן ניזונו. אפו קלט ניחוח מתוק באוויר.

הוא נעצר. לפתע אפף אותו שקט. בלי צופרי מכוניות, בלי מערכות סטריאו, בלי סירנות. הטלפון שלו הפסיק לצלצל. הקור היה צורב, והוא איבד תחושה באצבעותיו. להסתובב אחורה או להמשיך? הוא נדחף עוד הלאה דרך גדר חיה, עוצם את עיניו ומכווץ את פניו מפני הזרדים השורטים. הוא נתקל במשהו ומעד, אבן עתיקה. בחילה פתאומית תקפה אותו. הוא הזיע.

כשפקח שוב את עיניו גילה שהוא עומד בקצה מדשאה ענקית, רחבה, מכוסחת להפליא וירוקה, מוקפת עצים. ריח הדשא הבשל הציף אותו. שמש חמה היכתה בפניו.

השמש היתה בזווית לא נכונה. ואיפה לעזאזל היו העננים? השמים בהקו בכחול מסנוור. אוזנו התיכונה הסתחררה עד בחילה. הוא עצר את נשימתו לכמה שניות, ואז פלט מריאותיו אוויר חורפי קפוא ושאף פנימה אוויר קיץ חמים במקומו. האוויר היה גדוש באבקנים מעופפים. הוא התעטש.

במרחק לא רב ממנו, מעבר למדשאה הרחבה, עמד בית גדול, בנוי כולו לבנים בצבע דבש וצפחה אפורה, מעוטר בארובות וגמלונים וצריחים וגגות וגגונים. במרכז, מעל המבנה הראשי, התנשא מגדל שעון גבוה ומפואר שאפילו בעיניו של קוונטין נראה כמו תוספת מוזרה למבנה שמלבד זאת נראה כמו משכן פרטי. זה היה שעון בסגנון ונציאני: מחוג משונן בודד שמקיף לוח ובו עשרים וארבע שעות המסומנות בספרות רומיות. מעל אחד האגפים היתמר משהו שנראה כמו כיפת נחושת מחומצנת וירקרקה של מצפה כוכבים. בין הבית למדשאה השתרעה שורה של טראסות וחורשות וגדרות חיות ומזרקות, כולן מטופחות ומזמינות.

קוונטין היה די בטוח שאם יעמוד ללא ניע למשך כמה שניות הכול יחזור בהרף עין לסדרו. הוא תהה אם הוא חוֹוֶה איזה אירוע נוירולוגי חמור. הוא הציץ בזהירות אחורה מעבר לכתפו. לא היה כל זכר לגינה מאחוריו, רק כמה עצי אלון גדולים וצפופי-עלים, כוח החלוץ של משהו שנראה כמו יער רציני למדי. פלג זיעה ניגר במורד כלוב הצלעות שלו, מבית השחי השמאלי. היה חם.

קוונטין שמט את תיקו על הדשא ונחלץ ממעילו. ציפור צייצה בעצלתיים בתוך הדממה. במרחק חמישה-עשר מטר ממנו, שעון על עץ, עמד נער רזה וגבוה שעישן סיגריה וצפה בו.

הוא נראה בערך בגילו של קוונטין. הוא לבש חולצה מכופתרת עם צווארון זקור, מעוטרת בפסים ורודים דקים מאוד ובהירים מאוד. הוא לא הביט בקוונטין, רק לקח שאיפה מהסיגריה שלו ונשף את העשן אל תוך אוויר הקיץ. לא נראה כאילו החום מפריע לו.

"היי," קרא קוונטין.

עכשיו הוא הביט אליו. הוא זקף את סנטרו לעומת קוונטין, פעם אחת, אבל לא ענה.

קוונטין ניגש אליו, מנסה להיראות אדיש ככל האפשר. הוא ממש לא רצה להיראות כמו מישהו שאין לו מושג מה קורה. אפילו בלי המעיל הוא הזיע כמו נבלה. הוא הרגיש כמו מגלה ארצות אנגלי מגונדר שמנסה להרשים את אחד הילידים החשדנים באיזו ארץ טרופית. אבל את השאלה הזאת הוא היה חייב לשאול.

"פה זה – ?" קוונטין כחכח בגרונו. "אז פה זה פילורי?" הוא צמצם את עיניו מול השמש הבוהקת.

הצעיר הביט בקוונטין ברצינות רבה. הוא לקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ואז נד בראשו לאט, נושף את העשן.

"לא," הוא אמר. "צפון מדינת ניו יורק."

 

בּרֵייקבּילס

 

הוא לא צחק. מאוחר יותר קוונטין עוד יעריך את זה.

"צפון המדינה?" שאל קוונטין. "מה, כמו מכללת ואסאר, נגיד?"

"ראיתי אותך כשנכנסת," אמר הבחור. "קדימה, אתה צריך לעלות אל 'הבית'."

הוא העיף את הסיגריה והחל לחצות את המדשאה הרחבה. הוא לא הביט לאחור כדי לראות אם קוונטין בא אחריו, ובתחילה קוונטין באמת לא עשה זאת, אבל אז תקף אותו פחד פתאומי שיישאר לבד במקום הזה והוא התחיל לרוץ כדי להדביק אותו.

כר הדשא היה עצום, כמו שישה מגרשי פוטבול. נדמה היה שנצח יחלוף לפני שיחצו אותו. השמש קפחה על עורפו של קוונטין.

"אז איך קוראים לך?" שאל הבחור, בנימה שכל מטרתה להבהיר לקוונטין שאין לו כל עניין בתשובה.

"קוונטין."

"מקסים. מאיפה?"

"ברוקלין."

"בן כמה?"

"שבע-עשרה."

"אני אליוט. אל תספר לי כלום חוץ מזה, אני לא רוצה לדעת. לא רוצה להיקשר."

קוונטין היה חייב לצעוד מדי פעם במהירות כפולה כדי לעמוד בקצב של אליוט. היה משהו מוזר בפניו של אליוט. יציבתו היתה זקופה מאוד, אבל פיו היה מעוקם הצידה במעין חצי-חיוך עוויתי וקבוע שחשף קן של שיניים שהזדקרו פנימה וגם החוצה בזוויות בלתי אפשריות. הוא נראה כמו ילד שמשהו השתבש מעט בלידתו, אולי רופא תורן שעשה שימוש לקוי במלקחיים.

אבל למרות חזותו המשונה שידר אליוט מין ביטחון עצמי נטול מאמץ, וזה עורר בקוונטין רצון בהול להיות חבר שלו, או אולי פשוט להיות הוא נקודה. ניכר בו כי הוא אחד מאותם אנשים שהעולם הוא ביתם – הוא ניחן ביכולת טבעית לצוף, שעה שקוונטין הרגיש שהוא חייב לשכשך ולחתור בלי הפסקה, עד תשישות, עד השפלה, רק כדי לזכות בלגימה אחת של אוויר.

"אז מה המקום הזה?" שאל קוונטין. "אתה חי כאן?"

"כאן בברייקבילס, אתה מתכוון?" הוא ענה בקלילות. "כן, אני מניח שכן." הם הגיעו לקצה האחר של המדשאה. "אם אפשר לקרוא לזה חיים."

אליוט הוביל את קוונטין דרך פירצה בגדר החיה הגבוהה והכניס אותו אל תוך מבוך עבות ומוצל. השיחים נגזמו בצורה חדה ומדויקת לכדי מסדרונות צרים, מסועפים, פרקטליים, שנפתחו פה ושם אל גומחות וחצרות קטנות ומוצלות. השיחים היו כה צפופים עד ששום אור לא חדר דרכם, אבל פה ושם הוטל על השביל מלמעלה פס צהוב וכבד של אור שמש. פה חלפו על פני מזרקה מתיזה, שם על פני פסל לבן, קודר ולמוד-גשמים.

חלפו חמש דקות לפחות לפני שיצאו מהמבוך, דרך פתח שמשני צידיו התנשאו שיחים גזומים בצורת דובים שעמדו על רגליהם האחוריות; הפתח הוביל אל מרפסת אבן בצילו של הבית הגדול שקוונטין ראה מרחוק. רוח קלה נשבה, ונראה כאילו אחד הדובים הגבוהים והמוריקים מסובב את ראשו קלות לעברו.

"הדיקן בטח יבוא לקרוא לך תוך דקה," אמר אליוט. "שמע לי. שב שם" – הוא הצביע על ספסל אבן מהוה, כאילו הוא פוקד פקודת 'ארצה!' על כלב להוט מדי – "ותנסה להיראות כאילו אתה שייך לכאן. ואם תגיד לו שראית אותי מעשן, אני אגְלה אותך אל המדור הנמוך ביותר של הגיהנום. לא הייתי שם אף פעם, אבל אם אפילו חצי ממה שמעתי נכון, זה מקום נורא כמעט כמו ברוקלין."

אליוט שב ונעלם בתוך מבוך הצמחייה, וקוונטין התיישב בצייתנות על הספסל. הוא בהה מטה אל בין נעלי הראיון השחורות והמבריקות שלו, נעץ את מבטו באריחי האבן האפורים ואחר כך בילקוטו ובמעילו שנחו בחיקו. זה בלתי אפשרי, חשב בראש צלול; הוא חשב את המילים במוחו, אבל לא היתה להן כל אחיזה בעולם שסביבו. הוא הרגיש כאילו עוברת עליו חוויית סמים לא בלתי-נעימה. האריחים עוטרו בגילופים מורכבים של גפנים משורגות, או שאולי היו אלה מילים שנחקקו בקליגרפיה עתירת-פרטים ונשחקו עד שאי אפשר היה לקרוא אותן. גרגירי אבק וזרעים קטנים ריחפו באור השמש. אם זאת הזיה, חשב לעצמו, יש לה יופי של רזולוציה.

החלק המוזר מכל היה השקט. כל כמה שניסה להקשיב, לא הצליח לשמוע אפילו מכונית אחת. הוא הרגיש כאילו הוא בסרט שהפסקול נחתך ממנו כליל.

זוג דלתות צרפתיות קרקשו כמה פעמים ואז נפתחו. גבר גבוה ושמן בחליפה מאריג כותנה קל צעד אל המרפסת.

"אחר צהריים טובים," הוא אמר. "אתה ודאי קוונטין קוֹלדווֹטֶר."

הוא דיבר בשפה תקנית מאוד, כאילו היה רוצה שיהיה לו מבטא בריטי אבל לא היה יומרני מספיק כדי לחקות מבטא כזה. היו לו פנים נעימות וגלויות ושיער בלונדיני דליל.

"כן, אדוני." בכל ימי חייו, קוונטין מעולם לא קרא לאדם מבוגר – או לכל אדם אחר – בתואר 'אדוני', אבל לפתע זה נראה הולם.

"ברוך הבא למכללת ברייקבילס," אמר האיש. "אני מניח ששמעת עלינו?"

"האמת שלא," אמר קוונטין.

"ובכן, הוצע לך לגשת ל'בחינה מקדימה' אצלנו. האם אתה מסכים?"

קוונטין לא ידע מה לומר. זו לא היתה אחת השאלות שהתכונן להן כשהתעורר הבוקר.

"אני לא יודע," הוא מצמץ. "זאת אומרת, נראה לי שאני לא בטוח."

"תגובה מובנת לכל הדעות, אם כי לא קבילה, חוששני. אני זקוק לכן או לא. זה רק לצורך הבחינה," הוסיף בנימה מועילה.

קוונטין נתקף תחושה אינטואיטיבית חזקה שאם יגיד לא, כל זה ייגמר עוד לפני שההברה תצא בשלמותה מפיו והוא ימצא את עצמו עומד בגשם הקר ובחריוני הכלבים של רחוב מס' 1, תוהה למה נדמה היה לו לשנייה אחת שהוא מרגיש את חמימות השמש על עורפו. הוא לא היה מוכן לכך. עוד לא.

"בסדר, בטח," הוא אמר, לא רוצה להישמע נלהב מדי. "כן."

"נפלא." הוא היה אחד מאותם אנשים חדורי עליצות מדומה, שעליצותם מעולם לא טיפסה עד לעיניים. "בוא נבחן אותך. שמי הנרי פוֹג – ובלי בדיחות ערפל בבקשה, כבר שמעתי את כולן – ואתה יכול לקרוא לי 'הדיקן'. בוא אחריי. אתה האחרון שהגיע, לדעתי," הוא הוסיף.

למען האמת, אף בדיחה לא עלתה במוחו של קוונטין. פנים הבית היה חרישי וקריר, ועמד בו ריח עשיר ופיקנטי של ספרים ושטיחים אוריינטליים ועץ עתיק וטבק. הדיקן צעד לפניו בקוצר רוח. רק כעבור דקה הצליחו עיניו של קוונטין להסתגל. הם חצו במהירות חדר הסבה שעל קירותיו נתלו ציורי שמן עכורים, חלפו במסדרון צר ומחופה-עץ, ואז עלו בכמה גרמי מדרגות עד לדלת עץ כבדה.

ברגע שנפתחה הדלת התרוממו מאות עיניים בתנועה חדה והתמקדו בקוונטין. החדר היה ארוך ומאוורר ומלא שולחנות עץ אישיים שסודרו בשורות. ליד כל שולחן ישבו נער או נערה חמורי סבר. זאת היתה כיתה, אבל לא מהסוג שקוונטין התרגל אליו, עם קירות לבֵנים המכוסים בלוחות מודעות ובכרזות שבהן חתולים תלויים מענפים ומתחתם כתוב באותיות-בלון תחזיק מעמד, חבוב. קירותיו של החדר הזה נבנו מאבן עתיקה. הוא היה שטוף אור שמש, והשתרע עוד ועוד ועוד הלאה. הוא נראה כמו תעלול מראות.

רוב הנערים והנערות היו בגילו של קוונטין או צעירים ממנו מעט, ונראו כאילו הם משתייכים לאותה שכבה כללית של קוּליות או היעדרה שקוונטין עצמו היה חבר בה. אבל לא כולם. היו כמה פאנקיסטים עם תספורות מוהוק או ראשים מגולחים, היתה נציגות גותית משמעותית והיה אפילו אחד מאותם יהודי-על – חסיד. נערה גבוהה מדי במשקפיים גדולים מדי ואדומי-מסגרת פיזרה חיוכים מטופשים לכל עבר. כמה מהנערות הצעירות יותר נראו כאילו בכו. אחד הנערים לא לבש חולצה וקעקועים ירוקים ואדומים כיסו את כל גבו. אלוהים, חשב קוונטין, איזה הורה נותן לילד שלו לעשות דבר כזה? נער אחד ישב בכיסא גלגלים ממונע. אחר היה קטוע זרוע שמאל. הוא לבש חולצה מכופתרת כהה שאחד משרווליה קופל כלפי מעלה ונסגר בתופסן כסוף.

כל השולחנות היו זהים, ועל כל אחד מהם הונחה חוברת מבחן רגילה בצבע כחול חלק ולצידה עיפרון מס' 3 דק מאוד וחד מאוד. זה היה הדבר המוכר הראשון שקוונטין ראה כאן. היה מושב אחד ריק, אי-שם בירכתי החדר, והוא התיישב והזיז את כיסאו מעט קדימה בחריקה מחרישת אוזניים. לרגע חשב שראה את פניה של ג'וליה בתוך ההמון, אבל היא סובבה את ראשה כמעט מיד, ובכל מקרה לא היה זמן. בקדמת החדר, הדיקן פוג כחכח בגרונו בחגיגיות.

"ובכן," הוא אמר. "כמה הקדמות. במהלך הבחינה תשרור דממה. אתם חופשיים להציץ בדפים של תלמידים אחרים, אך עד מהרה תגלו שהם ייראו לכם ריקים. עפרונותיכם לא יצריכו חידוד נוסף. אם תרצו כוס מים, פשוט הרימו שלוש אצבעות מעל הראש, בצורה כזו." הוא הדגים.

"אל תדאגו אם אתם חשים שאינכם מוכנים לבחינה. אין כל דרך להתכונן לקראתה, אם כי באותה מידה יהיה נכון לומר שהתכוננתם אליה כל חייכם. יש רק שני ציונים אפשריים, עובר ונכשל. אם תעברו, תמשיכו לשלב הבא של הבחינה. אם תיכשלו, ורובכם תיכשלו, תוחזרו לבתיכם עם אליבי מתקבל על הדעת וזיכרון מצומצם מאוד מכל החוויה הזו.

"משך הבחינה הוא שעתיים וחצי. נא להתחיל."

הדיקן הסתובב אל הלוח וצייר עליו שעון. קוונטין הביט בחוברת הריקה שעל שולחנו. היא כבר לא היתה ריקה. היא הלכה ונמלאה בשאלות; האותיות פשוט קרמו עור וגידים על הנייר מול עיניו.

החדר נמלא רשרוש המוני של נייר, כמו להקת ציפורים שממריאה. ראשים מורכנים בתיאום. קוונטין זיהה את התנועה הזו. זו היתה התנועה של חבורת מכסחי-מבחנים רבי-עוצמה מטיפוס אישיות A שנכנסים לעבודה בכל הכוח.

וזה היה בסדר. הוא היה אחד מהם.

 

קוונטין לא תכנן לבלות את שארית אחר הצהריים – או הבוקר, או מה שזה לא היה – מול מבחן מתוקנן בנושא לא ידוע, במוסד חינוכי לא מוכר, באיזשהו אזור אקלים חלופי עלום שבו שרר עדיין קיץ. הוא היה אמור להיות בברוקלין, לקפוא מקור ולהתראיין אצל איזה פנסיונר אקראי, שבינתיים כבר הלך לעולמו. אבל הלוגיקה של הנסיבות שנקלע אליהן גברה על כל שיקול אחר, מבוסס ככל שיהיה. הוא מעולם לא התווכח עם לוגיקה.

חלק גדול מהמבחן היה בחשבון אינפיניטסימלי, חומר די בסיסי בשביל קוונטין, שהצטיינותו המסתורית במתמטיקה אילצה את בית הספר התיכון שלו להפקיד את החלק הזה בהשכלתו בידי מכללת ברוקלין. קצת גיאומטריה דיפרנציאלית לאניני הטעם וכמה הוכחות באלגברה ליניארית, לא שום דבר מסוכן יותר. אבל היו גם שאלות אקזוטיות יותר. חלקן נראו תמוהות לחלוטין. באחת מהן הוצג גב של קלף משחק – שימו לב: לא קלף של ממש אלא רישום של גב הקלף, עם התמונה הסטנדרטית של צמד מלאכים רכובים על אופניים – והשאלה היתה איזה קלף זה. איפה ההיגיון פה?

בהמשך ציטט לו המבחן פסקה מתוך 'הסערה', ולאחריה ביקש ממנו להמציא שפה לא קיימת ולתרגם את הטקסט השייקספירי לאותה שפה מומצאת. לאחר מכן נשאל שאלות על הדקדוק והכתיב של השפה שהמציא, ואחר כך – נו באמת, מה הטעם? – שאלות על הגיאוגרפיה, התרבות והחברה המומצאות של המדינה המומצאת שתושביה דיברו ברהיטות רבה כל כך בשפה המומצאת שלו. ואז התבקש לתרגם את הפסקה המקורית מן השפה הבדויה בחזרה לאנגלית, ולשים לב במיוחד לכל עיוות שנגרם כתוצאה מכך בדקדוק, בבחירת המילים ובמשמעות. ברצינות. הוא תמיד נתן את כל-כולו במבחנים, אבל במקרה הזה הוא לא היה לגמרי בטוח מה הוא אמור לתת.

המבחן גם השתנה תוך כדי פתירתו. פרק הבנת הנקרא הציג בפניו פיסקה שנעלמה תוך כדי הקריאה, ואז, כשהתפוגגה כליל, בחן אותו על תוכנהּ. מין דגם חדש של נייר ממוחשב – הוא לא קרא איפשהו שמישהו עובד על זה? דיו דיגיטלית? בכל מקרה, רזולוציה מדהימה. הוא התבקש לצייר ארנב שלא הפסיק לזוז בזמן שצייר אותו – ברגע שהיו לו כפות הוא התגרד בעונג ואז יצא לדילוגים ברחבי העמוד, מכרסם בשאלות האחרות, כך שקוונטין נאלץ לרדוף אחריו בעפרונו כדי להשלים את מילוי הפרווה. בסופו של דבר הוא הרגיע אותו בעזרת כמה צנוניות ששרבט בחופזה, ואז צייר סביבו גדר כדי שיפסיק להשתולל.

עד מהרה שכח מהכול ורק הקפיד להשאיר ליד כל שאלה ושאלה חבילה משביעת רצון של כתב ידו המסודר, במענה לכל התביעות הנלוזות שהציב בפניו המבחן. שעה שלמה חלפה לפני שהעז להרים את מבטו מהשולחן. כאב לו בישבן. הוא זע בכסאו. כתמי אור השמש מן החלונות זזו ממקומם.

ועוד משהו השתנה. כשרק התחיל היו כל השולחנות מאוישים, אבל עכשיו ראה פה ושם כמה מקומות ריקים. הוא לא שם לב שמישהו יצא. זרע קר וגבישי של ספק החל להתרקם בבטנו של קוונטין. אלוהים, הם בטח כבר סיימו. הוא לא היה רגיל לכך שיש טובים ממנו בכיתה. כפות ידיו עקצצו מזיעה, והוא מחה אותן על ירכיו. מי האנשים האלה?

כשדפדף הלאה בחוברת המבחן, גילה קוונטין כי העמוד הבא ריק למעט מילה אחת במרכזו: FIN, בגופן נטוי ומסולסל, כמו בסוף סרט ישן.

הוא נשען לאחור בכיסאו ולחץ את עקבי כפות ידיו הדואבות אל עיניו הדואבות. נו, אלה היו שעתיים מהחיים שכבר לא יקבל בחזרה. קוונטין עדיין לא הבחין באף אחד שקם ויצא, אבל אוכלוסיית החדר הידלדלה בצורה משמעותית. נותרו אולי חמישים נערים ונערות, והיו יותר שולחנות ריקים ממלאים. כאילו הם חמקו בדממה מתוך החדר בכל פעם שהפנה את ראשו. הפאנקיסט המקועקע בלי החולצה עדיין היה שם. הוא כנראה כבר סיים, או התייאש מהמבחן, כי עכשיו הוא סתם ביקש עוד ועוד כוסות מים כדי לעצבן. השולחן שלו היה עמוס בכוסות. קוונטין העביר את עשרים הדקות האחרונות בבהייה אל מחוץ לחלון ובתרגול הקפצת העיפרון בסיבוב.

הדיקן נכנס שוב ופנה אל הנוכחים.

"אני שמח מאוד לבשר לכולכם שהתקדמתם לשלב הבא של המבחן," הוא אמר. "שלב זה ייערך באופן פרטני על ידי אנשי הסגל של ברייקבילס. בינתיים, תוכלו ליהנות מכיבוד קל ולשוחח ביניכם."

קוונטין ספר עשרים ושניים שולחנות שנותרו מאוישים – אולי עשירית מהקבוצה המקורית. למרבה התמהון נכנס לחדר משרת שתקן, מעונב עד גיחוך ועטוי כפפות לבנות, והחל לעבור בין השולחנות. הוא נתן לכל אחד מהם מגש עץ ועליו כריך – פלפלים אדומים קלויים ומוצרלה טריה מאוד על לחם מחמצת שאור – אגס שמנמן, וטבלה מרובעת ודחוסה של שוקולד מריר כהה. הוא מזג לכל תלמיד כוס של משהו ערפילי ומבעבע מתוך בקבוק אישי ללא תווית. התברר שזה גזוז אשכוליות.

קוונטין לקח את ארוחת הצהריים שלו ונדד אל השורה הראשונה, שם התקבצו רוב הנבחנים האחרים. הוא הרגיש הקלה פתטית על כך שהצליח להגיע עד כאן, אף שלא היה לו שום מושג למה הוא עבר והיתר נכשלו, או מה יקבל כגמול על כך שעבר. המשרת פינה בסבלנות את אוסף כוסות המים המצטלצלות והמשתקשקות משולחנו של הפאנקיסט והעמיס אותן על מגש. קוונטין חיפש את ג'וליה, אבל או שלא עברה את המבחן או שלא היתה שם מלכתחילה.

"היו צריכים להגביל את זה," הסביר הפאנקיסט, שאמר ששמו פֶּנִי. היו לו פני ירח עדינות שלא תאמו את החזות המבעיתה של שאר גופו. "כמה מים אפשר לבקש. נגיד חמש כוסות לכל היותר. אני אוהב לגלות שטויות כאלה, מקומות שהמערכת נדפקת מהכללים של עצמה."

הוא משך בכתפיו.

"ובכל מקרה, השתעממתי. המבחן אמר לי שסיימתי אחרי עשרים דקות."

"עשרים דקות?" קוונטין נקרע בין התפעלות לקנאה. "אלוהים אדירים, לי זה לקח שעתיים."

הפאנקיסט משך שוב בכתפיו ועשה פרצוף: מה אתה רוצה שאני אגיד, לעזאזל?

אחוות-רעים וחשדנות נאבקו זו בזו בקרב הנבחנים. חלקם החליפו ביניהם שמות וערי מוצא ותובנות זהירות על המבחן, אם כי ככל שהשוו ביניהם כך התחוור להם שאיש מהם לא קיבל את אותו המבחן. היו שם אנשים מכל רחבי ארצות הברית, למעט שניים שבאו, כך הסתבר, מאותה קהילה אינואיטית בסַסקֶצ'וּאָן. הם הסתובבו בחדר וסיפרו סיפורים על הדרך שבה הגיעו הנה. אף סיפור לא היה זהה לאחר, אבל דמיון משפחתי מסוים שרר בין כולם. מישהו שהלך לחפש כדור אבוד בסימטה, או עז תועה בתעלת ניקוז, או התחקה אחרי כבל מיותר ובלתי-מוסבר בחדר המחשבים של בית הספר התיכון, שהוביל לארון תקשורת שלא היה שם עד אז. ואז דשא ירוק וחוֹם קיצי ומישהו שלוקח אותם לחדר הבחינה.

מיד עם תום ארוחת הצהריים החלו מורים לשרבב את ראשיהם פנימה ולקרוא בשמות המועמדים. הם נקראו לסירוגין מהתחלת האלף-בית ומסופו, ולכן לא חלפו יותר משתי דקות עד שאישה חמורת-סבר בשנות הארבעים לחייה, עם שיער כהה עד הכתפיים, זימנה את קוונטין קולדווטר. הוא נכנס אחריה אל חדר צר ומחופה עץ, עם חלונות גבוהים שהשקיפו מגובה רב להפתיע על המדשאה שחצה קודם לכן. קול דיבורים מחדר הבחינה הסמוך נקטע בפתאומיות כשהדלת נסגרה. שני כיסאות עמדו זה מול זה משני עבריו של שולחן עץ ארוך, מהוה ועבה להפליא.

קוונטין הרגיש מסוחרר ומנותק, כאילו הוא צופה בכל הנעשה על מסך הטלוויזיה. זה היה מגוחך. אבל הוא הכריח את עצמו להיות קשוב. זאת היתה תחרות, והוא הצטיין בתחרויות. זה היה הקטע שלו, והוא חש שגובה ההימור בתחרות הזו גדל והולך. השולחן היה חשוף למעט חפיסת קלפים וערֵמה של כתריסר מטבעות.

"אני מבינה שאתה אוהב קסמים, קוונטין," אמרה האישה. היה לה מבטא קל מאוד, אירופאי אבל בלתי מזוהה מלבד זאת. איסלנדית? "למה שלא תראה לי כמה?"

למען האמת, קוונטין אכן אהב קסמים. התעניינותו בקוסמוּת החלה שלוש שנים קודם לכן, בין היתר בהשראת הרגלי הקריאה שלו אבל בעיקר כשיטה לנפח את היקף העיסוקים שלו מחוץ לבית הספר מבלי לבוא במגע ממשי עם אנשים אחרים. קוונטין העביר מאות שעות של צחיחות רגשית בחברת האייפוד שלו, כשהוא חופן מטבעות, טורף קלפים ושולף פרחים מלאכותיים מתוך מוטות פלסטיק דקים בטראנס של שעמום. הוא צפה שוב ושוב בקלטות של סרטי הדרכה בעלי מראה מגורען ודמוי-פורנו, שבהם גברים בגיל העמידה הדגימו העברות-קסם בצילומי תקריב על רקע תפאורות מסדינים. בקסמים, גילה קוונטין, אין שמץ של רומנטיות. זהו עסק קודר ומונוטוני ומתעתע. והוא קרע את התחת ונעשה ממש טוב בזה.

ליד ביתו של קוונטין היתה חנות שמכרה ציוד לקוסמים, לצד מכשירי אלקטרוניקה דפוקים, משחקי קופסה מאובקים, סלעי-מחמד וקיא מלאכותי. ריקי, הזבן, שגידל זקן ופיאות לחיים אך לא שפם, כמו חוואי מכת האמיש, ניאות בחירוק שיניים לתת לקוונטין כמה טיפים. עד מהרה התלמיד עלה על רבו. בגיל שבע-עשרה קוונטין כבר ידע להעלים מטבעות, לחצות חפיסת קלפים ביד אחת – טריק לא פשוט – וגם להקפיץ שלושה כדורים בשיטת 'מילְ'ס מֶס' החמקמקה ולפעמים, לרגעים קצרים של אקסטזה, אפילו ארבעה. הוא הצליח לקושש לעצמו נתח קטן של פופולריות בבית הספר בכל פעם שהפגין את יכולתו להשליך, בדייקנות חדה ורובוטית ובזרוע פשוטה הצידה, קלף משחק פשוט ממרחק של שלושה מטרים כך שייתקע באחד מאותם תפוחים קַלקַריים תפלים שהוגשו בקפטריה.

קוונטין הושיט ידו אל הקלפים תחילה. הוא התגאה בכישורי הטריפה שלו, ולכן פתח בשיטת 'פארוֹ' במקום שיטת הדפדוף הסטנדרטית, רק למקרה – הלא-סביר – שהאישה שיושבת מולו מכירה את ההבדל ויודעת כמה קשה בטירוף לעשות 'פארו' כמו שצריך.

הוא ביצע את המופע הקבוע שלו, שכבר חוּשַב מבעוד מועד כך שידגים מיומנויות רבות ושונות ככל האפשר: חיתוכים כוזבים, ערבובים כוזבים, שליפות, תרגילי זריזות ידיים, העברות, כפיית קלף. בין התכסיסים הוא העביר את הקלפים מיד ליד בכל מיני דרכים – הקפצה, מפל מים, מפולת שלגים. בדרך כלל נהג ללוות את המופע ברצף קבוע של קשקשת מהירה, אבל היא נשמעה לו מגושמת וחלולה בחדר השקט, המאוורר והיפהפה הזה, מול האישה המבוגרת המכובדת והנאה הזאת. המילים ברחו ממנו. הוא הופיע בשתיקה.

הקלפים השמיעו רשרושים ופצפוצים בתוך הדממה. האישה צפתה בו בעקביות, בחרה קלף בצייתנות בכל פעם שביקש ממנה, ולא הפגינה כל הפתעה כששלף אותו – נגד כל הסיכויים! – מלב חפיסה שנטרפה היטב, או מכיס חולצתו, או מן האוויר.

הוא עבר למטבעות. היו שם מטבעות חדשים ונוצצים של חמישה סנט, מסותתים ומהוקצעים היטב. לא היו לו אביזרים, כוסות או מטפחות מקופלות, ולכן הוא דבק בזריזות ידיים ואצבעות, בתנועות ראוותניות ובתפיסות. האישה צפתה בו לרגע בדממה, ואז הושיטה את ידה מעל השולחן ונגעה בזרועו.

"תעשה שוב את הדבר הזה," היא אמרה.

הוא ציית ועשה שוב את הדבר הזה. זה היה טריק ישן, 'המטבע הנודד', שבו מטבע של חמישה סנט (למעשה שלושה כאלה) עובר בצורה מסתורית מיד ליד. הוא הראה אותו שוב ושוב לקהל ואז שב והעלים אותו בתנועה שובבה; אחר כך העמיד פנים שאיבד אותו כליל, ואז שלף אותו שוב בתנועת ניצחון, רק כדי לדַמות כאילו הוא נעלם שוב לעין כל, ממש מתוך כף ידו הפתוחה. למעשה היה זה רצף שגרתי למדי, גם אם מתוסרט-היטב, של הגנבות והשמטות, בתוספת העלמה אחת מלחיצה במיוחד שחייבה את השהיית חוש הראייה.

"תעשה אותו שוב."

הוא עשה אותו שוב. היא עצרה אותו באמצע.

"החלק הזה – יש שם טעות."

"איפה?" הוא הזדעף. "ככה עושים את זה."

היא קפצה את שפתיה ונדה בראשה.

האישה שלפה מהערמה שלושה מטבעות ומבלי להסס לרגע, או לבטא אפילו שמץ הכרה בכך שהיא עושה משהו מיוחד, ביצעה בצורה מושלמת את 'המטבע הנודד'. קוונטין לא הצליח להתיק את מבטו מכפות ידיה החומות, הקטנות והגמישות. תנועותיה היו חלקות ומדויקות יותר מאלה של כל קוסם מקצועי שראה בימי חייו.

היא עצרה באמצע.

"תסתכל עכשיו – איפה שהמטבע השני אמור לעבור מיד ליד? אתה צריך לעשות העברה מהופכת, להחזיק אותו ככה. הנה, בוא מסביב שתוכל לראות."

הוא הקיף בצייתנות את השולחן ונעמד מאחוריה, מנסה לא להציץ במורד חולצתה. כפות ידיה היו קטנות בהרבה משלו, אבל המטבע נעלם בין אצבעותיה כמו ציפור בתוך סבך. היא ביצעה את התנועה באיטיות למענו, אחורה וקדימה, ופירקה אותה לגורמים.

"זה מה שאני עושה," הוא אמר.

"תראה לי."

עכשיו היא כבר חייכה בפה מלא. היא תפסה בפרק כף ידו כדי לעצור אותו באמצע ההעברה.

"עכשיו. איפה המטבע השני?"

הוא הושיט את ידיו קדימה, כשכף היד כלפי מעלה. המטבע היה… אבל לא היה שום מטבע. הוא נגוז. הוא הפך את כפות ידיו, נענע את אצבעותיו, הביט בשולחן, בחיקו, על הרצפה. שום דבר. הוא נעלם לגמרי. האם היא פילחה אותו כשלא הסתכל? עם הידיים המהירות האלה וחיוך המונה-ליזה שלה, הוא לא ממש פסל את האפשרות.

"זה מה שחשבתי," היא אמרה וקמה ממקומה. "תודה, קוונטין, אני אשלח את הבוחן הבא."

קוונטין הביט אחריה בלכתה, ועדיין גישש בכיסיו בחיפוש אחר המטבע החסר. לראשונה בחייו לא יכול לקבוע אם עבר או נכשל.

 

כך עבר לו כל אחר הצהריים: תהלוכה של מרצים שנכנסו בדלת אחת ויצאו מהאחרת. זה היה כמו חלום, חלום ארוך ומבולבל ללא משמעות מובהקת. גבר זקן אחד עם ראש מתנודד פשפש בכיסי מכנסיו, השליך על השולחן צרור של חוטים מרופטים ומצהיבים שנקשרו זה לזה, ואז עמד שם עם שעון-עצר בשעה שקוונטין התיר אותם. אישה צעירה, יפה וביישנית, שלא נראתה מבוגרת מקוונטין בהרבה, ביקשה ממנו לשרטט מפה מפורטת של 'הבית' ושל הקרקעות סביבו על פי מה שראה מאז שהגיע. טיפוס חלקלק בעל ראש ענקי, שלא הפסיק ואולי לא יכול היה להפסיק לדבר, ניהל נגדו מערכה בגרסה מוזרה של שחמט-בזק. כעבור זמן מה כבר אי אפשר היה אפילו להתייחס לזה ברצינות – הוא הרגיש כאילו מנסים לבדוק כמה הוא פתי. גבר ג'ינג'י שמן וחדור חשיבות עצמית שחרר בחדר לטאה קטנטנה בעלת כנפיים ססגוניות של יונק דבש ועיניים ענקיות ודרוכות. הוא לא אמר דבר, רק שילב את זרועותיו והתיישב על קצה השולחן, שחרק באומללות תחת כובד משקלו.

בהיעדר רעיון אחר, קוונטין ניסה לפתות את הלטאה לנחות על אצבעו. היא התעופפה מטה וקצצה נתח קטנטן מאַמַת ידו, הקיזה טיפונת דם, ואז זינקה הלאה ונצמדה לחלון בזמזום, כמו דבורה. האיש השמן הגיש לקוונטין פלסטר בדממה, אסף את הלטאה שלו ויצא.

לבסוף נסגרה הדלת ולא נפתחה שוב. קוונטין שאף שאיפה עמוקה ושחרר את כתפיו. התהלוכה הסתיימה, כך נראה, אף שאיש לא טרח לומר משהו לקוונטין. לפחות היו לו כמה דקות לעצמו. השמש כבר החלה לשקוע בינתיים. הוא לא יכול היה לראות אותה מחדר הבחינות, אבל הוא ראה מזרקה, והאור שהשתקף בבריכת המזרקה היה בצבע כתום צרוב וצונן. ערפילית עלתה מבעד לעצים. המגרשים סביב 'הבית' היו נטושים.

הוא שפשף את פניו בידיו. ראשו התבהר. הוא נזכר לתהות – באיחור רב כנראה – מה בעצם חושבים הוריו. לרוב לא עניין אותם במיוחד מתי הוא יוצא מהבית או חוזר, אבל אפילו להם היו קווים אדומים. הלימודים נגמרו כבר לפני שעות. אולי הם חושבים שהראיון שלו התארך, אם כי הסיכוי שהם זוכרים בכלל שקוונטין היה אמור להתראיין היה די קטן. או שבעצם, אם כאן קיץ, אולי הלימודים עוד לא התחילו בכלל? הערפל המסוחרר שאפף אותו כל אחר הצהריים החל להתפוגג. הוא התחיל לתהות עד כמה בעצם הוא מוגן כאן. אם זה חלום, הוא יצטרך להתעורר די בקרוב.

מבעד לדלת הסגורה הוא שמע בבירור מישהו בוכה: זה היה נער, שעבר כבר מזמן את הגיל שבו אפשר לבכות מול אנשים אחרים. אחד המורים דיבר אליו בשקט ובתקיפות, אבל הנער לא רצה או לא הצליח להפסיק. הוא ניסה להתעלם מזה, אבל זה היה צליל מסוכן, שובר ומסרס, צליל שגירד בציפורניו את השכבות החיצוניות של קור הרוח שקוונטין בנה לעצמו בעמל רב בשנות גיל ההתבגרות. מתחת לציפוי הזה שכן משהו דמוי פחד. הקולות התפוגגו כשהנער נלקח משם למקום אחר. קוונטין שמע את הדיקן מדבר בנימה פסקנית וצוננת, במאמץ שלא להישמע כועס.

"אני כבר לגמרי לא בטוח שאכפת לי, לכאן או לכאן."

היתה תשובה, משהו בלתי-נשמע.

"אם לא יהיה לנו קווֹרום אני פשוט אשלח את כולם הביתה ואדלג על שנה אחת." האיפוק האנין של פוג הלך והתפורר. "שום דבר לא ישמח אותי יותר מזה. נוכל לשפץ את מצפה הכוכבים. נוכל להפוך את בית הספר לבית אבות לפרופסורים זקנים וסניליים. אלוהים יודע שלא חסרים לנו כאלה."

בלתי-נשמע.

"יש מספָּר עֶשרים, מלאני. אנחנו עוברים את זה כל שנה, ואנחנו פשוט נרוקן כל בית ספר תיכון וחטיבת ביניים ומוסד לעברייני נוער עד שנמצא אותו או אותה. ואם אין כזה, אני אתפטר בשמחה, וזאת תהיה הבעיה שלך, ואת מוזמנת לטפל בה. ברגע זה אני לא יכול להעלות בדעתי שום דבר שישמח אותי יותר."

הדלת נפתחה כדי חריץ, ולרגע אחד הציצו אליו פנים מודאגות – זו היתה הבוחנת הראשונה של קוונטין, האישה האירופית כהת-השיער וזריזת-האצבעות. הוא פתח את פיו כדי לשאול על טלפון – סוללת הנייד שלו הצטמצמה לפס אחד, מהבהב וחסר תועלת – אבל הדלת נסגרה שוב. כמה מעצבן. זה נגמר? הוא אמור פשוט לעזוב? הוא עשה פרצוף לעצמו. אלוהים יודע שהוא מוכן ומזומן להרפתקאות, אבל יש גבול לכל תעלול. ההרפתקה הזאת כבר מיצתה את עצמה.

החדר החשיך כמעט לגמרי. הוא חיפש סביבו אחר מפסק תאורה, אבל לא מצא כזה; למעשה, בכל הזמן שהיה שם לא ראה אפילו מכשיר חשמלי אחד. לא טלפונים, לא מנורות, לא שעונים. עבר זמן רב מאז שקוונטין אכל את הכריך ואת טבלת השוקולד המריר שלו, ועכשיו היה שוב רעב. הוא קם וניגש לחלון, שם היה מואר יותר.

הזגוגית היתה גלית מיוֹשן. האם הוא האחרון שנשאר? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? כיפת השמים בהקה בכחול מלכותי, רוחשת דוּרֵי כוכבים עצומים ועצלים, כוכבים ואן-גוכיים שבברוקלין טבעו בתאורה המזהמת ונעלמו מעין. הוא תהה עד כמה הם רחוקים צפונה על מפת המדינה, ומה קרה לפתק שרדף אחריו ולא הצליח למצוא. את הספר השאיר מאחוריו עם הילקוט בחדר הבחינה הראשון, ועכשיו הצטער שלא לקח אותו עמו. הוא דמיין את הוריו מכינים יחד ארוחת ערב במטבח, משהו מעלה אדים על הכיריים, אביו מצטרף בזמזום לאיזה שיר לא-אופנתי להבחיל, שתי כוסות יין אדום על השיש. הוא כמעט התגעגע אליהם.

ללא שום אזהרה נפתחה הדלת בחבטה והדיקן נכנס פנימה, מדבר מעבר לכתפו עם מישהו מאחוריו.

" – 'מועמד'? בסדר גמור," הוא אמר בנימה ארסית. "בואי נראה 'מועמד'. ותביאי כמה נרות, לעזאזל!" הוא התיישב ליד השולחן. חולצתו היתה שקופה למחצה מזיעה. אין לפסול את האפשרות ששתה משהו מאז שקוונטין ראה אותו לאחרונה. "שלום, קוונטין. שב בבקשה."

הוא החווה לעבר הכיסא השני. קוונטין התיישב, ופוג פתח את הכפתור העליון בחולצתו ובתנועה חפוזה ועצבנית שלף מכיסו עניבה.

האישה כהת-השיער נכנסה לחדר בעקבות פוג, ואחריה נכנסו הזקן עם הקשרים, השמן עם הלטאה, ואז כל יתר הגברים והנשים, כתריסר במספר, שצעדו בסך אל החדר במהלך אחר הצהריים. הם הסתדרו בשורות לאורך הקירות והצטופפו בפינות, מתחו את צוואריהם כדי להביט בו, התלחשו ביניהם. גם הפאנקיסט עם הקעקועים היה שם – הוא החליק פנימה ממש לפני שהדלת נסגרה, מבלי שאנשי הסגל יבחינו בו.

"בואו, בואו." הדיקן סימן להם בידו להיכנס לחדר. "אנחנו חייבים לעשות את זה בקונסרבטוריון בשנה הבאה. פרל, את בואי מכאן." את זה הוא אמר לאישה הבלונדינית הצעירה שביקשה מקוונטין לשרטט מפה.

"עכשיו," הוא אמר לאחר שכולם נכנסו. "קוונטין. שב בבקשה."

קוונטין כבר ישב. הוא גרר את כיסאו עוד קצת פנימה.

הדיקן פוג הוציא מכיסו האחד חפיסת קלפים טריה, עדיין עטופה בניילון. מן הכיס האחר הוציא ערימת מטבעות של חמישה סנט, בשווי כולל של דולר בערך, והניח אותם בתקיפות רבה מדי עד שגלשו מיד הצידה. שניהם הושיטו את ידיהם כדי לערום אותם מחדש.

"בסדר גמור, בואו ניגש לעניין." פוג מחא כפיים וחיכך אותן זו בזו. "בואו נראה קצת קסם!"

הוא נשען לאחור בכיסאו ושילב את זרועותיו.

הם לא עברו כבר את החלק הזה? קוונטין הקפיד לשמור על הבעה שלווה ונטולת דאגות, אבל מחשבותיו היו בצניחה חופשית. לאיטו קילף את עטיפת הקלפים החדשים והנוקשים – רשרוש הניילון החריש את הדממה המייסרת – והשקיף, כמו ממרחק קילומטר, על ידיו הצייתניות שטרפו אותם וסידרו, טרפו וסידרו. הוא תר במוחו אחר קסם שעדיין לא ניסה בפעם הראשונה. מישהו השתעל.

הוא בקושי התחיל את הקסם הראשון, כשפוג עצר אותו.

"לא, לא-לא-לא-לא," ציחקק פוג, ולא ממש בחביבות. "לא ככה. אני רוצה לראות קסם אמיתי."

הוא נקש פעמיים בפרקי אצבעותיו על השולחן ונשען שוב לאחור. קוונטין נשם עמוק וחיפש בפניו של פוג את הרוח הטובה שראה שם קודם, אבל פוג רק התבונן בו בציפיה. עיניו היו בצבע כחול חיוור-חלבי, חיוור יותר מצבע עיניים רגיל.

"אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון," אמר קוונטין לאט, בתוך השקט, כאילו שכח את השורה שלו בהצגת בית הספר ונאלץ לבקש ממישהו שיזכיר לו. "מה זאת אומרת, קסם אמיתי?"

"טוב, אני לא יודע." שלח פוג מבט צידי מבודח לעבר יתר המורים. "אני לא יודע למה אני מתכוון. תגיד לי אתה למה אני מתכוון."

קוונטין טרף את הקלפים עוד פעמיים, כדי למשוך זמן. הוא לא ידע מה לעשות. הוא יעשה הכול אם רק יגידו לו מה הוא אמור לעשות. זהו זה, הוא חשב, הסוף שלו קרוב. ככה מרגישים כשנכשלים. הוא הביט בחדר סביבו, אבל כל הפרצופים היו נטולי-הבעה או חמקו ממבטו. לאף אחד לא היתה כוונה לעזור לו. הוא יחזור לברוקלין. בחמת זעם הוא חש איך דמעות נקוות בעיניו. הוא מצמץ כדי להעלים אותן. הוא רצה בכל מאודו שלא יהיה לו אכפת, אבל הרגיש שהוא צונח אחורה, טובע בתוך עצמו, ולא היה שום דבר שיתפוס אותו. זהו זה, חשב. זה המבחן שאותו לא יצליח לעבור. בעצם זה לא היה עד כדי כך מפתיע. הוא רק תהה כמה זמן הם ייתנו לזה להימשך.

"אל תשגע אותנו, קוונטין," נבח פוג. הוא הקיש באצבעותיו. "קדימה, תתעורר!"

הוא הושיט את ידיו אל צידו השני של השולחן ואחז בגסות בידיו של קוונטין. המגע המם את קוונטין. אצבעותיו היו חזקות, וגם יבשות וחמות במין צורה מוזרה. הוא הניע את אצבעותיו של קוונטין, אילץ אותן בכוח לתנוחות שהן לא רצו להיות בהן.

"ככה," הוא אמר. "ככה. ככה."

"טוב, תפסיק," אמר קוונטין. הוא ניסה להשתחרר. "תפסיק."

אבל פוג לא הפסיק. הקהל זע באי-נוחות, ומישהו אמר משהו. פוג המשיך לשחק בידיו של קוונטין בשתי ידיו שלו, ללוש אותן. הוא כופף את אצבעותיו של קוונטין לאחור, הפריד אותן במתיחה עד שהקרומים שביניהן בערו. נראה כאילו אור מבזיק בין ידיהם.

"תפסיק עם זה, אמרתי!" קוונטין משך את ידיו בתנועה חדה.

למרבה ההפתעה, היה טוב לחוש כעס. זה היה משהו שאפשר להיאחז בו. בשתיקה ההמומה שהשתררה, הוא שאף עמוק ונשף את האוויר בכוח מאפו. כשהאוויר יצא הוא הרגיש כאילו גירש יחד איתו גם חלק מהייאוש. נמאס לו ששופטים אותו. הוא ספג את זה כל חייו, אבל אפילו לו היו קווים אדומים.

פוג דיבר שוב, אבל עכשיו קוונטין אפילו לא הקשיב. הוא החל לדקלם משהו במלמול, משהו מוכר. רק כעבור רגע הבין שהמילים שיוצאות מפיו אינן באנגלית; הן היו בשפה הזרה שהמציא כמה שעות קודם לכן. זאת היתה שפה נדירה – כך הוא החליט – המדוברת רק בקבוצה אחת של איים טרופיים, גן עדן חמים ועצל, ציור של גוגן, שהתברך בחופי חול שחורים, בעצי לחם ובמעיינות מים זכים, בהר געש זועם שזהר באדום ובתרבות אוראלית העשירה במילות גידוף גסות. הוא דיבר את השפה ברהיטות, ללא מבטא זר, כאילו היה אחד הילידים. המילים שדיבר לא היו בדיוק תפילה, אלא יותר לחש כישוף.

קוונטין הפסיק לטרוף את הקלפים. עכשיו לא היתה דרך חזרה. הכול עבר לפתע להילוך איטי מאוד, כאילו החדר התמלא בנוזל צמיגי אבל צלול להפליא שבתוכו שחו בשלווה ובנחת כל אדם וכל דבר. כל אדם וכל דבר מלבד קוונטין, שנע במהירות. הוא הצמיד את כפות ידיו, כאילו הוא משחרר יונה, והפריח את חפיסת הקלפים בקלילות אל התקרה. החפיסה התפצלה והתפזרה במעופה, כמו מטאוריט המאבד את לכידותו באטמוספרה, וכשהקלפים חזרו ברפרוף ארצה הם נערמו מעצמם על השולחן. הם יצרו בית קלפים. זה היה דגם מזוהה, גם אם אימפרסיוניסטי, של הבניין שבו ישבו. הקלפים נפלו כאילו במקרה, אבל כל אחד מהם השתלב במקומו בצורה מושלמת, כמו מכוח מגנט, קצה אל קצה, בזה אחר זה. שני האחרונים, אס עלה ואס לב, נשענו זה על זה ויצרו את הגג של מגדל השעון.

עכשיו החדר היה דומם לחלוטין. הדיקן פוג כמו קפא במקומו. כל השערות על זרועותיו של קוונטין סמרו, אבל הוא ידע מה הוא עושה. אצבעותיו הותירו אחריהן באוויר פסים זרחניים, כמעט בלתי נתפסים. הוא רכן קדימה ונשף קלות על בית הקלפים, שקרס בחזרה למטה לחפיסה מסודרת. הוא הפך את החפיסה על פיה ופרש אותה למניפה על השולחן, כמו דילר בבלק-ג'ק. כל הקלפים היו מלכות – בכל הסדרות, כולל סדרות אחרות שלא קיימות, בצבעים שונים, ירוק וצהוב וכחול. מלכה קרן, מלכה שעון, מלכה דבורה, מלכה סֵפֶר. חלקן היו לבושות, אחרות היו עירומות ללא בושה. על חלקן התנוססו פניה של ג'וליה. על אחרות הופיע פרצופה של החובשת החמודה.

הדיקן פוג הסתכל על קוונטין בריכוז. כולם הסתכלו עליו. אז הנה, תסתכלו על זה: קוונטין אסף שוב את החפיסה וללא מאמץ מיוחד קרע אותה לשניים, ואז קרע את שני החצאים לשניים והשליך את הקונפטי שהתקבל על קהל הנאספים, וכולם נרתעו אחורה מלבד פוג.

הוא נעמד. כיסאו נפל לאחור.

"תגיד לי איפה אני," אמר קוונטין חרש. "תגיד לי מה אני עושה כאן."

הוא לפת באגרופו את ערימת המטבעות, רק שזו כבר לא היתה ערימת מטבעות אלא קת של חרב בוהקת ובוערת ששלף בקלות מתוך השולחן, כאילו היתה קבורה שם עד לגובה הקת.

"תגידו לי מה הולך כאן," אמר קוונטין, בקול רם יותר, אל החדר. "ואם המקום הזה הוא לא פילורי, אז שמישהו כבר יעשה לי את הטובה המזדיינת ויסביר לי איפה אני נמצא לעזאזל?"

קוונטין הניח לחוד החרב לרחף מתחת לאפו של פוג למשך ספירה איטית עד עשר, ואז הרפה מלפיתתו ונעץ את החרב בתוך משטח העץ של השולחן. החוד ננעץ עמוק בעץ, כמו בחמאה, ונתקע שם.

פוג לא זז. החרב התנודדה במקומה. קוונטין משך באפו מבלי משים. שארית האור מהחלון גוועה. הלילה ירד.

"ובכן," אמר הדיקן לבסוף. הוא שלף מכיסו ממחטה מקופלת למשעי וטפח על מצחו. "נדמה לי שכולנו יכולים להסכים שיש לנו כאן ציון עובר."

מישהו – הזקן עם הקשרים – הניח יד מעודדת על גבו של קוונטין ובעדינות, בכוח מפתיע, משך את החרב מתוך השולחן והשכיב אותה בבטחה על צידה. טפיפות איטיות של מחיאות כפיים עלו מחבורת הבוחנים שנאספו בחדר. עד מהרה הן הפכו לתשואות סוערות.