סנוקראש – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון של סנוקראש, ספרו השלישי של ניל סטיבנסון, אשר הוכרז כאחד מ-100 הספרים החשובים של המאה ה-20

סופר המדע הבדיוני האמריקאי, ניל סטיבנסון, נחשב לאחד מבחירי הפוסט-סייברפאנק ומסופרי הז'אנר המובילים החיים כיום. בקריירה הארוכה שלו, הנמשכת כבר למעלה מ-30 שנה, "סנוקראש" (1992) הוא ספרו השלישי. זהו גם הספר אשר הביא לסטיבנסון לראשונה את את ההכרה ממנה הוא נהנה מאז. כעת מוגש הספר לראשונה לקהל קורא העברית, בתרגומו של יונתן בר, על ידי הוצאת סיאל.

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

בעתיד הלא רחוק, שבו המאפיה שולטת במשלוחי הפיצה, ארצות הברית מחולקת לאינספור ערי-מדינה תאגידיות עם חוקים משלהן, והאינטרנט הוא רשת כלל עולמית של מציאות מדומה שהיא המקום היחיד שאליו בני האדם יכולים לברוח מחייהם העלובים כמשרתי התאגידים הגדולים, מופיע סם חדש, סנוקראש, שמשמש כווירוס רב-עוצמה שיכול לשלוט על בני אדם ומחשבים כאחד.

הירואי פרוטגוניסט, אחרון ההאקרים החופשיים, לוחם החרבות הטוב בעולם וסוכן עצמאי של תאגיד הביון המרכזי, שחרף כל כישוריו עובד כשליח פיצה עבור המאפיה, ועל כן חייב להביא את הפיצה ליעדה תוך שלושים דקות או שייעלמו עקבותיו, יוצא לפענח את תעלומת הווירוס שפוגע בחבריו ההאקרים ומאיים להשתלט על העולם. בעולם שבו המשטרה היא זיכיון תאגידי ופושעים מסתובבים ברחוב עם פצצות אטום, הדרך לפתרון התעלומה תדרוש חיטוט בקרבי היקום, ובנבכי נפשו של האדם.

בתערובת מטורפת של בלשנות, דת, מדעי המחשב, פוליטיקה, פילוסופיה, מיתולוגיה שומרית, קריפטוגרפיה והעתיד של משלוחי הפיצה, סנוקראש הוא הרפתקה מסמרת שיער אל עולם עתידני פרוע הנמצא על סף דלתנו.

סנו קראש

ניל סטיבנסון

הוצאת סיאל (2015)

תרגום: יונתן בר

434 עמודים

קריאה נעימה!

* * *

פרק ראשון – סנוקראש

המְשַלֵחַ שייך לעלית, לתת-קטגוריה קדושה. כל כולו נמרץ ומלא חיים. ברגע זה הוא מתכונן למשימתו השלישית הלילה. מדיו שחורים כפחם פעיל, שכמו מסננים את האור עצמו מהאוויר. קליע יינתז מבד האָרַכְנוֹסִיב כגדרון שנחבט בדלת הפטיו, אך הזיעה מתנדפת בעדו כבריזה דרך יער שהופצץ בנפלם. סביב גרמי גופו מרכזת החליפה מָגֵ'ל מסונטר: מרגיש כמו ג'לי גרגרי, מגן כמו ערימת ספרי טלפונים.

כשהם נתנו לו את העבודה, הם נתנו לו רובה. המשלח לעולם לא מתעסק בכסף מזומן, אך מישהו בכל זאת עשוי לתקוף אותו – אולי ירצה את מכוניתו, או את מטענו. הרובה זעיר, קל משקל ובעל עיצוב אווירודינמי, מסוג הרובים שיישא מעצב אופנה; הוא יורה חצים זערוריים במהירות הגבוהה פי חמישה מזו של מטוס ריגול SR-71, ובתום השימוש יש לחברו למצת הסיגריות, כי הוא פועל על חשמל.

המשלח מעולם לא שלף את הרובה מתוך כעס, או מתוך פחד. פעם אחת שלף אותו ברמות גילה. כמה ערסים ברמות גילה, מוּבְלַעִיר מפוארת, רצו משלוח, אך לא רצו לשלם עליו. חשבו שירשימו את המשלח עם אלת בייסבול. המשלח שלף את רובהו, כיוון את המה-שמו מלייזר על הלואיוויל סלאגר[1] המונף וירה. הרתע היה רב עוצמה, כאילו התפוצץ הנשק בכף ידו. השליש האמצעי של אלת הבייסבול הפך לתימרת נסורת בוערת שהאיצה לכל הכיוונים ככוכב מתבקע. הערס אחז בידית עם עשן חלבי העולה מקצהָ. על פניו עטה ארשת טיפשית. קיבל רק צרות מהמשלח.

מאותו יום הותיר המשלח את הרובה בתא הכפפות ותחת זאת הסתמך על צמד תואם של חרבות סמוראים, שבכל מקרה תמיד היו הנשק המועדף עליו. הערסים ברמות גילה לא פחדו מהרובה, לכן נאלץ המשלח להשתמש בו. אך החרבות לא דרשו הדגמות.

למכונית המשלח הייתה די והותר אנרגיה פוטנציאלית בסוללות שלה להעיף חצי קילו בייקון לחגורת האסטרואידים. בניגוד לפַּח-פְרֵחוֹת או דופקת-בְּרקסים, מכונית המשלח פורקת את העוצמה הזו דרך סוגרים פעורים, בוהקים וממורקים. כשהמשלח דופק גז, הבלגן מתחיל. רוצים לדבר על אזורי המגע בכביש? לצמיגי המכונית שלכם יש אזורי מגע זעירים, שמדברים לאספלט בארבעה מקומות בגודל הלשון שלכם. למכונית של המשלח יש צמיגים דביקים גדולים עם אזורי מגע בגודל הירך של אישה שמנה. המשלח נמצא במגע עם הכביש, מתחיל כמו יום רע, עוצר על פֶּזֶטָה.

למה המשלח כל כך מצויד? כי אנשים סומכים עליו. הוא מודל לחיקוי. זו אמריקה. כולם עושים מה שבזין שלהם, יש לכם בעיה עם זה? כי זו זכותם. וכי יש להם רובים ואף אחד לא יכול לעצור בעדם. כתוצאה מכך, למדינה הזו יש אחת הכלכלות הגרועות בעולם. בשורה התחתונה – מדברים פה על מאזן סחר – ברגע שביצענו ניקוז-מוח של כל הטכנולוגיה שלנו למדינות אחרות, ברגע שהכול התאזן, הם מייצרים מכוניות בבוליביה ותנורי מיקרוגל בטג'יקיסטן ומוכרים אותם כאן – ברגע שהיתרון שלנו במשאבי טבע איבד את משמעותו בשל ספינות ים ואוויר ענקיות מהונג קונג שיכולות להוביל את דקוטה הצפונית עד ניו זילנד במחיר חמישה סנט – ברגע שהיד הנעלמת לקחה את אי הצדק ההיסטורי ומרחה אותו לשכבה גלובלית רחבה שיצרן לבנים פקיסטני יחשיב לשגשוג – 'תם יודעים מה? יש רק ארבעה דברים שאנחנו מיטיבים לעשות מכולם:

מוזיקה

מדיה

מיקרוקוד (תוכנה)

משלוחי פיצות במהירות גבוהה

המשלח נהג לבנות תוכנה. עדיין בונה, לפעמים. אך אם החיים היו בית ספר יסודי נעים המנוהל בידי דוקטור לחינוך מלא כוונות טובות, בתעודה של המשלח ייכתב: "הירואי ממש נבון ויצירתי אך צריך לעבוד קשה יותר על מיומנויות שיתוף הפעולה שלו."

אז כעת יש לו עבודה אחרת. לא דרושה לה תבונה או יצירתיות – אך גם לא שיתוף פעולה. רק עיקרון אחד: גאוות המשלח, הפיצה אצלכם תוך שלושים דקות או שתוכלו לקבל אותה בחינם, לירות בנהג, לקחת את רכבו, להגיש תובענה ייצוגית. המשלח עובד בעבודה הזו מזה שישה חודשים – תקופה עשירה וארוכה על פי הסטנדרטים שלו – ומעולם לא נדרשו לו יותר מעשרים ואחת דקות להביא את הפיצה ליעדה.

אוי, הם נהגו להתווכח על הזמנים, ושנות-נהג תאגידיות רבות אבדו לוויכוחים: בעלי בתים, אדומי פנים ומזיעים משקריהם שלהם, מצחינים מאולד ספייס ולחץ העבודה, עומדים בפתח דלתותיהם הצהובות הזוהרות, מניפים באיום את שעוני הסייקו שלהם ומנופפים לעבר השעון שמעל כיור המטבח, בי נשבעתי, אתם לא יודעים לקרוא שעון?

כבר לא קורה. משלוחי הפיצה הם תעשייה גדולה. תעשייה מנוהלת היטב. העובדים צריכים ללמוד ארבע שנים באוניברסיטת פיצה קוסה-נוסטרה. נכנסים פנימה בלי לדעת לכתוב משפט באנגלית, מאבחזיה, רואנדה, גואנחואטו, דרום ג'רזי, ויוצאים החוצה כשהם יודעים יותר על פיצה משבדואי יודע על חול. והם חקרו את הבעיה. חיווטו את המשלחים הראשונים להקליט, ואז לנתח, את טקטיקות הוויכוח, את היסטוגרמות לחץ הקול, את המבנים הדקדוקיים המיוחדים של דיירי מובלעיר סוג א' לבנים מהמעמד הבינוני שכנגד כל היגיון החליטו שזה המקום לחקות את הקרב האחרון של קסטר[2] כנגד כל התפל והמדכא בחייהם: הם הולכים לשקר, או לשטות בעצמם, בנוגע לזמן שיחת הטלפון שלהם ולקבל פיצה חינם; לא, הם זכאים לפיצה חינם יחד עם חייהם, חירותם והחיפוש אחר מה שלא יהיה, זו זכותם המולדת המזוינת. שלחו פסיכולוגים לבתי האנשים האלה, נתנו להם טלוויזיה חדשה חינם בתמורה לריאיון אנונימי, חיברו אותם לפוליגרף, סרקו את גלי המוח שלהם שעה שהראו להם סרטים בלתי צפויים ובלתי מובנים של מלכות פורנו ותאונות דרכים ליליות וסמי דיוויס ג'וניור, הושיבו אותם בחדרים עם קירות בצבע סגול בהיר וניחוח מתקתק ושאלו אותם שאלות כה מבלבלות על אתיקה שאפילו ישועי לא יוכל לענות עליהן מבלי לבצע חטא בר מחילה.

האנליסטים של אוניברסיטת פיצה קוסה-נוסטרה הגיעו למסקנה שהיה זה פשוט הטבע האנושי ושלא ניתן לתקן אותו, ולכן פנו לפתרון טכני זול ומהיר: אריזות חכמות. אריזת הפיצה היא שריון פלסטיק עכשיו, עם דופן גלי לחיזוק ותצוגת לד זוהרת בצד, שמודיעה למשלח כמה דקות מורטות עצבים חלפו משיחת הטלפון הגורלית. יש בפנים שבבים וכיוצא בזה. הפיצות נחות בערימה קטנה בחריצים מאחורי ראשו של המשלח. כל פיצה מחליקה לחריץ כמו מעגל מודפס למחשב וננעלת למקומה בנקישה כשהאריזה החכמה מתחברת למחשב רכב המשלח. כתובת המזמין כבר אותרה על פי מספר הטלפון והוזנה ל-RAM המובנה של האריזה החכמה. משם היא נשלחת למכונית, שמחשבת ומקרינה את הנתיב האופטימלי על תצוגת התראה, מפה צבעונית זוהרת שפרושה על השמשה כך שהמשלח כלל לא צריך להשפיל את מבטו.

במידה וחולפות שלושים הדקות, חדשות על האסון משודרות למפקדת פיצה קוסה-נוסטרה ונשלחות משם היישר לדוד אנצו בכבודו ובעצמו – קולונל סנדרס הסיציליאני[3], אנדי גריפית של בנסונהרסט[4], הדמות הנושאת סכין גילוח ארוך-להב ברבים מסיוטיו של המשלח, הקאפו והדמות הציבורית העיקרית של תאגיד פיצה קוסה-נוסטרה – שיתקשר ללקוח תוך חמש דקות וירעיף עליו מילות התנצלות. למחרת ינחת דוד אנצו בחצר הלקוח במסוק סילון וימשיך להתנצל ויעניק לו נופש חינם באיטליה – כל שעליו לעשות הוא לחתום על כמה כתבי ויתור שיהפכו אותו לדמות ציבורית ודובר לפיצה קוסה-נוסטרה ובעיקרון הקיצו את הקץ על חייו האישיים בעת הזו. הוא יצא מהעניין בתחושה שמשום מה הוא זה שחייב טובה למאפיה.

המשלח לא יודע בוודאות מה קורה לנהג במקרים כאלה, אך הגיעו לאוזניו כמה שמועות. רוב משלוחי הפיצה נעשים בשעות הערב, שאותן מקדיש דוד אנצו לחייו הפרטיים. ואיך תרגישו אם היה עליכם לקטוע את ארוחת הערב עם המשפחה כדי להתקשר לאיזה טמבל צווחני במוּבְלַעִיר ולהתרפס בגלל פיצה מזוינת שהגיעה באיחור? דוד אנצו לא השקיע חמישים שנה בשירות משפחתו וארצו כדי שבגיל שבו רוב האנשים משחקים גולף ומנדנדים את נכדותיהם, יוכל לצאת נוטף מים מהאמבטיה, לכרוע על ברכיו ולנשק את כפות הרגליים של פאנקיסט על סקטבורד שהפפרוני שלו הגיעה אחרי שלושים ואחת דקות. אוי, אלוהים. די במחשבה כדי לגרום למשלח קשיי נשימה.

אך הוא לא יהיה מוכן לנהוג עבור פיצה קוסה-נוסטרה בשום דרך אחרת. אתם יודעים למה? כי יש משהו בלחיות על הקצה. זה כמו להיות טייס קמיקזה. דעתך צלולה. אנשים אחרים – זבנים, הופכי המבורגרים, מהנדסי תוכנה, כל אוצר המילים של משרות חסרות משמעות שמרכיבות את החיים באמריקה – אנשים אחרים מסתמכים רק על תחרות פשוטה. מוטב שתהפוך את ההמבורגרים או תתקן את השִגרות טוב ומהר יותר משחברך מהתיכון בהמשך הסרט הנע הופך או מתקן, כי אנחנו בתחרות עם הבחורים האלה, ואנשים שמים לב לדברים כאלה.

איזה מרוץ עכברים מזוין. לפיצה קוסה-נוסטרה אין מתחרים. תחרות יוצאת נגד האתיקה המאפיונרית. אתה לא עובד קשה יותר כי אתה מתחרה בבית עסק זהה בהמשך הרחוב. אתה עובד קשה יותר כי הכול מוטל על הכף. שמך, כבודך, משפחתך, חייך. אולי להופכי ההמבורגרים האלה יש תוחלת חיים עדיפה – אך אילו מין חיים אלה, עליך לשאול את עצמך. לכן איש, אפילו לא הניפונים, לא מסוגל להתחרות במהירות המשלוחים של קוסה-נוסטרה. המשלח גאה ללבוש את המדים, גאה לנהוג במכונית, גאה לפסוע בשביל המוביל לאינספור בתי מובלעיר, מחזה קודר בשחור נינג'ה, פיצה על כתפו, ספרות לד אדומות רושפות מספרים גאים אל הלילה: 12:32 או 15:15 או לעתים רחוקות 20:43.

המשלח מועסק בפיצה קוסה-נוסטרה 3569# בעמק. דרום קליפורניה לא יודעת אם לסאון או סתם לחנוק את עצמה על המקום. אין די כבישים למספר התושבים. תאגיד נתיבי חן סולל כבישים חדשים כל הזמן. צריך לשטח שכונות שלמות בבולדוזרים כדי לעשות זאת, אבל כל השיכונים האלה משנות השבעים והשמונים קיימים כדי להיהרס, לא? אין מדרכות, אין בתי ספר, אין כלום. אין להם כוח משטרה משלהם – אין פיקוח על ההגירה – בלתי רצויים יכולים להיכנס מבלי שיעברו חיפוש או אף יוטרדו. אבל מובלעיר, זה המקום לגור בו. עיר-מדינה עם חוקה משלה, גבולות, חוקים, שוטרים, הכול.

המשלח היה בעבר רב טוראי בכוח האבטחה המדינתי של חוות מריווייל. פוטר כי שלף חרב על פושע בעל שם. החדיר אותה דרך בד החולצה של הפושע, החליק את חלקו השטוח של הלהב לאורך בסיס הצוואר והצמיד אותו לחתיכה מפותלת ונפוחה של חיפוי ויניל על קיר הבית שאליו ניסה הפושע לפרוץ. אף שהמעצר היה מוצדק הם פיטרו כי התברר שהפושע הוא בנו של סגן נשיא חוות מריווייל. אה, לתחמנים היה תירוץ: אמרו שחרב סמוראים באורך תשעים סנטימטר לא הייתה בתקן שלהם לכלי נשק. אמרו שהפר את הפמפ"ח, פרוטוקול מעצר פושע חשוד. אמרו שהפושע סבל מטראומה נפשית. שכעת הוא חושש מסכיני מריחה; שעליו למרוח את הריבה שלו בגב כפית. הם אמרו שחשף אותם לתביעת פיצויים.

המשלח נאלץ ללוות כסף כדי לשלם על זה. אז עכשיו הוא במאגר המידע שלהם – דפוסי רשתיות, דנ"א, ניתוח קול, טביעות אצבעות, טביעות כפות רגליים, טביעות כפות ידיים, טביעות מפרקי ידיים, כל חלק מזוין בגוף שיש בו קמטים – כמעט – הבני זונות האלה גללו בדיו והטביעו והזינו למחשב שלהם. אבל זה הכסף שלהם – ברור שהם נזהרים למי להלוות אותו. וכשביקש להתקבל לעבוד כמשלח הם שמחו להעסיק אותו, כי הם הכירו אותו. כשקיבל את ההלוואה, היה עליו להיפגש באופן אישי עם עוזר סגן הקאפו של העמק, שמאוחר יותר המליץ עליו למשרת המשלח. אז זה כמו להיות חלק ממשפחה. משפחה מפחידה, דפוקה ומתעללת.

פיצה קוסה-נוסטרה 3569# נמצאת על דרך ויסטה בקרבת קניון קינגס פארק. דרך ויסטה השתייכה בעבר למדינת קליפורניה וכעת נקראת דרך תאגיד נתיבי חן CSV-5. המתחרה העיקרי שלה היה בעבר כביש מהיר שסללה ממשלת ארצות הברית וכעת נקרא דרך תאגיד מסלולי תובלה Cal-12. שני הכבישים המתחרים למעשה מצטלבים בהמשך העמק. בעבר היו מחלוקות קשות והצומת נסגר באש צלפים אקראית. בסופו של דבר קנה קבלן בעל אמצעים את הצומת כולו והפך אותו לקניון שמשרת את הלקוחות במכוניותיהם. כעת הכבישים מוזנים למערכת חניה – לא מגרש חניה, לא רמפה, אלא מערכת – ומאבדים את זהותם. המעבר בצומת דורש חילופי נתיבים השזורים יחדיו בכיוונים שונים במערכת החניה כמו בדרך הו צ'י מין[5]. ב- CSV-5התנועה יותר זורמת, אך ב- Cal-12המִסָּעָה טובה יותר. זה טיפוסי – הדגש בכבישי נתיבי חן הוא בהגעה ליעד, לנהגים מסוג A, והדגש במסלולי הובלה הוא בהנאה בנסיעה, לנהגים מסוג B.

המשלח הוא נהג מסוגA  עם כלבת. הוא מתאפס על הבסיס שלו, פיצה קוסה-נוסטרה 3569#, מאיץ בנתיב השמאלי של CSV-5 במאה ועשרים קמ"ש. מכוניתו היא מעוין שחור בלתי נראה, רק מקום שחור שמשקף את מנהרת שלטי הזיכיונות – הלוֹגוֹר. שורת אורות כתומים מכרכרת ומסתחררת על החלק הקדמי, שם הייתה נמצאת הסבכה לו הייתה זו מכונית שואפת אוויר. האור הכתום נראה כמו שריפת דלק. הוא חודר דרך השמשה האחורית של האנשים, מוחזר ממראות התשקיף, מקרין מסכה יוקדת על עיניהם, מסתנן לתת-מודע שלהם וחושף פחדים איומים על שכיבה ללא יכולת תנועה, בהכרה מלאה, תחת מכל דלק מתפוצץ, ומעורר בהם רצון עז לעצור בצד ולהניח למשלח לעקוף אותם במרכבת אש הפפרוני השחורה שלו.

הלוֹגוֹר, ממעל, שתוחם את CSV-5 בצמד פסי התעבות, הוא גוף של אור חשמלי העשוי אינספור תאים, כשכל תא תוכנן במנהטן בידי תדמיתנים שמרוויחים על עיצוב לוגו בודד יותר משהמשלח מרוויח בכל ימי חייו. חרף מאמציהם לבלוט, כולם מרוחים יחד, במיוחד במאה ועשרים קמ"ש. עם זאת, קל לראות את פיצה קוסה-נוסטרה 3569# בגלל שלט החוצות הרחב והגבוה אפילו ביחס לסטנדרטים הנפוחים הנוכחים. למעשה, מבנה הזיכיון הנמוך והרחב נראה לא יותר מבסיס שפוף לעמודי הארמיד העצומים שנועצים את שלט החוצות ברקיע הסמלים המסחריים. מַרְקָה רֶחִיסְטְרָדָה,[6] בייבי.

שלט החוצות בצבע חום-אדום קלאסי, לא תוצר של קמפיין פרסומי זמני של המאפיה. זו הצהרה, מונומנט שנבנה להחזיק מעמד. פשוט ומכובד. הוא מציג את דוד אנצו באחת החליפות האיטלקיות האלגנטיות שלו. הפסים הדקים מבריקים ומתכווצים כגידים. כיס החזה המרובע פולט אור. שיערו מושלם, מוחלק לאחור בחומר שלא יורד, כל קווצה מסופרת כיאה וכיאות בידי דודנו של דוד אנצו, ארט הגלב, שמנהל את הרשת השנייה בגודלה בעולם של מספרות זולות. דוד אנצו ניצב על מקומו, לא ממש מחייך, ניצוץ דוֹדי בעינו, לא מדגמן אלא עומד כמו כל דוד, ובשלט כתוב

המאפיה

יש לכם חבר במשפחה!

מוגש מטעם קרן הקטע שלנו

השלט משמש ככוכב הצפון של המשלח. הוא יודע שכאשר יגיע למקום ב-CSV-5 שבו הפינה התחתית של השלט מעורפלת בידי קשתות הוויטראז' הפסידו-גותי של זיכיון שערי הפנינה[7] של הכומר ווין, יגיע הזמן לעבור לנתיבים הימניים שם המפגרים ופַּחֵי-הפְרֵחוֹת משתרכים, באקראי, בחוסר החלטיות, מביטים בכל כניסה לזיכיון כאילו אינם יודעים אם זו הבטחה או איום.

הוא חותך פח-פרחות – מיניוואן משפחתי – חולף על פני הקְנה ועוף הצמוד ונכנס לחניה של פיצה קוסה-נוסטרה 3569#. אזורי המגע השמנים מתלוננים, צווחים קמעה, אך נצמדים בכוח למסעה הרשומה בפטנט של תאגיד נתיבי חן ומנחים אותו למנהרה. אף משלח אחר לא ממתין במנהרה. זה טוב, פירוש הדבר מחזור גבוה עבורו, אקשן מהיר, להעיף ת'צָה הזאתי. בעודו נעצר בצלילי גריסה, האשנב האלקטרומכני בצד מכוניתו כבר נפתח וחושף את חריצי הפיצה הריקים, ודלתו מתקפלת בנקישה על עצמה ככנף חיפושית. החריצים ממתינים. ממתינים לפיצה חמה.

וממתינים. המשלח צופר. זו לא תוצאה נומינלית.

חלונות נפתחים. אסור שזה יקרה לעולם. אתם יכולים להסתכל בקלסר בעל שלוש הטבעות מאוניברסיטת פיצה קוסה-נוסטרה, פנו לסימוכין על "חלון", "מנהרה" ו"שליח" ותקבלו את כל הנהלים לחלון הזה – שלעולם אסור שייפתח. אלא אם כן משהו השתבש מאוד.

החלון נפתח ו – אתם יושבים? – עשן בוקע ממנו. המשלח שומע תיפוף צורמני מעל להוריקן המתכתי של המערכת שלו ולפתע מתחוור לו שזו אזעקת גלאי העשן שבוקעת מהזיכיון.

לחצן השתק בסטריאו. דממה מעיקה – עור התוף באוזניו שב ומתרחב – החלון מזמזם בצווחת גלאי העשן. המכונית ממתינה ללא תנועה. האשנב היה פתוח זמן רב מדי, מזהמים אטמוספריים נקרשים על המחברים החשמליים בחלק האחורי של חריצי הפיצה, הוא יצטרך להקדים את ניקיונם, הכול הולך בדיוק כפי שלא צריך לקרות על פי הקלסר בעל שלוש הטבעות שמבאר את כל מקצבי יקום הפיצה.

בפנים, גבר אבחזי בצורת כדורגל רץ הלוך ושוב כשבידיו פתוח הקלסר בעל שלוש הטבעות והוא משתמש בצמיג העודף שלו כמחיצה המונעת מהקלסר להיסגר בחוזקה; הוא רץ כאדם שנושא ביצה על כף. הוא צועק בניב האבחזי; כל מפעילי זיכיונות פיצה קוסה-נוסטרה בצד הזה של העמק הם מהגרים אבחזים.

לא נראה שזו שריפה רצינית. המשלח ראה פעם שריפה רצינית, בחוות מריווייל, והעשן מיסך הכול. זה כל מה שראה: עשן, מיתמר מאי שם, מדי פעם הבזקי אור כתום בתחתית, כזיק ברק רחוק בעננים גבוהים. זו אינה שריפה מהסוג הזה. זו מסוג השריפה שבקושי מפיקה די עשן להפעלת גלאי העשן. והוא מבזבז זמן על החרא הזה.

המשלח לוחץ על הצופר. המנהל האבחזי יוצא לחלון. הוא אמור להשתמש באינטרקום לשיחה עם הנהגים, הוא יכול לומר כל דבר שירצה ודבריו יישלחו היישר למכונית המשלח, אבל לא, הוא צריך לדבר פנים אל פנים, כאילו המשלח הוא נהג עגלת שוורים מזוין. הוא סמוק פנים, מזיע, עיניו מתגלגלות כשהוא מנסה לחשוב על המילים באנגלית.

"שריפה, אחת קטנה," הוא אומר.

המשלח לא אומר דבר. כי הוא יודע שהכול מצולם. למעשה, ההקלטה נשלחת לאוניברסיטת פיצה קוסה-נוסטרה, שם תנותח במעבדת מדעי ניהול הפיצה. היא תוצג בפני סטודנטים באוניברסיטת הפיצה, ייתכן אף בפני אותם סטודנטים שיחליפו את הגבר הזה לאחר פיטוריו, כדוגמה מובהקת איך לדפוק לעצמך את החיים.

"עובד חדש – שם את הארוחה שלו במיקרו – היה עליה נייר אלומיניום – בום!" אומר המנהל.

אבחזיה הייתה חלק מברית המועצות המזוינת. מהגר חדש מאבחזיה שמנסה להפעיל מיקרוגל משול לתולעת טבעתית החיה במעמקי הים שמנסה לערוך ניתוח מוח. מאיפה הביאו את האנשים האלה? לא מצאו אמריקאים שיכולים לאפות פיצה מזוינת?

"פשוט תן לי פיצה אחת," אומר המשלח.

אזכרת הפיצה משיבה את הבחור באחת למאה הנוכחית. הוא לוקח את עצמו בידיים. הוא טורק את החלון וחונק את הקינה חסרת הרחמים של אזעקת העשן.

זרוע רובוט ניפוני דוחפת את הפיצה החוצה לחריץ העליון. האשנב נסגר להגן עליה.

בעוד המשלח יוצא מהמנהרה, צובר מהירות, מעיף מבט בכתובת שמבזיקה על השמשה, מחליט אם לפנות ימינה או שמאלה, זה קורה. מערכת הסטריאו שוב משתתקת – בפקודת מחשב המכונית. אורות הקוקפיט מאדימים. אדום. זמזום חוזר ונשנה נשמע. תצוגת הלד על השמשה, שמציינת את תצוגת אריזת הפיצה, מבזיקה: 20:00.

הם הרגע נתנו למשלח פיצה בת עשרים דקות. הוא בודק את הכתובת; היא במרחק עשרים קילומטר.

[1]  מותג אלות בייסבול אמריקאי. (כל ההערות הן של המתרגם)

[2]  גנרל אמריקאי שנטבח עם חייליו בקרב ליטל ביגהורן (1876) מול כוח אינדיאני עדיף.

[3]  קולונל סנדרס הוא מייסד חברת המזון המהיר KFC.

[4]  אנדי גריפית שיחק את דמותו של שריף בסדרת טלוויזיה מצליחה; בנסונהרסט היא שכונה בברוקלין, ניו יורק שמאוכלסת בעיקר ביוצאי איטליה.

[5]  נתיב לוגיסטי מפותל ששימש את צבא צפון וייטנאם בזמן מלחמת וייטנאם.

[6]  ספרדית ­– סימן מסחרי.

[7]  בנצרות ­– כינוי לשערי גן העדן.