חולצות אדומות – פרולוג ופרק ראשון

בואו לקרוא את הפרולוג ואת הפרק הראשון מתוך "חולצות אדומות", ספרו של זוכה פרס ההוגו והלוקוס, ג'ון סקאלזי

מאת: ג'ון סקאלזי

תקציר העלילה

סגן משנה אנדרו דאל הצליח להתקבל אל האינטרפיד, ספינת הדגל היוקרתית של האיחוד האוניברסלי מאז שנת 2456. זהו תפקיד יוקרתי ביותר שבמסגרתו יוכל להשתתף בעשרות משלחות מחקר עם הקצינים המפורסמים והמעוטרים ביותר בצי.

נראה שהחיים מחייכים אל אנדרו…אך אז הוא מתחיל להבין שכל משימת מחקר כוללת בתוכה מפגש אלים וקטלני עם כוחות חייזריים. הקצינים הבכירים תמיד ישרדו את המפגשים הללו ולמרבה הצער, לפחות איש צוות אחד מהדרגים הנמוכים תמיד ימות. מתברר שאנשי צוות נבונים מוצאים את כל התירוצים והסיבות על מנת לחמוק מהשתתפות באותן משימות. 

אנדרו ושאר חבריו מבינים כי ימיהם ספורים, וכי אם הם לא רוצים למות בידי חייזרים מפלצתיים, נחילי רובוטים רצחניים או באמצעות פיצוץ אקראי של לוח בקרה, הם חייבים ליטול את גורלם בידיהם.

קריאה נעימה!

* * *

 

החולצות האדומות מוקדש לאנשים הבאים:

לוויל וויטון, אשר אני אוהב בכל האהבות האהובות שניתן לאהוב;

למייקל ברנס, חברי מאז ימי ה-TRS-80 בספריה הציבורית בגלנדורה;

ולג'ו מאלוזי וברד רייט, אשר לקחו אותי איתם לחלל.

 

 

פרולוג

ממקום מושבו על ראש הסלע הגדול, סג"ם טום דייוויס הביט אל הקצה השני של המערה, לעבר קפטן לושיוס אברנתי, קצין המדעים ק'אינג והמהנדס הראשי פול ווסט שעמדו על סלע אחר וגדול יותר וחשב לעצמו, טוב, זה מצב מחורבן.

"תולעי אדמה בורגוביות!" אמר קפטן אברנתי, מכה בכף ידו הפתוחה על הסלע. "הייתי צריך לדעת".

היית צריך לדעת? איך לכל הרוחות אתה לא ידעת? חשב סג"ם דייוויס והביט לעבר רצפת המערה המטונפת, הקרקע נעה פה ושם, כאשר גבשושיות עמומות מסמנות את תזוזתן של התולעים הענקיות והטורפות.

"אני לא חושב שאנחנו צריכים פשוט להיכנס לכאן", אמר דייויס לצ'ן, איש הצוות הנוסף במשלחת המחקר שלהם, כאשר הם נכנסו אל המערה. אברנתי, ק'אינג ו-ווסט כבר נכנסו פנימה ראשונים, למרות העובדה שדיוויס וצ'ן היו למעשה חוליית האבטחה שלהם.

צ'ן, אשר היה קצין טרי, נחר בבוז. "הו, בחייך". הוא אמר. "זאת רק מערה. מה בכלל יכול להיות שם?"

"דובים?" הציע דייוויס. "זאבים? חבורה של טורפים גדולים אשר אולי חושבים שהמערה יכולה להוות מחסה טוב כנגד איתני הטבע? האם אי פעם יצאת לקמפינג?"

"אין דובים על הפלנטה הזאת", אמר לו צ'ן, מפספס במספר מטרים את הכוונה של דייוויס. "ובכל מקרה, יש לנו אקדחי פעימות. עכשיו קדימה. זאת משימת המחקר הראשונה שלי. אני לא רוצה שהקפטן ישאל את עצמו איפה אני נמצא". הוא רץ פנימה אחר הקצינים.

ממקומו על הסלע, דייוויס הביט לעבר הכתם המאובק על רצפת המערה שהיה כל מה שנותר מצ'ן. תולעי האדמה, שנמשכו למקום בעקבות רעשי בני האנוש הפולשים אל המערה, התחפרו מתחתיו וגררו אותו מטה, לא מותירים ממנו זכר מלבד הדי הצעקות והכתם הזה.

טוב, זה לא בדיוק נכון, חשב דייוויס, הציץ אל תוך המערה וראה את כף היד שנחה שם, עדיין אוחזת באקדח הפעימות שהיה לפות בידו של צ'ן, וכפי שהתברר, לא עזר לו בכלל.

האדמה רעדה והיד נעלמה.

בסדר, עכשיו זה נכון, חשב דייוויס.

"דייוויס!" קרא קפטן אברנתי. "הישאר היכן שאתה! כל תנועה על הקרקע תביא אלינו את התולעים! הם יאכלו אותך מיד!"

באמת תודה על המידע הברור וחסר הערך הזה, דביל, חשב דייוויס, אבל הוא לא אמר זאת בקול רם, מכיוון שהוא רק היה סג"ם ואברנתי היה הקפטן. במקום זה, מה שהוא אמר היה, "כן, קפטן".

"יפה", אמר אברנתי. "אני לא רוצה שתנסה לרוץ ולהגיע אל פתח המערה כי אחת התולעים תתפוס אותך. אביך לעולם לא יסלח לי".

מה? חשב דייוויס, ולפתע הוא נזכר שקפטן אברנתי שירת תחת אביו על הבנג'מין פרנקלין. הספינה בנג'מין פרנקלין יהי זכרה ברוך. ולמעשה, אביו של דייוויס היה זה שהציל את אברנתי, סג"ם בעצמו באותה התקופה, בכך שהשליך אותו, מחוסר הכרה, לתוך תא ההצלה, צלל עצמו פנימה, ושיגר את התא מספר שניות לפני שהפרנקלין התפוצצה באור יקרות סביבם. הם ריחפו בחלל במשך שלושה ימים, כמעט אוזל להם החמצן בתא, לפני שהצילו אותם.

דייוויס הניד בראשו. היה זה מוזר מאוד שכל הפרטים האלו על אברנתי פתאום הופיעו במוחו, במיוחד בנסיבות האלו.

כאילו בסימן מוסכם מראש, אברנתי אמר, "אתה יודע שאביך הציל פעם את חיי".

"אני יודע – " החל דייוויס, ואז כמעט נפל מראש הסלע, כאשר תולעי האדמה השליכו את עצמן על האבן הגדולה, גורמות לה להתנודד.

"דייוויס!" אמר אברנתי.

דייוויס התכופף, משטח את עצמו כנגד הסלע על מנת לשמור על שיווי המשקל שלו. הוא הביט לעבר אברנתי, אשר התייעץ כעת עם ק'אינג ו-ווסט. מבלי שהיה מסוגל לשמוע אותם, דייוויס ידע שהם מספרים אחד לשני את כל מה שהם ידעו על תולעי אדמה בורגוביות ומנסים לתכנן תוכנית שתאפשר להם לנטרל את היצורים הללו, כדי שיוכלו לחצות את המערה בבטחה ולהגיע אל החדר שבו היה המחשב המרכזי העתיק של אנשי בורגוביה, שאולי יוכל להעניק להם רמז שיסביר להם מדוע נעלם אותו גזע חכם ומסתורי.

אתה באמת צריך להתחיל להתמקד במצב הנוכחי שלך, חלק כלשהו במוחו של דייוויס אמר לו, והוא הניד שוב בראשו. דייוויס לא היה יכול להתנגד למשפט הזה; המוח שלו מצא זמן מוזר להתחיל לחשוב על מידע שולי שלא הועיל לו כלל ברגע זה.

התולעים הזיזו שוב את הסלע שלו. דייוויס אחז בו בחוזקה והיה מסוגל לראות שאברנתי, ק'אינג ו-ווסט התחילו לפעול בנמרצות יתר על מנת לפתור את הבעיה.

מחשבה הופיעה במוחו של דייוויס. אתה חלק מחוליית האבטחה, היא אמרה. יש לך אקדח פעימות. אתה פשוט יכול לאדות את היצורים האלו.

דייוויס היה מכה את עצמו בראשו אילו התולעים לא היו עושות זאת בעצמן, דוחפות את הסלע כנגד רקתו בכל רגע. כמובן! אקדח הפעימות! הוא הושיט את ידו אל חגורתו על מנת להסיר את האקדח מהנרתיק. בזמן שהוא עשה זאת, חלק אחר ממוחו תהה מדוע הוא עושה זאת. אם באמת חיסול התולעים היה באמת הפתרון הפשוט ביותר, בוודאי קפטן אברנתי או אחד מהקצינים האחרים היו פוקדים עליו לעשות כן.

נראה שיש לי הרבה קולות בראש היום, אמר חלק שלישי במוחו של דייוויס. הוא התעלם מהקול המסוים הזה וכיוון לעבר גבשושית נעה על האדמה המתקרבת לעבר הסלע.

הזעקה של אברנתי "דייוויס! לא!" הגיעה בדיוק ברגע שבו דייוויס ירה, שולחי אלומת אור של חלקיקים בוהקים וקטלניים לעבר ערימת האדמה. זעקה בקעה מתוך האדמה ולאחריה דבר מה התנועע בחדות, ולאחריה נשמעה נהמה מבשרת רעות, ולאחריה רצפת המערה התפרצה כאשר עשרות תולעים בקעו מתוך האדמה.

"אקדח הפעימות הוא חסר תועלת כנגד תולעי אדמה בורגוביות!" דייוויס שמע את קצין המדעים ק'אינג אומר מעל הרעש המחריד של התולעים הרוחשות. "התדר של הפעימה הופך אותם לאלימים יותר. סג"ם דייוויס זימן אלינו ברגע זה את כל התולעים באזור הזה!"

לא יכולת להגיד לי את זה לפני שיריתי? דייוויס רצה לצרוח. לא יכולת פשוט להגיד, הו, דרך אגב, אל תירה בתולעי האדמה הבורגוביות במהלך התדרוך למשימה? כשהיינו עוד בספינה? שבה דיברנו על כך שאנחנו הולכים לנחות בבורגוביה? שיש בה תולעי אדמה מזורגגות?

דייוויס לא היה יכול לצרוח את הדברים האלו לעבר ק'אינג מכיוון שהוא ידע שאין סיכוי שק'אינג ישמע אותו, ומלבד זאת, היה כבר מאוחר מדי. הוא ירה. התולעים היו בטירוף. ככל הנראה מישהו עומד למות.

זה ככל הנראה יהיה סג"ם דייוויס.

מבעד לכל השאון והאבק, דייוויס הביט לעבר אברנתי, אשר הביט חזרה לעברו, מצחו מקומט בדאגה. ואז דייוויס תהה מתי, אם אי פעם, אברנתי דיבר אליו לפני המשימה הזאת.

הו, בטח אברנתי דיבר אתו – הוא ואביו של דייוויס היו קרובים מאוד מאז שהפרנקלין הושמדה. הם היו חברים. חברים טובים. ככל הנראה אברנתי הכיר את דייוויס כאשר היה נער, ויכול להיות שהוא אפילו משך כמה חוטים כדי להעניק לבנו של חברו מקום על האינטרפיד, ספינת הדגל של האיחוד האוניברסלי. הקפטן לא הסתובב ובילה עם דייוויס – אסור שהקפטן יראה יחס מיוחד לאחד מהקצינים – אבל בוודאי הם דיברו בעבר. כמה מילים פה ושם. אברנתי אולי שואל לשלומו של אביו של דייוויס. או באחת משימות המחקר האחרות.

דייוויס לא הצליח להיזכר.

לפתע, הנהמות נפסקו. התולעים, באותה המהירות שבה הם נכנסו לאמוק, נרגעו והתחפרו חזרה בתוך האדמה. הקרקע נרגעה.

"הן נעלמו!" דייוויס שמע את עצמו אומר.

"לא", אמר אברנתי. "אלו הן תולעים חכמות".

"אני יכול להגיע אל פתח המערה!" דייוויס שמע את עצמו אומר.

"הישאר בדיוק היכן שאתה, סג"ם!" אמר אברנתי. "זוהי פקודה!"

אבל דייוויס זינק מהסלע והתחיל לרוץ לעבר פתח המערה. חלק כלשהו במוחו של דייוויס שאג למראה חוסר ההיגיון של הפעולה הזאת, אבל לכל שאר החלקים של דייוויס לא היה אכפת. הוא ידע שהוא חייב לזוז. זה היה כמעט כמו דחף פנימי. כאילו לא הייתה לו ברירה.

אברנתי צרח "לא!" בתנועה איטית ומושלמת, ודייוויס הצליח לחצות מחצית מהדרך. אז האדמה התפרצה כאשר תולעי אדמה, מסודרים בחצי מעגל, השליכו את עצמם לעבר דייוויס.

וברגע הזה, כאשר הוא נסוג לאחור, ולמעשה בדיוק כאשר פניו הביעו פליאה אדירה, לסג"ם דייוויס הייתה הארה.

זה היה הרגע המחולל של חייו. הסיבה שלשמה הוא היה קיים. כל דבר שהוא אי פעם עשה בעבר, כל דבר שהוא היה פעם היה, אמר או רצה, הוביל אותו לנקודה הזאת בחייו, לסגת לאחור בזמן שתולעי אדמה בורגוביות נוברות באדמה ומזנקות לעברו. זה היה הייעוד שלו. הגורל שלו.

בין רגע, כאשר הוא הביט לעבר השיניים החדות כתער הרועדות בלסת המתנודדת, שלא היה לה כל סיבה אבולוציונית לעשות כן, של תולעת האדמה, סג"ם טום דייוויס ראה את העתיד. כל זה לא היה קשור להיעלמות המסתורית של הבורגובים. אחרי הרגע זה, איש לא ידבר יותר על הבורגובים.

זה הכול קשור אליו – או יותר נכון, מה מותו יגרום לאביו, אשר היה כעת אדמירל. או יותר נכון, מה מותו יגרום למערכת היחסים בין אדמירל דייוויס וקפטן אברנתי. דייוויס ראה את הסצנה שבה אברנתי מבשר לאדמירל דייוויס על מותו של בנו. ראה את ההלם הופך לכעס, ראה את הידידות בין שני האנשים נהרסת. הוא ראה את הסצנה שבה המשטרה הצבאית של האיחוד האוניברסלי מציבה את הקפטן במעצר באשמה מפוקפקת של גרימת מוות ברשלנות, בעקבות ראיות שהשתיל האדמירל.

הוא ראה את המשפט הצבאי ואת קצין המדעים ק'אינג, משמש כפרקליטו של אברנתי, מרסק בדרמטיות את האדמירל על דוכן העדים, גורם לו להודות שהוא עשה את הכול בעקבות מותו של בנו. דייוויס ראה את אביו מושיט את ידו בתחינה ומבקש סליחה מהאדם שהוא האשים על לא עוול בכפו, וראה את קפטן אברנתי מושיט את ידו אליו בסליחה אמיתית וכנה בחדר בית המשפט.

זה היה סיפור גדול. דרמה נהדרת.

והכול נגרם בגללו. ברגע הזה. והייעוד שלו. הגורל של סג"ם דייוויס.

סג"ם דייוויס חשב, שילכו להזדיין, אני רוצה לחיות, והוא הסתובב על מנת לחמוק מתולעי האדמה.

אבל אז הוא מעד ואחד מתולעי האדמה אכל את פניו והוא מת בכל מקרה.

מנקודת מבטו לצידם של ק'אינג ו-ווסט, קפטן לושיוס אברנתי הביט בחוסר אונים כאשר טום דייוויס נפל קורבן לתולעי האדמה. הוא הרגיש יד נחה על כתפו. זה היה המהנדס הראשי ווסט.

"אני מצטער, לושיוס", הוא אמר. "אני יודע שהוא היה חבר שלך".

"הוא היה הרבה יותר מחבר", אמר אברנתי, נחנק מעצב. "הוא היה גם בנו של חבר. ראיתי אותו מתבגר, פול. משכתי הרבה חוטים על מנת להשיג לו מקום על האינטרפיד. הבטחתי לאביו שאני אשגיח עליו. ועשיתי את זה. בדקתי מה שלומו מפעם לפעם. אף פעם לא הפגנתי כלפיו יחס מיוחד, כמובן. אבל השגחתי עליו".

"זה יהרוג את האדמירל", אמר קצין המדעים ק'אינג. "סג"ם דייוויס היה הבן היחיד של האדמירל ואשתו המנוחה".

"כן", אמר אברנתי. "זה יהיה קשה".

"זאת לא אשמתך, לושיוס", אמר ווסט. "לא אמרת לו לירות באקדח הפעימות. לא אמרת לו לרוץ".

"זאת לא הייתה אשמתי", הסכים אברנתי. "אבל זאת הייתה אחריותי". הוא התקדם לעבר הנקודה המרוחקת ביותר על הסלע על מנת להסתגר במחשבותיו.

"לכל הרוחות", מלמל ווסט לעבר ק'אינג, אחרי שהקפטן עזב אותם והם היו סוף כל סוף חופשיים לדבר. "איזה מטומטם יורה באקדח פעימות לעבר קרקע הרוחשת בתולעי אדמה? ואז מנסה לחצות אותה? יכול להיות שהוא היה בן של אדמירל, אבל הוא לא היה חכם במיוחד".

"זה אכן מצער ביותר", אמר ק'אינג. "הסכנות שמציבות תולעי אדמה בורגוביות הינן ידועות ומוכרות לכול. צ'ן ודייוויס היו צריכים לדעת שאסור היה להם להתנהג כך".

"הסטנדרטים של האיחוד ירדו לשפל חדש", אמר ווסט.

"יכול להיות", אמר ק'אינג. "אך למרות כל זאת, במקרה הזה וגם במשימות האחרונות איבדנו מספר אנשים. אין לי מושג אם הסטנדרטים של האיחוד יורדים או לא, עובדה אחת נותרה בעינה: אנחנו זקוקים לאנשי צוות נוספים".

 

 

פרק 1

 

סג"ם אנדרו דאל הביט מחוץ לחלון של מעגן ארץ, תחנת החלל של האיחוד האוניברסלי מעל כדור הארץ, והביט לעבר הספינה שלו.

הוא הביט על האינטרפיד.

"היא יפה, נכון?" אמר קול.

דאל פנה וראה אישה צעירה, לבושה בחליפת סג"ם של ספינות חלל, אשר גם הביטה ישירות לעבר הספינה.

"יפה מאוד", הסכים דאל.

"אינטרפיד, ספינת הדגל של האיחוד האוניברסלי", אמרה האישה הצעירה. "נבנתה בשנת 2453 במעגן מאדים. ספינת הדגל של האיחוד האוניברסלי מאז 2456. הקפטנית הראשונה, ז'נבייב שאן. לושיוס אברנתי, הקפטן מאז שנת 2462".

"האם את מדריכת התיירים של האינטרפיד?" שאל דאל, מחייך לעברה.

"האם אתה תייר?" שאלה האישה הצעירה, מחייכת חזרה.

"לא", אמר דאל, מושיט את ידו. "אנדרו דאל. הוצבתי לשירות על סיפון האינטרפיד. אני רק ממתין למעבורת של שעה 15:00".

האישה הצעירה לחצה את ידו. "מאיה דובל". היא אמרה. "גם אני הוצבתי לשירות על סיפון האינטרפיד. גם אני ממתינה למעבורת של שעה 15:00".

"איזה צירוף מקרים", אמר דאל.

"אם אתה רוצה לקרוא לשני חברי צי א"א הממתינים בתחנת חלל של א"א למעבורת אל ספינת חלל של א"א החונה ממש ליד רציף המעבורת צירוף מקרים, אז בטח, למה לא", אמרה דובל.

"טוב, אם את רוצה להסתכל על זה ככה", אמר דאל.

"למה הגעת כל-כך מוקדם לכאן?" שאלה דובל. "השעה עכשיו רק שתים-עשרה. חשבתי שאני אהיה הראשונה שאחכה למעבורת".

"אני מתרגש", אמר דאל. "זאת תהייה ההצבה הראשונה שלי". דובל בחנה אותו, עיניה מביעות תמיהה. "הצטרפתי מאוחר אל האקדמיה", הוא אמר.

"למה זה?" שאלה דובל.

"סיפור ארוך", אמר דאל.

"יש לנו זמן", אמרה דובל. "מה דעתך שנלך לאכול ארוחת צהריים ותספר לי".

"אה", אמר דאל. "האמת היא שאני ממתין פה. לחבר שלי. בחור שגם הוצב על סיפון האינטרפיד".

"אזור האוכל נמצאות ממש שם", אמרה דובל,  מחווה לעבר שורה של דוכנים ממולם. "רק שלח לו הודעה. ואם הוא לא יקבל אותה, אז נוכל לראות אותו משם. קדימה. אני משלמת על המשקאות".

"טוב, במקרה הזה", אמר דאל. "אם אסרב למשקה חינם, אז אני בטוח שהולכים להעיף אותי מצי החלל".

 

*          *          *

 

"הובטח לי סיפור ארוך", אמרה דובל, אחרי שהם לקחו את המזון והמשקאות.

"אני לא הבטחתי דבר כזה", אמר דאל.

"הייתה רמיזה ברורה לסיפור כזה", מחתה דובל בתוקף. "ומלבד זאת, קניתי לך משקה. מרגע זה, אתה שייך לי. שעשע אותי, סג"ם דאל".

"בסדר, בסדר", אמר דאל. "נכנסתי אל האקדמיה מאוחר בגלל שהייתי סטודנט ללימודי דת במשך שלוש שנים".

"בסדר, זה קצת מעניין", אמרה דובל.

"בפורשאן", אמר דאל.

"עכשיו, זה באמת מעניין", אמרה דובל. "אז אתה כומר פורשאני? מאיזו סיעה?"

"הסיעה השמאלית, ולא, אני לא כומר".

"לא יכולתי להתמודד עם הנזירות?"

"כמרים שמאליים לא צריכים להתנזר", אמר דאל, "אבל בהתחשב שהייתי בן האנוש היחיד בבית הספר, אז הנזירות נכפתה עליי".

"אני מכירה כמה אנשים שזה לא היה עוצר אותם", אמרה דובל.

"אז לא ראית סטודנטים בפורשאן מקרוב", אמר דאל. "כמו כן, אני לא זורם עם חייזרים".

"אולי עדיין לא מצאת את החייזר המתאים", אמרה דובל.

"אני מעדיף בני אנוש", אמר דאל. "את יכולה לקרוא לי משמעם".

"משעמם", אמרה דובל בצחוק.

"ואת חקרת אותי ברגע זה על ההעדפות האישיות ביותר שלי בקצב שיוט מהיר", אמר דאל. "אם את כל-כך ישירה עם אנשים שרק עכשיו פגשת, אני אפילו לא רוצה לדעת איך את מתנהגת עם אנשים שאת מכירה במשך זמן רב".

"הו, אני מתנהגת ככה עם כולם", אמרה דובל. "אבל אני כבר יכולה לראות שאתה מוצא חן בעיניי. בכל מקרה. אתה לא כומר".

"לא. הסטטוס שלי כעת מוגדר כ'אדוק זר'", אמר דאל. "קיבלתי רשות להשתתף בכל הקורסים ולבצע כמה טקסים, אבל ישנן דרישות גופניות שלא הייתי מסוגל לבצע על מנת שאוכל לקבל הסמכה של כומר".

"כמו מה למשל?" שאלה דובל.

"להזריע את עצמי, לדוגמה", אמר דאל.

"פרט קטן אבל די חשוב", אמרה דובל.

"ואת עצמך היית מודאגת כל-כך בגלל ההתנזרות", אמר דאל ולגם מהמשקה שלו.

"אם ידעת מראש שלעולם לא תהייה כומר פורשאני, אז למה בכלל הלכת ללמוד שם?" שאלה דובל.

"גיליתי כי הדת הפורשאנית מרגיעה אותי מאוד", אמר דאל. "כשהייתי נער, היא משכה אותי מאוד. ההורים שלי מתו כאשר הייתי צעיר והייתה לי ירושה קטנה, אז לקחתי אותה, שילמתי למורים על מנת שילמדו אותי את השפה ואז נסעתי אל פורשאן ומצאתי בית ספר שהיה מוכן לקבל אותי. תכננתי להישאר שם לנצח".

"אבל לא עשית זאת", אמרה דובל. "זה די ברור".

דאל חייך. "טוב. גיליתי כי הדת הפורשאנית מרגיעה ביותר. אבל גיליתי שמלחמת הדת הפורשאנית מרגיעה הרבה פחות".

"אה", אמרה דובל. "אבל כיצד תלמיד דת פורשאנית מוצא את עצמו באקדמיה?"

"כאשר א"א באו לגשר בין הסיעות בפורשאן, הם היו צריכים מתרגם, ואני כבר הייתי שם", אמר דאל. "לא היו הרבה בני אנוש שידעו לדבר יותר מניב אחד של פורשאנית, ואני הכרתי את כל ארבעת הניבים העיקריים".

"מרשים", אמרה דובל.

"אני טוב עם הלשון שלי", אמר דאל.

"עכשיו מי ישיר פה?" שאלה דובל.

"אחרי שהמשימה של א"א נכשלה, כל התושבים של הפלנטה שלא היו ילידים קיבלו המלצה לעזוב את המקום", אמר דאל. "ראש משלחת המגשרים של א"א אמר שצי החלל היה זקוק לבלשנים ומדענים והמליץ עליי באקדמיה. באותה התקופה, בית הספר שלי נשרף עד היסוד ולא היה לי להיכן ללכת, ולא נשאר לי כסף. האקדמיה נראתה כמו אסטרטגיית היציאה הטובה ביותר עבורי. ביליתי שם ארבע שנים במסלול ביולוגיה חייזרית ובלשנות. והנה אני כאן".

"זה סיפור טוב", אמרה דובל, מטה את הבקבוק לעבר דאל.

הוא נקש עם בקבוקו על בקבוקה. "תודה", הוא אמר. "מה בנוגע לסיפור שלך?"

"הרבה פחות מעניין", אמרה דובל.

"אני אשפוט את זה", אמר דאל.

"אני לא נרשמתי לאקדמיה", אמרה דובל. "נרשמתי כחיילת לחיל שומרי השלום של א"א. עשיתי את זה במשך שנתיים ואז העבירו אותי לצי החלל לפני שלוש שנים. הייתי על הננטס עד שהעבירו אותי לכאן".

"קידום?" אמר דאל.

דובל עיקמה פניה. "לא בדיוק", היא אמרה. "עדיף לקרוא לזה העברה על רקע מאבקים אישיים".

לפני שדאל היה מסוגל לחקור אותה עוד יותר, הטלפון שלו זמזם. הוא הוציא אותו וקרא את ההודעה. "דביל", הוא אמר בחיוך.

"מה קרה?" שאלה דובל.

"חכי רגע", אמר דאל, פנה במושבו ונופף לעבר גבר צעיר שעמד במרכז השביל בתחנה. "אנחנו ממש כאן, ג'ימי", אמר דאל. הגבר הצעיר חייך, נופף והתקדם לעברם.

"אני מאמינה שזה החבר שלך", אמרה דובל.

"זה הוא", אמר דאל. "ג'ימי הנסון".

"ג'ימי הנסון?" אמרה דובל. "אין סיכוי שהוא במקרה קרוב משפחה של ג'יימס הנסון, המנכ"ל ויושב הראש של הנסון תעשיות, נכון?"

"ג'יימס אלברט הנסון הרביעי", אמר דאל. "זה הבן שלו".

"הוא בטח בחור נחמד", אמרה דובל.

"הוא יכול לקנות את תחנת החלל הזאת בדמי הכיס שהוא מקבל", אמר דאל. "אבל הוא לא כזה".

"למה אתה מתכוון?" אמרה דובל.

"היי, אנשים", אמר הנסון, מגיע אל השולחן. הוא הסתכל לעבר דובל והושיט את ידו. הי, אני ג'ימי".

"מאיה", אמרה דובל, מושיטה את ידה. הם לחצו ידיים.

"אז, את חברה של אנדי, כן?" אמר הנסון.

"אכן כן", אמרה דובל. "הוא ואני מכירים כבר ממזמן. לפחות חצי שעה".

"מצוין", אמר הנסון וחייך. "ואני והוא מכירים קצת יותר מזה".

"אני מאוד מקווה", אמרה דובל.

"אני הולך להביא לעצמי משהו לשתות", אמר הנסון. "אתם רוצים משהו? אתה רוצה שאביא סיבוב נוסף?"

"אני בסדר", אמר דאל.

"אני אשמח לעוד סיבוב", אמרה דובל, מנפנפת בבקבוק הריק שלה.

"אותו הדבר?" שאל הנסון.

"בטח", אמרה דובל.

"מצוין", אמר הנסון ומחא כפיו יחדיו. "אז, אני חוזר עוד כמה רגעים. תשמרו על הכיסא הזה בשבילי?"

"הוא שלך", אמר דאל. הנסון עזב את המקום וחיפש מזון ומשקה עבורו.

"הוא נראה בחור נחמד", אמרה דובל.

"הוא באמת נחמד", אמר דאל.

"אבל אין לו הרבה אישיות", אמרה דובל.

"יש לו איכויות אחרות", אמר דאל.

"כמו לשלם על משקאות", אמרה דובל.

"טוב, כן, אבל לא חשבתי על זה", אמר דאל.

"אכפת לך אם אשאל אותך שאלה אישית?" אמרה דובל.

"אני חושב שכבר עברנו על ההעדפות המיניות שלי בשיחה הזאת, אז לא", אמר דאל.

"האם היית חבר של ג'ימי לפני שידעת שאביו היה יכול לקנות איזו פלנטה או שתיים?" שאלה דובל.

דאל היסס לרגע לפני שענה. "את יודעת כיצד העשירים שונים ממני או ממך?" הוא שאל את דובל.

"אתה מתכוון מלבד העובדה שיש להם הרבה כסף", אמרה דובל.

"כן", אמר דאל.

"לא", אמרה דובל.

"מה שהופך אותם לשונים – כלומר, את החכמים מביניהם – היא העובדה שהם מסוגלים לדעת היטב מדוע אנשים רוצים להיות בקרבתם. אם הם סתם רוצים להיות חברים שלהם, ללא קשר לעובדה שיש להם כסף וגישה וכוח, או שהם רוצים להיות חלק מהפמליה שלהם. זה הגיוני?"

"בטח", אמרה דובל.

"בסדר", אמר דאל. "אז זה העניין. כשג'ימי היה צעיר, הוא הבין שאביו היה ככל הנראה האדם העשיר ביותר בא"א. אז הוא הבין שיום אחד גם הוא יהיה כזה. אז הוא הבין שיהיו הרבה אנשים שינסו להשתמש בשתי העובדות הראשונות האלו כדי לקדם את עצמם. אז הוא הבין כיצד להימנע מהאנשים האלו".

"הבנתי", אמרה דובל. "ג'ימי יידע אם אתה נחמד אליו רק בגלל אבא שלו".

"היה מעניין מאוד לראות אותו במהלך השבועות הראשונים שלנו ביחד באקדמיה", אמר דאל. "כמה מהצוערים – וכמה מהמורים שלנו – ניסו להתיידד אתו. אני חושב שהם הופתעו כמה מהר הילד העשיר הצליח לקלוט אותם. היה לו מספיק זמן להתמקצע בקריאת האנשים. הוא חייב להיות מקצוען בשטח הזה".

"אז איך התקרבת אליו?" אמרה דובל.

"אני לא", אמר דאל. "הוא ניגש אליי והתחיל לדבר איתי. אני חושב שהוא הבין שלא היה אכפת לי מי היה אביו".

"כולם אוהבים אותך", אמרה דובל.

"זה נכון, וגם שנינו למדנו בקורס ביולוגיה, לי היה ציון מעולה והוא התקשה בו מאוד", אמר דאל. "רק בגלל שג'ימי בררן בבחירת החברים שלו לא אומר שהוא לא יודע לקדם את עצמו".

"נראה שהוא גם שוקל אם אני אהפוך להיות חברה שלו", אמרה דובל.

"זה רק בגלל שהוא חושב שאנחנו חברים, והוא בוטח בכושר השיפוט שלי", אמר דאל.

"ומה אנחנו?" שאלה דובל. "אנחנו חברים?"

"את קצת יותר מדי נמרצת לטעמי", אמר דאל.

"כן, אני מצליחה לקלוט שאתה טיפוס רגוע כזה", אמרה דובל.

"אני מאמין שאת לא רגועה במיוחד", אמר דאל.

"אני ישנה מפעם לפעם", אמרה דובל. "אבל בשאר הזמן, לא כל-כך".

"אז אני מאמין שאצטרך להתרגל", אמר דאל.

"כנראה שכן", אמרה דובל.

"הנה המשקאות", אמר הנסון, מתקרב מאחורי דובל.

"בחיי, ג'ימי", אמרה דובל. "זה הופך אותך לאיש האהוב החדש שלי".

"מצוין", אמר הנסון, מציע לדובל את המשקה שלה והתיישב ליד השולחן. "אז, על מה אנחנו מדברים?"

 

*          *          *

 

זמן קצר לפני שהמעברות הגיעה, שני אנשים נוספים נכנסו אל אזור ההמתנה. ליתר דיוק, חמישה אנשים הגיעו: שני אנשי צוות, מלווים בשלוש שוטרים צבאיים. דובל נעצה את מרפקה בצלעותיהם של דאל והנסון, אשר הסיטו את מבטם. אחד מאנשי הצוות הבחין בהם והרים גבה. "כן, יש לי פמליה", הוא אמר.

דובל התעלמה ממנו ופנתה אל אחת השוטרים הצבאיים. "מה הסיפור שלו?"

השוטרת החוותה לעבר האיש שהרים את הגבה. "יש הרבה אישומים על הראש של הבחור הזה, כולל הברחה, מכירת חומרים אסורים ותקיפת קצין". אז היא החוותה לעבר איש הצוות השני, אשר עמד בעגמומיות, נמנע מקשר עין. "הממזר המסכן הזה הוא החבר שלו. הוא נמצא פה בגללו".

"אשמת התקיפה היא המצאה", אמר הסג"ם הראשון. "הקצין הראשי היה מסטול לגמרי".

"בגלל שהוא לקח סמים שאתה נתת לו", אמר איש הצוות השני, עדיין לא מביט באיש.

"איש לא יכול להוכיח שהוא קיבל אותם ממני, ובכל מקרה אלו לא היו סמים", אמר הראשון. "הם היו פטריות מפלנטה אחרת. ולא הייתה סיבה שהוא התנהג כך. פטריות מרגיעות אנשים, לא גורמות להם לתקוף אותך כשכולם נמצאים שם בחדר, צריכים להגן על עצמם".

"אתה נתת לו פקועת-דמה זרה, נכון?" אמר דאל.

איש הצוות הראשון הביט בדאל. "כפי שכבר אמרתי, איש לא יכול להוכיח שנתתי משהו לקצין הראשון", הוא אמר. "ואולי".

"פקועת-דמה זרה בדרך כלל מייצרת כימיקל שגורם להשפעה מרגיעה לרוב בני האדם", אמר דאל. "אבל בערך עשירית מאחוז אחד של האנשים, זה גורם להשפעה הפוכה. הקולטנים במוח שלהם הם קצת שונים משל כל אדם אחר. ומהאנשים האלו, בערך עשירית מאחוז אחד, יתחילו להשתולל תחת השפעת הפטרייה. נשמע כאילו הקצין הראשון שלך הוא אחד מהאנשים האלו".

"מי אתה, כה חכם ונבון בדרכי פטריות חייזריות?" שאל איש הצוות.

"מישהו שיודע שלא משנה מה תעשה, אתה לא יכול לחלק סמים לאנשי צוות בכירים ממך", אמר דאל. איש הצוות חייך.

"אז למה אתה לא בכלא?" שאלה דובל.

איש הצוות החווה לעבר דאל. "שאלי את החבר שלך, הוא מאוד חכם", הוא אמר. דובל הביטה בדאל, אשר משך בכתפיו.

"פקועת-דמה זרה היא חוקית", אמר דאל. "זה פשוט לא כל-כך חכם להשתמש בה. אתה צריך ללמוד ביולוגיה חייזרית או להבין קצת בחומרים ממריצים שלא ניתן לרכוש בחנות אבל אין בהם כל מניעה חוקית, ככל הנראה על מנת לעשות מזה רווח".

"אה", אמרה דובל.

"לפי הניחוש שלי", אמר דאל. "אני מאמין שהחבר שלנו – "

"פין", אמר איש הצוות והנהן לעבר האחר. "וזה הסטר".

"שהחבר שלנו פין קנה לעצמו מוניטין בהצבה האחרונה שלו כאדם שאליו צריך ללכת אם אתה רוצה לקנות חומרים שלא יתגלו בבדיקת השתן שלך".

הסטר נחר למשמע דבריו.

"אנחש גם שהקצין הראשון שלו לא רוצה שאנשים ידעו שהוא לקח סמים – "

"פטריות", אמר פין.

"מכל סוג שהוא, ובכל מקרה, הפוקעת-דמה הזרה גרמה לו להשתולל, הוא תקף את פין והוא למעשה רק הגן על עצמו כאשר הוא תקף חזרה. אז במקום לזרוק את פין לכלא ולפתוח קופסת שרצים שהוא ממש לא רוצה לפתוח, עדיף לו להעביר אותו לספינה אחרת".

"אני לא יכול לאשר או להכחיש את פירוש האירועים האלו", אמר פין.

"אז מדוע נמצאים פה השוטרים?" שאל הנסון.

"הם נמצאים כאן על מנת לוודא שאנחנו עולים על סיפון האינטרפיד ללא כל קיצורי דרך", אמר הסטר. "הם לא רוצים שהוא יחדש את המלאי שלו". פין פלבל בעיניו.

דובל הביטה בהסטר. "אני מרגישה מעט מרירות ממך".

הסטר סוף כל סוף יצר איתה קשר עין. "הממזר הזה הסתיר את המלאי שלו בלוקר שלי", הוא אמר לדובל.

"ולא ידעת?" שאלה דובל.

"הוא אמר לו שאלו היו סוכריות, ואם שאר אנשי הצוות ידעו שהוא מחזיק בהם, אז הם יפרצו את הלוקר שלו ויגנבו אותם".

"הם היו עושים את זה", אמר פין. "ולהגנתי, הם באמת היו מסוכרים".

"אתה גם אמרת שהן היו בשביל אמך", אמר הסטר.

"טוב, בסדר", אמר פין. "שיקרתי בנוגע לחלק הזה".

"ניסיתי להגיד את זה לקפטן ולקצין הראשון, אבל הם לא התייחסו אליי", אמר הסטר. "מצידם, אני הייתי שותף לעבירה. אני אפילו לא מחבב אותו".

"אז למה הסכמת לשמור על… הסוכריות שלו?" שאלה דובל. הסטר מלמל משהו ואז ניתק את קשר העין.

"הוא עשה את בגלל שהייתי נחמד אליו ואין לו חברים", אמר פין.

"אז ניצלת אותו", אמר הנסון.

"תראה, לא שנאתי אותו", אמר פין. "ולא התכוונתי להכניס אותו לצרות. הוא לא היה צריך להסתבך בצרות. כל החומרים האלו היו חוקיים. אבל אז הקצין הראשון שלנו השתגע וניסה לסדר מחדש את מבנה העצמות שלי".

"היית צריך להכיר טוב יותר את החומרים שאתה מוכר", אמר דאל.

"בפעם הבאה שאשיג משהו, אעביר אותו תחילה דרכך", אמר פין בציניות, ואז החווה לעבר החלון, בו היה ניתן לראות בבירור את המעבורת מתקרבת אל הרציף. "אבל נצטרך להמתין קצת. נראה שההסעה שלנו הגיעה".