הרוצח של הליצן – טעימת קריאה

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "הרוצח של הליצן", הספר ראשון בסדרה חדשה בסאגת "הרואים למרחק"

* * *

פרולוג

ליידי פניס היקרה שלי,

אנחנו חברות ותיקות כבר שנים רבות מכדי שאצטרך לשקול את מילותיי. כפי שציינת, בעדינות האופיינית לך, אכן, קיבלתי חדשות מזעזעות במיוחד. בני החורג, הנסיך אביר, הוכיח קבל עם ועדה כי טמונה בו אותה גסות רוח שתמיד ידעתי שמקננת בו. בנו הממזר, שנולד מזונה מממלכת ההרים, נחשף סוף כל סוף.

מביש ככל שיהיה, היה ניתן לטפל בנושא בצורה חשאית יותר, אילו היה אחיו החכם-כאבן אמת מקבל החלטה מהירה ונחרצת ופוטר אותנו אחת ולתמיד מהבושה הזאת. ואולם במקום לעשות זאת, הוא הציג אותו בפני בעלי בפומבי.

וכך, כשאני ניצבת בפני בושה זאת, מה עושה אדוני הלורד? הוא מעניק לו את התואר ליערות-נצרים, ושולח אותו לרעות באחו עם אשתו העקרה וחסרת החן. יערות-נצרים! אחוזה נאה ללא ספק, שכל אחד מחבריי היה שמח לקבל לעצמו, והוא מעניק אותה לבנו מכיוון שהוא הביא לעולם ממזר עם אחת מפשוטות העם. המלך ערמומי אינו רואה פגם בכך שאותו ממזר הובא לכאן אל טירת הצבי, כדי שכל אחד מחצר המלוכה יוכל לראות את פרא ההרים הקטן הזה.

נכון, אני מתבזבזת כאן. ממש כמו בני. כאשר ויתרתי על שלטוני ותוארי כדי להיות מלכתו, עשיתי זאת מאמונה כי כל ילד שאלד לו ייראה כטהור יותר משני ילדיו חסרי האחריות שהעניקה לו המלכה הקודמת, וכי הוא ישלוט לאחר מותו של ערמומי. אבל האם הוא מסתכל כעת על אביר ומודה בטעותו כי מינה אותו ליורשו? לא. במקום זה, הוא הזיז אותו מעט על מנת למנות את אחיו הצעיר והטיפש לתפקיד המלך יורש-העצר. אמת. אמת הגדול ובעל הפנים המרובעות, אדם בעל חן ונימוסים של שור בר.

זה יותר מדי, יקירתי. יותר מכפי שאוכל לשאת. הייתי עוזבת את חצר המלוכה, אך אני חוששת להשאיר כאן את הדר ללא הגנה נאותה.

מכתב מהמלכה תשוקה לליידי פניס מטילת'

שנאתי אותה כאשר הייתי ילד. אני זוכר את הפעם הראשונה שמצאתי את המכתב הזה, אשר מעולם היא לא סיימה לכתוב ומעולם לא נשלח. קראתי אותו והבנתי בעצמי כי המלכה שמעולם לא פגשתי, שנאה אותי מהרגע שבו שמעה עלי. ההרגשה הייתה הדדית. מעולם לא שאלתי את צ'ייד כיצד הוא השיג את המכתב. כנראה הוא נחטף משולחנה האישי. האם זה משנה באמת? אך לפעמים אני תוהה לעצמי, האם במקרה מצאתי וקראתי אותו, או שמא היה זה עוד אחד ממעשיו המכוונים של צ'ייד. הוא היה המורה שלי באותם הימים, מלמד אותי את אומנות ההתנקשות. אך הוא לא לימד אותי רק להרוג, אלא מה עלי לעשות על מנת לשרוד כממזר של שושלת המלוכה. האם הוא רצה להזהיר אותי, או ללמד אותי לשנוא כדי שאהיה נאמן יותר כלפיו? אפילו על השאלות האלו חשבתי מאוחר מדי.

במרוצת השנים, ראיתי את המלכה תשוקה במגוון תחפושות. תחילה, היא הייתה האישה האיומה ששנאה את אבי ושנאה אותי אף יותר, האישה בעלת הכוח לחטוף את הכתר מראשו של אבי ולדון אותי לחיים שבהם אפילו שמי רומז על מוצא הממזרות שלי. אני זוכר את הימים שבהם פחדתי שבהם היא תראה אותי.

שנים לאחר שהגעתי אל טירת הצבי, כאשר אבי נרצח, ככל הנראה היא עמדה מאחורי מעשה זה. ועדיין לא היה דבר שאני או צ'ייד יכולנו לעשות בנוגע לכך, לא יכולנו לדרוש צדק עבור מותו. אני זוכר שתהיתי אם המלך יודע או שמא לא אכפת לו. אני זוכר שידעתי בוודאות מוחלטת שאם המלכה תשוקה תרצה במותי, אז היא רק צריכה לבקש זאת ממנו. אפילו תהיתי אם צ'ייד יגן עלי או שהוא יציית לפקודה. אילו דברים המעסיקים מוחו של ילד.

יערות-נצרים היה רעיון עבורי, מקום נוראי של גלות ובושה. כשהייתי רק ילד וגדלתי בטירת הצבי, נאמר לי שזה המקום שאליו אבי הלך, כדי להסתתר מהבושה שלי. הוא ויתר על טענתו לכתר, השפיל את ראשו כדי לספוג את העלבון והכעס של אשתו החוקית, התנצל למלך ולחצי המלוכה על חוסר הטוהר שלו, וברח מהממזר שהוא הביא לעולם.

וכך דמיינתי את המקום בהתבסס על המקומות היחידים שאי פעם ראיתי בחיי, כטירה מבוצרת על גבעה. חשבתי על המקום כמו המצודה במבוצרת בעין-ירח בממלכת ההרים, או כמו החומות התלולות של טירת הצבי, הניצבת על צוקים שחורים וגבוהים המשקיפים על הים. דמיינתי את אבי, קודר ומהורהר, עומד לבדו באולם אבן קר, שמעליו תלויים גדלי קרב וכלי נשק עתיקים. דמיינתי שדות טרשים וביצות ערפילים.

מאוחר יותר, גיליתי כי יערות-נצרים באותו תקופה הייתה אחוזה גדולה, בית נעים ורחב בעמק ירוק. חומותיו לא היו עשויים אבן, אלא עצי אלון זהובים ואדר מלבלבים, ועל אף שרצפות האולמות היו מרוצפות בחלוקי נחל חלקים, הקירות עצמם היו מכוסים בפנלים מעץ חמים. אור השמש הנעים על העמק הפורה נפל בקרניים רחבות על חדרים שבהם היו חלונות גבוהים וצרים. שביל הכרכרה המוביל אל הדלת הראשית היה רחב, ועצי לבנה גבוהים ותמירים ניצבו משני צדיו. בעונת הסתיו, הם השליכו את עליהם כך שנוצר מרבד זהב אדיר על הדרך, ובעונת החורף, עם עומס השלג, הם התנשאו מעליו, מנהרה לבנה וקפואה שממנה היה ניתן להבחין בשמים הכחולים.

יערות-נצרים לא הייתה עיר מקלט, לא מקום גלות, אלא מקום נעים שאליו אבי ואשתו העקרה נשלחו. אני חושב שסבי אהב את אבי באותה המידה שבה אימו החורגת שנאה אותו. המלך ערמומי שלח אותו אל יערות-נצרים על מנת שיחיה בבטחה. הניסיון נכשל, אבל זאת לא הייתה אשמתו של המלך ערמומי. יערות-נצרים היה צריך להיות מקום טוב עבורו.

וכאשר הגיע זמני להגיע לשם, עם האישה שאהבתי וילדיה הפעלתניים והאישה שתמיד רצתה להיות אמי, המקום פעם לזמן מה למפלט של מנוחה ושלווה עבורנו.

הזמן הוא מורה אכזר, והוא מלמד אותנו לקחים רק כאשר מאוחר מדי. שנים לאחר שיכולתי להיעזר בחוכמתם, הם הגיעו אליי. עכשיו, אני מסתכל שוב על המלך ערמומי 'הזקן' ורואה אותו כאדם שחלה במחלה ממארת שלקחה ממנו את השליטה על גופו וחדות מחשבתו. אבל גרוע מכך, אני רואה את המלכה תשוקה כפי שהיא הייתה באמת: לא אישה מרושעת שרצתה לאמלל אותי בכל רגע נתון, אלא כאם מלאת אהבה חסרת רחמים עבור בנה היחיד ועם המטרה שאיש לעולם לא יעליב אותו בשום אופן. היא הייתה עושה הכול על מנת שהוא יירש את כס המלכות.

מה אני לא אעשה על מנת להגן על בתי הקטנה? האם יש פעולה כלשהי אשר תהייה קיצונית מדי? אם אומר, "הייתי הורג את כולם, ללא חרטה", האם זה הופך אותי למפלצת?

או רק לאב?

אבל את כל זה אני יכול להבין רק בראייה לאחור. את כל השיעורים האלו למדתי מאוחר מדי. כשהייתי עדיין גבר צעיר, הרגשתי בגופי כאילו אני איש זקן ומכופף, מלא בכאבים ואנחות. הו, כמה ריחמתי על עצמי, והצדקתי כל החלטה פראית שאי פעם עשיתי! ואז, כאשר הגיע הזמן עבורי להיות האיש הזקן והחכם של ביתי, נלכדתי בגוף של אדם בגיל העמידה, עדיין נתון לאותן תשוקות ויצרים, עדיין סומך על כוחו זרועי הימנית כאשר הייתי צריך להיות חכם יותר ולהשתמש בכוח ההיגיון.

שיעורים שלמדתי מאוחר מדי. תובנות שגיליתי רק לאחר עשרות שנים.

וכל-כך הרבה דברים איבדתי בשל כך.

פרק 1

יערות-נצרים

בוריך, ידידי הוותיק.

טוב, אני מניח שסיימנו להתמקם כאן. זה לא היה זמן נעים עבורי, וגם עבורך, אם אני מצליח לקרוא היטב בין שורות מכתבך הקצר. הבית הוא עצום, גדול מדי עבור שנינו. כל כך מתאים לך לשאול אותי על סוסינו עוד לפני ששאלת כיצד אנחנו מרגישים. אענה לך על שאלתך תחילה. אני שמח להגיד לך שמשי קיבלה את השינוי באורווה בשלווה, כמנהגה בקודש על סוסת הרכיבה נעימת המזג שלי. גבוה, לעומתה, החליט להתנגש עם סוס ההרבעה המקומי, אבל טיפלנו בכך על-ידי שהעברנו אותם לתאים נפרדים ומרוחקים זה מזה. הורדתי את מכסת התבואה שלו ויש כאן פועל אורוות צעיר ששמו, באופן מוזר, גם הוא נקרא טולמן הגבוה, שמח מאוד לקבל את הצעתי שהוא ייקח את הסוס ויריץ אותו היטב לפחות פעם ביום. באמצעות טיפול זה, אני בטוח שהוא ישתלב בקרוב.

אשתי הליידי. לא שאלת לגביה, אבל אני מכיר אותך היטב, ידידי. ולכן אספר לך שהיא זועמת, פגועה, מדוכאת, היסטרית ויש לה לפחות מאה דעות שונות בנוגע למצב הזה. היא גוערת בי על כך שלא הייתי נאמן לה לפני שנפגשנו, ורגע לאחר מכן, היא סולחת ומאשימה את עצמה שהיא לא ילדה לי יורש, בהתחשב כי "אין ספק כי הבעיה היא בי". אני מאמין שבעוד זמן מה, נוכל להתגבר על זה.

אני מעריך את העובדה כי לקחת על עצמך כמה מהחובות האחרות שלי שם. אחי סיפר לי מספיק על המזג של החתול ואני שולח את אהדתי המלאה ואת תודתי העמוקה. על מי עוד אוכל לסמוך עליו בזמן שכזה, בטובה כה מוגזמת?

אני בוטח בך כי תבין מדוע איני מדבר ברורות בנושא. תן לשועלה חיבוק ועצם גדולה ממני. אני בטוח שאני חב הרבה לתשומת ליבה, כפי שאני חייב לך. אשתי קוראת לי מהאולם הראשי. עלי לסיים את המכתב ואשלח אותו אליך. יכול להיות שאחי ירצה לדבר אתך כאשר תיפגשו בפעם הבאה.

מכתב לא חתום של אביר עבור בעל האורווה בוריך

שלג טרי נח בערימות לבנות על ענפי עצי הלבנה החשופים שעמדו משני צדי הדרך. לבן בהק כנגד שחור, כמו בגדי החורף של הליצן. פתיתי השלג היו גדולים והוסיפו שכבה טרייה של בוהק לבן על השלג הישן שכיסה את החצר. הוא העלים מעט את התלמים העמוקים של גלגלי הכרכרות, מחק את עקבות רגליהם האקראיים של הילדים והחליק את השבילים. בעודי מביט החוצה, כרכרה נוספת הגיעה, רתומה לקבוצת סוסים אפורים. כתפיו העטויות בגלימה אדומה של הנהג היו מכוסות בשלג. שומר השער בבגדים ירוקים וצהובים רץ ממדרגות יערות-נצרים, פתח את דלת הכרכרה והחווה לאורחינו להיכנס פנימה. מנקודת המבט שלי, לא יכולתי לראות במי מדובר, מלבד שמלבושם הראה שהם היו סוחרים מהעיירה נצרים ולא אצילים מהאחוזות השכנות. כשהם נעלמו מעין, והנהג הפנה את הכרכרה לעבר האורוות שלנו, הבטתי מעלה לעבר שמי אחר הצהריים. אין ספק שעוד יגיעו. חשדתי שירד שלג במשך כל הלילה, זה יהיה מתאים. נתתי לווילון ליפול ופניתי אל מולי, כשהיא נכנסה אל חדר השינה שלנו.

"פיץ! אתה עדיין לא מוכן?"

הבטתי על עצמי. "חשבתי שאני…"

היא צקצקה בלשונה לעברי. "הו, פיץ. זאת חגיגת החורף. האולמות מקושטים בירוק, סבלנות הורתה לטבחית לערוך משתה שככל הנראה יספיק לכל דרי הבית למשך שלושה ימים, כל שלוש להקות הנגנים שהיא הזמינה הגיעו למקום, ומחצית מאורחינו כבר הגיעו. אתה צריך להיות שם למטה, לברך אותם כאשר הם מגיעים. ואתה אפילו לא לבוש".

חשבתי לשאול אותה מה לא היה כשורה בבגדים שלבשתי עכשיו, אבל היא כבר נברה בארגז הבגדים שלי, מרימה בגדים, בוחנת אותם וזורקת אותם חזרה. המתנתי לה. "זה", היא אמרה, מוציאה חולצת פשתן לבנה עם פסי תחרה על השרוולים. "והמקטורן הזה עליה. כולם יודעים שללבוש ירוק בחגיגת החורף מביא מזל טוב. ואת שרשרת הכסף הזאת שתתאים לכפתורים שלך. המכנסיים האלו. הם מגזרה ישנה כדי לגרום לך להיראות זקן, אבל לפחות הם לא רפויות כמו המכנסיים שאתה לובש עכשיו. אני יודעת היטב שלא לבקש ממך ללבוש את המכנסיים החדשים שלך".

"אני באמת אדם זקן. אני בן ארבעים-ושבע ובוודאי ואוכל להתלבש כראות עיני".

היא הורידה את גבותיה וירתה לעברי מבט. היא הניחה את ידיה על מותניה. "האם אתה קורא לי אישה זקנה, אדוני? מכיוון שאני זוכרת היטב כי אני מבוגרת ממך בשלוש שנים".

"כמובן שלא!" תיקנתי במהרה את דבריי. אבל בכל מקרה נהמתי ברטינה. "אבל אין לי מושג מדוע כולם רוצים להתלבש כאילו הם בני אצולה מג'מאליה. הבד של המכנסיים האלו הוא כה דק, שיח הקוצים הקטן ביותר יקרע אותם לגזרים…"

היא הביטה בי ונאנחה ארוכות. "כן. שמעתי את זה כבר מאה פעם. בוא ונתעלם מהעובדה שאין שיחי קוצים בתוך יערות-נצרים, בסדר? יפה. קח את המכנסיים הנקיות האלו. המכנסיים שאתה לובש עכשיו הן בושה וחרפה; האם לא לבשת אותם אתמול כאשר טיפלת בסוס עם הפרסה השבורה? ולבש את נעלי הבית שלך, לא את המגפיים הבלויות האלו. אתה יודע שיצפו ממך לרקוד".

היא התיישרה לעבר מסע החיפוש שלה בתוך ארגז הבגדים. נכנעתי לבלתי נמנע והתחלתי לפשוט את בגדי. כאשר הוצאתי את ראשי מהחולצה, עיני פגשו בעיניה. היא חייכה לעברי באופן מוכר, וכאשר הבטתי בנזר הצינית שעל ראשה, על התחרה על חולצתה ושמלתה הרקומה, חיוך עלה על פני. היא נשאה את עיניה והביטה בי, וחיוכה התרחב עוד יותר כאשר היא התרחקה ממני. "באמת, פיץ. יש לנו אורחים בבית, הם ממתינים לנו".

"הם ממתינים לנו כבר זמן רב, הם יכולים להמתין עוד קצת זמן. סרפד יכולה לטפל בהם".

התקרבתי צעד נוסף אליה. היא נסוגה אל הדלת והניחה את ידה על הידית, כל הזמן מנידה בראשה לשלילה כך שתלתליה השחורים מרקדים על מצחה וכתפיה. היא השפילה את ראשה והביטה בי מבעד לעפעפיה, ולפתע היא נראתה שוב כמו נערה בעיני. נערה פרועה מעיירת טירת הצבי, שאחריה רדפתי לאורך חוף הים. האם היא זכרה זאת? אולי, מכיוון שהיא נגסה קלות את שפתה התחתונה וראיתי את נחישותה נחלשת מעט. אבל אז, "לא. הם לא ימתינו. אבל אנחנו כאן יכולים לחכות קצת, מכיוון שאשמח אם אוכל לקבל 'מעט' מזמנך היום בלילה. אני מצפה לקצת יותר מאמץ ממך".

"באמת?" אמרתי לה. התקדמתי שני צעדים מהירים לעברה, אבל היא פלטה צרחה נערית כשיצאה מהחדר. היא סגרה את הדלת מאחוריה והוסיפה מבעד לחריץ, "מהר! אתה יודע כמה במהירות המסיבות של סבלנות יכולות להשתגע. השארתי את סרפד כאחראית, אבל אתה יודע, חידה גרוע כמעט כמו סבלנות". הפוגה. "ואל תעז לאחר כדי להשאיר אותי ללא שותף לריקוד!"

היא סגרה את הדלת לגמרי כאשר הגעתי אליה. עצרתי אז, ובאנחה קלה, חזרתי אל מכנסיי הנקיים ונעלי הרכות. היא תצפה ממני לרקוד, ואעשה כמיטב יכולתי. ידעתי כי חידה ייהנה מכל רגע בחגיגות ביערות-נצרים, בניגוד גמור לדמותו השמורה והקפואה שבה הציג את עצמו בטירת הצבי. חייכתי לעצמי. לכל מקום אשר הלך, סרפד עקבה אחריו, והראתה גם את הצעד העליז שבה, שאותו היא הפגינה לעתים כה רחוקות בחצר המלכות. אח והוגן, שניים מבניה הבוגרים של מולי, לא יצטרכו לקבל תמריץ רב על מנת להצטרף. מכיוון שסבלנות הזמינה מחצית מהעיירה נצרים והרבה יותר נגנים מכפי שאפשר יהיה לשמוע בערב אחד, ציפיתי שחגיגת החורף שלנו תימשך לפחות שלושה ימים.

בחוסר רצון, הסרתי את מכנסיי הישנים ולבשתי את הנקיים. הם היו בצבע ירוק כהה שהיה כמעט שחור, עשויים מפשתן דק ונפוחים כמעט כמו שמלה. הם היו קשורים למותניי באמצעות סרטים. פס משי רחב השלים את הבגד המגוחך הזה. אמרתי לעצמי שהבגדים שלי ישמחו את מולי. חשדתי שחידה עצמו ילבש גם בגדים כאלו. נאנחתי שוב, תוהה מדוע אנחנו צריכים לחכות את האופנה של ג'מאליה, ואז ויתרתי על מחאותיי. סיימתי להתלבש, קשרתי את שערי לזנב לוחם ועזבתי את חדר השינה. עצרתי בראש גרם מדרגות העץ הגדול; שומע את קולות השמחה מגיעים מתחתי. נשמתי עמוקות כאילו עמדתי לצלול אל מים עמוקים. לא היה לי ממה מפחד, לא הייתה כל סיבה להסס, ועדיין ההרגלים המוטבעים בי מגיל צעיר השתלטו עליי. הייתה לי כל זכות לרדת במדרגות, ללכת בין הקבוצה העליזה שחגגה כאן כאדון הבית ובן זוגה של הליידי שהייתה בעלת המקום. עבור כל האנשים מתחת הייתי בעל האחוזה טום תלתל-גירית, מפשוטי העם, אבל הועלה לדרגת אציל בעקבות נישואיו לליידי מולי. הממזר פיץ-אביר הרואה לרחוק נקבר לפני עשרים שנה. עבור האנשים מתחת, הייתי בעל האחוזה טום ומארגן המשתה שבו הם משתתפים.

אפילו אם לבשתי מכנסיים מטופשות מג'מאליה.

היססתי רגע אחד נוסף. יכולתי לשמוע שתי קבוצות נפרדות של נגנים המכוונים את כלי הנגינה. צחוקו של חידה הדהד לפתע בקול רם וברור, גורם לי לחייך. זמזום הקולות מהאולם הראשי גבר ואז נחלש שוב. אחד מהנגנים הצליח להשתלט על המשתה, מכיוון שנעימת ריקודים מהירה נשמעה לפתע מבעד לשאר הקולות והייתה רמה יותר מהשאר. איחרתי, לא היה בכך ספק, והדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לרדת למטה. אבל הייתה מתיקות לעמוד כאן למעלה, מעל כולם, לדמיין את רגליה המהירות של סרפד ועיניו הבורקות של חידה, כאשר הוא הוביל אותה בצעדי הריקוד. הו, ומולי! היא ממתינה לי! הפכתי להיות רקדן סביר במרוצת השנים, למענה, מכיוון שהיא כה אהבה לרקוד. והיא לא תסלח לי אם אשאיר אותה שם לבד.

מיהרתי במורד מדרגות העץ המבריקות, הגעתי אל מבוא האולם ושם חגיגה ארב לי. שר הבית הצעיר והחדש שלנו נראה מרשים ביותר בחולצה לבנה, מקטורן שחור ומכנסיים שחורות לפני אופנת ג'מאליה. נעלי הבית הירוקות שלו היו מושכות עין, כמו הצעיף הצהוב סביב צווארו. ירוק וצהוב היו צבעי יערות-נצרים, וחשדתי שהמלבוש היה רעיונה של סבלנות. לא העליתי חיוך על שפתיי, אבל אני חושב שהוא ראה אותו בעיניי. הוא עמד זקוף עוד יותר מכפי שהיה ניתן, בחן אותי והודיע לי ברצינות, "אדוני, ישנם נגנים בדלת".

יריתי לעברו מבט מבולבל. "אז תיתן להם להיכנס, בן אדם. זאת חגיגת החורף".

הוא עמד במקומו, שפתיו מכווצות בחוסר נעימות. "אדוני, איני חושב שמישהו הזמין אותם".

"זאת חגיגת החורף", חזרתי על דבריי, מתחיל להתעצבן. מולי לא תהייה מרוצה מכך שאגרום לה להמתין. "סבלנות הזמינה כל נגן, שחקן, לוליין, פחח ונפח שהיא אי פעם פגשה כדי שישהה כאן אתנו. היא כנראה הזמינה אותם כבר לפני מספר חודשים ושכחה מזה".

לא חשבתי שהוא מסוגל להזדקף עוד יותר, אבל הוא הצליח. "אדוני, הם עמדו מחוץ לאורוות, מנסים להציץ מבעד לחריץ בקרשים. גבוה שמע את הכלבים נובחים ויצא לבדוק מה קרה ומצא אותם. אז הם אמרו לנו שהם נגנים וכי הזמינו אותם אל חגיגת החורף".

"ובכן?"

הוא נשם עמוקות. "אדוני, איני חושב שהם נגנים. אין להם כלי נגינה. ועל אף שאחד מהם אמר שהם נגנים, אדם אחר מהם אמר שלא, הם היו לוליינים. אבל כאשר גבוה אמר שהוא יוביל אותם אל דלת הכניסה, הם אמרו שלא היה צורך בכך, הם לא רצו להיכנס פנימה וישמחו לישון באורווה". הוא הניד בראשו. "גבוה דיבר איתי בפרטיות בזמן שהביא אותם. הוא חושב שהם לא מי שהם טוענים שהם. וגם אני".

יריתי לעברו מבט. הוא שילב את זרועותיו. הוא לא הביט בעיניי, אבל פיו היה עיקש. מצאתי מעט סבלנות עבורו. הוא היה צעיר ויחסית חדש באחוזה. קרביט ידיים-רכות, שר הבית העתיק שלנו, מת בשנה שעברה. חידה לקח על עצמו את מרבית חובותיו של האיש הזקן, אבל התעקש שיש צורך להביט שר בית חדש ליערות-נצרים. השבתי שאין לי זמן למצוא מחליף, ולאחר שלושה ימים, חידה הביא לנו את חגיגה. לאחר חודשיים, חגיגה עדיין למד את תפקידו, כך אמרתי לעצמי, וחשבתי כי חידה הזהיר את הבחור יותר מדי. חידה היה, אחרי הכול, האיש של צ'ייד, ולמרות שחגג ברגע זה ממש, הוא היה אדם זהיר ביותר. אם הייתי נותן לו לפעול על פי דרכו, הוא היה מציב משמר ביערות-נצרים שיתחרה בגודלו של צבא המלכה. חזרתי אל העניין המדובר.

"חגיגה, אני מעריך את זהירותך. אבל זוהי חגיגת החורף. ואין זה משנה אם הם נגנים או קבצנים נודדים, לא ארחיק אדם מדלתי בחג שכזה, או בערב מושלג שכזה. על עוד יש חדרים בבית, הם לא צריכים לישון באורווה. הבא אותם פנימה. אני בטוח שיהיה בסדר".

"אדוני". הוא לא הסכים איתי, אבל הוא ציית. הדחקתי אנחה. זה יספיק לעת עתה.

פניתי להצטרף אל החגיגה באולם הגדול.

"אדוני?"

פניתי חזרה לעברו. קולי היה קשוח יותר מהרגיל כששאלתי אותו, "האם יש משהו אחר שבו אוכל לעזור לך, חגיגה? משהו דחוף?" יכולתי לשמוע את הצלילים המהוססים של הנגנים, כאשר הם התחילו לנגן יחדיו בהרמוניה. החמצתי את הריקוד הראשון.

ראיתי את שיניו נושכות לרגע את שפתו התחתונה. הוא החליט לספר את אשר על ליבו. "אדוני, עדיין ממתינים לך בחדר העבודה שלך".

"ממתינים?"

חגיגה נאנח אנחה של קדוש מעונה. "לפני מספר שעות, שלחתי אליך את אחד המשרתים הזמניים כי ממתינה לך הודעה. הוא אמר שהוא צעק לך את ההודעה מבעד לדלתות חדר הרחצה. אני חייב להודיע לך, אדוני, זה מה שקורה שמשתמשים בנערים ונערות לא מנומס כמשרתים. היינו צריכים להביא כמה משרתים לכאן באופן קבוע, אפילו אם רק בשביל לאמן אותם לשימוש עתידי".

למראה מבטי העייף, חגיגה כחכח בגרונו ושינה את הטקטיקה. "התנצלותי, אדוני. הייתי צריך לשלוח אותו חזרה ולוודא כי שמעת אותו".

"ובכן, לא שמעתי. חגיגה, האם תוכל לטפל בזה למעני?" התקדמתי בהיסוס לעבר האולם. רעש המנגינה גבר.

חגיגה הניד בראשו. "אני מצטער מאוד. אבל נאמר לי כי ההודעה מיועדת רק עבורך. שאלתי פעמיים אם אוכל לעזור ואפילו הצעתי לכתוב את ההודעה בעצמי על מנת שתקבל אותה". הוא הניד בראשו. "אך מתברר שהיא מיועדת לאוזניך בלבד".

אם כך, יכולתי לנחש מה מקור ההודעה. בעל האחוזה באריט ניסה להשיג ממני הסכמה שתאפשר לשלוח קצת מהמקנה שלו לרעות עם הכבשים שלנו. רועה הצאן שלנו התעקש בעוז כי מספר רב של חיות יוכל לפגוע בעשבי המרעה. החלטתי להקשיב לעצתו של רועה הצאן לין, אפילו אם באריט היה מוכן לשלם כעת סכום כסף נאה. ערב חגיגת החורף לא היה זמן לעסקים. החלטתי לדבוק בכך. "זה בסדר, חגיגה. ואל תהייה קשוח מדי עם המשרתים שלנו. אתה צודק. אנחנו צריכים לצרף אחד או שניים לצוות האחוזה. אבל רוב המשרתים הזמניים בכל מקרה יעסקו במשך חייהם בפרדסים או ילמדו את מקצועות אימם. נדיר מאוד שיש משרתים בסגל קבוע כאן בנצרים". לא רציתי לחשוב על זה עכשיו. מולי המתינה לי! נשמתי עמוקות והגעתי לדבר החלטה. "עד כמה שאין זה מתחשב מצדי להשאיר שליח ממתין עבורי, יהיה גס רוח מצדי להניח לליידי שלי לעבור את הריקוד השני ללא מלווה. אנא מסור את התנצלותי לשליח על העיכוב הרב ודאג שיישלח אליו אוכל ומשקה. אמור לו שאגיע אל חדר העבודה שלי מיד לאחר הריקוד השני". לא רציתי לעשות זאת. החגיגות קראו אלי הלילה. רעיון טוב יותר עבר במוחי. "לא! הזמן אותו להצטרף לחגיגות. אמור לו שייהנה הערב וכי נוכל לשבת יחדיו מחר לפני שעת הצהריים". לא יכולתי לחשוב שהיה משהו כה דחוף בחיי שידרוש ממני את תשומת ליבי הלילה.

"היא, אדוני".

"חגיגה?"

"היא. זוהי אישה, אדוני. טוב, לפי האופן שבו היא נראית, היא אפילו לא אישה. כמובן, כבר הצעתי לה לאכול ולשתות. לא אזניח אדם שמגיע אל דלתנו. בוודאי שלא אישה שנראה כי ערכה מסע ארוך ומפרך".

המנגינה המשיכה לנגן ומולי המתינה. עדיף שהשליחה תמתין ולא מולי. "אז הצע לה חדר, ושאל אם היא רוצה להתרחץ במים חמים או ארוחה שקטה לפני שניפגש מחר. עשה ככל יכולתך על מנת שהיא תרגיש בנוח, חגיגה, ואני אעניק לה כמה שאוכל מזמני ביום המחרת".

"אעשה זאת, אדוני".

הוא פנה ללכת אל אולם הכניסה ואני מיהרתי אל האולם הגדול של יערות-נצרים. שתי הדלתות הגדולות היו פתוחות, קרשי עץ האלון הזהובים נצצו באור הקמין והנרות. מנגינה ונקישות רגליים ומחיאות כפיים נשמעו במסדרון, אבל כאשר התקרבתי לשם, הנגנים ניגנו את המעבר האחרון והכריזו בצעקה כי הריקוד הראשון הסתיים. פלבלתי בעיני על חוסר מזלי.

אבל כאשר נכנסתי אל האולם, בינות לנחשול התשואות שקיבלו הנגנים, ראיתי כי שותפה לריקוד של מולי קד בכבדות לפניה. אח הצעיר גדל כמו דשא פרא בשנה האחרונה. הוא היה בחור כהה ונאה כמו אביו, אבל גבותיו ופיו המחייך היו של מולי. בגיל שבע-עשרה, הוא נאלץ להשפיל את מבטו כדי להישיר מבט לאמו כאשר הם צעדו את צעדי המחול. לחייו היו סמוקים מהתנועות המהירות של הריקוד ונראה שמולי לא שמה לב להיעדרי אפילו רגע אחד. כאשר היא נשאה מבטה ועיניה פגשו בעיני, היא חייכה. בירכתי בליבי את אח והחלטתי כי אמצא דרך להביע לו את תודתי. בקצה השני של החדר, אחיו הבוגר, הוגן, שכב לצד הקמין. סרפד וחידה עמדו בקרבת מקום; לחייה של סרפד היו ורודות וידעתי כי הוא צוחק עם אחותו הבכורה, וחידה היה שותף למהתלה.

חציתי אל החדר אל מולי, עוצר מדי פעם על מנת לקוד ולהחזיר ברכות שלום עם אורחינו הרבים. כל אדם משכבות החיים השונות היה במקום. האצילים הבכירים והזוטרים מהאזור שלנו היו כאן, לבושים במיטב מחלצותיהם בתחרה ומכנסי פשתן, אבל אני זיהיתי את ג'ון הפחח ואת תופרת הכפר וגם את מייצר הגבינה המקומי. הבגדים החגיגיים אולי היו מעט מיושנים וקצת בלויים, אבל הם כובסו למאורע והזלזלים ונזרי הצינית שהם לבשו היו רעננים. מולי הציבה את ריחותיה הריחניים הטובים ביותר, כך שניחוחות לבנדר ויערות מילאו את האוויר בזמן שלהבות מרקדות צבעו את הקירות בגווני זהב ודבש. מדורות גדולות בערו בשלושת האחים, שעליהם נערים כפריים אדומי פנים סובבו בשרים צלויים. כמה משרתות עמדו ליד חבית שיכר בפינה, ממלאות כוסות על מגשים שאותן הן יציעו לרקדנים המתנשפים עם תום המנגינה.

בקצה אחד של החדר, השולחנות היו עמוסים בלחמים, תפוחים וצלוחיות צימוקים ואגוזים, עוגיות וגבינות, צלחות של בשרים ודגים מעושנים, ומעדנים אחרים שלא הכרתי. רצועות נוטפות של הבשר הצלוי המסתובב מעל האש היה כל מה שאדם היה צריך, ואת הניחוח המשכר של האווירה החגיגית. הספסלים התמלאו באורחים שכבר נהנו מהמזון והמשקה, מכיוון שגם הייתה בירה ויין בשפע.

בקצה האחר של החדר, הנגנים הראשונים פינו את מקומם ללהקה השנייה. חול פוזר על הרצפה עבור הרקדנים. בוודאי והחול היה מעוצב בצורות אלגנטיות טרם בואם של האורחים, אבל כעת הוא היה מפוזר בכל רחבי האולם בעקבות צעדיהם הפזיזים של הרקדנים. הגעתי אל מולי בדיוק כאשר הנגנים החדשים השמיעו את התווים הראשונים. הנעימה הזאת הייתה מהורהרת כפי שהראשונה הייתה עליזה, ולכן כאשר מולי לקחה את ידי והובילה אותי אל רחבת הריקודים, יכולתי להחזיק את שתי ידיה ולשמוע את קולה מבעד למנגינה. "אתה נראה נאה מאוד הלילה, אדון האחוזה תלתל-גירית". היא משכה אותי לעבר שורה של אנשים אחרים. קדתי ברשמיות מעל לידינו המשולבות.

"אם את מרוצה, אז השגתי את מטרתי", השבתי. התעלמתי מהבד המתנפנף כנגד שוקיי כאשר הסתובבנו, נפרדנו לרגע, ואז ידינו נפגשו שוב. הבחנתי בחידה ובסרפד. כן, הוא לבש את אותם מכנסיים מתנפנפים, בכחול, והוא אחז בידיה של בתי, לא בקצות אצבעותיה אלא בידיה. סרפד חייכה. כשהבטתי חזרה במולי, היא חייכה גם כן. היא הבחינה אל הכיוון שבו הבטתי.

"האם אי פעם היינו כה צעירים?" היא שאלה אותי.

הנדתי בראשי. "לא נראה לי", אמרתי. "כשהיינו בגילם, החיים היו קשים עבורנו". התקרבתי אליה, הנחתי את ידיי על מותניה והנפתי אותה כאשר הסתובבנו. היא הניחה את ידיה על כתפיי, פיה נפער בפליאה ושמחה. מסביבנו, הרקדנים האחרים ירו מבטים לעברנו. כשהנחתי אותה חזרה על רגליה, הערתי, "וזאת הסיבה שאנחנו צריכים להיות צעירים כעת".

"אולי אתה". לחיה היו ורודות והיא נראתה מתנשמת כאשר המשכנו להתקדם ואז הסתובבנו, נפרדנו והתאחדנו שוב. או כמעט התאחדנו. לא, הייתי צריך להסתובב שוב ואז… הרסתי את הריקוד ללא תקנה, בדיוק כאשר התגאיתי שאני מכיר היטב את כל צעדי הריקוד הזה. הרקדנים האחרים חמקו ממני, חולפים מסביבי כאילו הייתי סלע בתוך נהר. הסתובבתי במעגל, מחפש אחר מולי, ומצאתי אותה עומדת מאחורי, מניחה את ידיה בניסיון חסר תועלת לעצור את צחוקה. הושטתי את ידי לעברה, מתכוון להכניס את עצמנו חזרה אל הריקוד, אבל היא תפסה את שתי ידיי ולקחה אותי מהרחבה, צוחקת בקול רם. פלבלתי בעיני וניסיתי להתנצל, אבל "זה בסדר יקירי. יהיה טוב קצת לנוח ולאכול משהו. אח התיש אותי מוקדם יותר עם הריקודים המהירים שלו. אני צריכה מנוחה קלה".

"גם אני", שיקרתי לה. פניה היו סמוקות והיא חייכה כאשר הרימה את ידה והצמידה אותה לחזה כדי להרגיע את ליבה ההולם. רק התיישבתי כאשר משרת נעמד לצידי, מציע להביא לה יין. היא הנהנה והמשרת עזב את המקום.

"מה זה היה, תפור מסביב לכובעו?" שאלתי בהיסח הדעת.

"נוצות. ותלתלים מרעמות וזנבות סוסים".

הבטתי לעברה.

היא הסבירה. "זה הרעיון של סבלנות. כל הנערים שהיא שכרה מנצרים לחגיגות החורף יהיו לבושים כך. נוצות כדי שצרותינו יפרחו מכאן וזנבות סוסים, על מנת שזה מה שהצרות יראו כאשר נימלט מהן".

"אני… מבין". זה היה השקר השני שלי הערב.

"טוב מאוד שאתה מבין, כי לי אין ממש מושג. אבל בכל חגיגת חורף היא צריכה להמציא משהו, נכון? אתה זוכר את הפעם שבה היא הושיטה מוטות עץ ירוקים לכל גבר רווק שהגיע אל החגיגה? ואורכו של המטה נקבע על פי גבריותו?"

נשכתי את הצחוק שאיים לפרוץ ממני. "אני זוכר. מתברר שהיא חשבה שהגבירות הצעירות היו זקוקות לסימן מובהק אילו גברים צעירים יהיו מתאימים יותר להיות בני זוגן".

מולי הרימה את גבותיה. "אולי הן באמת צריכות. היו שש חתונות בחגיגות האביב באותה השנה".

אשתי הביטה לעבר הקצה השני של החדר. סבלנות, אימי החורגת, הייתה לבושה בשמלה מפואר ועתיקה העשויה מקטיפה כחולה בהירה ותחרה שחורה בחפתים ובצווארון. שיערה האפור והארוך היה מסורק לצמות וצמוד סביב ראשה כמו עתר. היה בו זלזל צינית בודד ועשרות נוצות כחולות המבצבצות מכל הזוויות. מניפה הייתה תלויה מאחד פרקי ידיה; הוא היה כחול כדי להתאים לשמלה ולנוצות וגם קצהו היה מעוטר בתחרה שחורה. היא נראתה יפה ותימהונית בעת ובעונה אחת, כמו תמיד. היא נפנפה באצבעה לעבר בנה הצעיר ביותר של מולי, מזהירה אותו בנוגע לדבר מה. אח עמד זקוף, מביט ברצינות לעברה, אבל אצבעותיו השלובות רעדו מאחורי גבו. אחיו הוגן עמד במרחק מה ממנו, מסתיר את חיוכו וממתין שהוא יתפרץ. ריחמתי על שניהם. סבלנות עדיין חשבה שהם בני עשר ושתים-עשרה.

"הייתי רוצה שהליידי סבלנות תידע שעוד מהנגנים שלה הגיעו. אני מקווה שזאת הלהקה האחרונה. אם יגיעו עוד נגנים, הם יתחילו לריב על סדר וזמן ההופעה". כל נגן שהוזמן אל יערות-נצרים קיבל הבטחה כי הוא יקבל ארוחות ומקום חם לישון בו, וארנק קטן עבור הופעותיהם. שאר הכסף שהם יקבלו יהיה תלוי באורחים, ולעתים קרובות, הנגנים שהופיעו זמן רב יותר מכולם זכו במענקים הנכבדים ביותר. שלוש להקות היה יותר ממספיק עבור חגיגות החורף באחוזתנו. ארבע להקות יהיה אתגר אמיתי.

מולי הנהנה. היא הרימה את ידיה אל לחיה הסמוקות. "אני חושבת שאשב כאן עוד קצת זמן. הו, הנה הבחור עם היין שלי!"

המנגינה נפסקה וניצלתי את ההזדמנות לחצות את רחבת הריקודים במהירות. סבלנות ראתה אותי מתקרב וחייכה תחילה ואז הזעיפה פניה לעברי. כאשר הגעתי אליה, היא שכחה מאח והוא הצליח להימלט יחד עם אחיו. היא סגרה את המניפה שלה בחדות, הצביעה איתה לעברי ושאלה אותי בהאשמה, "מה קרה למכנסיים שלך? החצאיות המתנפנפות האלו מסביב לרגליך נראות כמו מפרש קרוע של ספינה!"

השפלתי מבטי לעברם ואז נשאתי עיני לעברה. "זה הסגנון החדש מג'מאליה". זעפה רק העמיק ולכן הוספתי, "מולי בחרה אותם עבורי".

ליידי סבלנות הביטה לעברם כאילו הסתרתי חתלתולים בתוכם. אז היא נשאה עיניה לעברי, חייכה ואמרה, "הצבע יפה. ואני בטוחה שהיא שמחה שלבשת אותם".

"אכן".

סבלנות הרימה את ידה, פרשתי את ידי והיא הניחה את ידה על זרועי והתחלנו את ההתהלכות האיטית לאורך האולם הגדול. האנשים פינו לנו דרך, משתחווים וקדים. ליידי סבלנות, כך היא נקראה הערב, הרכינה ראשה בקדרות או חיבקה בחום כל אדם שהיא פגשה. אני הייתי פשוט שמח להיות המלווה שלה ולשמור על פנים קפואות כאשר היא לחשה על נשימתו המצחינה של לורד דורדן או כמה מהר הפחח דן איבד את שיערו. כמה מהאורחים המבוגרים יותר זכרו שהיא לא הייתה רק הליידי של יערות-נצרים, אלא גם אשתו של הנסיך אביר. במובנים רבים, היא עדיין שלטה כאן, מכיוון שסרפד בילתה את מרבית ימיה בטירת הצבי ומולי הייתה מרוצה מכך שסבלנות עסקה ברוב המנהלות. היה נדיר ששתי נשים היו מסוגלות לחיות בשלום ובשלווה תחת קורת גג אחת.

כשהגענו אל הכיסא המועדף עליה ליד הקמין, הושבתי אותה שם, הבאתי לה כוס סיידר מהול ואז אמרתי לה, "להקת הנגנים האחרונה שלך הגיעה בדיוק כשירדתי במדרגות. לא ראיתי אותם נכנסים עדיין, אבל חשבתי שתרצי לדעת כי הם הגיעו".

היא הרימה את גבותיה לעברי ואז פנתה להביט בחדר. להקת הנגנים השלישית השתלטה על הבימה. היא הביטה חזרה לעברי. "לא, כולם הגיעו. נזהרתי מאוד בבחירה שלי השנה. עבור חגיגות החורף, חשבתי לעצמי, אני צריכה אנשים חמים כדי להרחיק את הקור. ולכן, אם תסתכל, תראה שיש אדם אדמוני בקול להקה שהזמנתי. שם, אתה רואה את האישה המכחכחת בגרונה? הבט ברעמות שיערה. אל תגיד שהיא לא תצליח לחמם את האווירה". היא אכן נראתה כאישה חמה מאוד. היא הובילה את הרקדנים בסיפור ארוך המיועד יותר לשמיעה מאשר לריקוד, והיא שרה אותו בקול גרוני ועמוק. הקהל שלה, הצעירים והזקנים, התקרבו אליה כאשר היא שרה את הסיפור העתיק על העלמה שפותתה על-ידי האיש הזקן של החורף, אשר נשא אותה אל מצודת הקרח העתיקה שלו בדרום הרחוק.

כל האנשים היו מרותקים אל הסיפור, ולכן תנועתם של שני גברים ואישה הנכנסים אל האולם לכדה את עיני. הם נראו מעט עייפים, ואולי הם באמת היו לאחר המסע הארוך שלהם בערב המושלג. היה ברור שהם הלכו ברגל, מכיוון שמכנסי העור שלהם היו רטובים עד לברכיהם. הביגוד שלהם היה מוזר, כמו בגדי להקת נגנים, אבל לא מסוג שאי פעם ראיתי. מגפיהם הגבוהים היו צהובים, מכנסי העור היו קצרים, עוברים בקושי את קצה מגפיהם. מעיליהם היו עשויים מאותו סוג עור, מעובד וצבוע באותו גוון חום בהיר, לבושים בחולצות צמר עבות מתחתיהם. הם התהלכו בחוסר נוחות, כאילו הצמר היה צמוד מדי מתחת לבגדי העור. "הנה הם הגיעו", אמרתי לה.

סבלנות הביטה בהם מהקצה השני של החדר. "לא שכרתי אותם", היא הכריזה בנחרת בוז. "הבט באישה הזאת, היא חיוורת כמו רוח רפאים. אין בה חום כלל. והגברים חורפיים ממש כמותה, עם צבע שיער של פרוות דוב קרח. בררר. קר לי רק מלהסתכל עליהם". אז הקמטים התיישרו על מצחה. "טוב. לא ארשה להם לשיר הלילה. אבל הבה ונזמין אותם לחגיגות הקיץ, כאשר סיפור מקפיא אחד או שניים יהיה נעים בלילות החמים".