ביקורתה של שחר צנצנת על חזית סערה, הספר הראשון בסדרת תיקי דרזדן, מאת ג'ים בוצ'ר
הארי בלקסטון קופרפילד דרזדן הוא המכשף היחיד שפועל בשיקגו. לפחות היחיד שאפשר להגיע אליו. הוא חי במרתף, רחוק ככל האפשר מטכנולוגיה מסובכת (שנוטה תמיד להתקלקל בסביבתו), וממראות (כי מי יודע אילו דברים יצאו משם), אבל הוא רשום בדפי זהב, וחוץ מזה הוא היועץ של משטרת שיקגו לכל מה שנראה לא טבעי. ליתר דיוק, כל מה שנראה מספיק לא טבעי עד כדי כך, שאנשים בעולם כפי שהוא כרגע לא יוכלו להתעלם ממנו.
זו תקופה של קדמה, וזה עושה את העולם מלא בדברים טכנולוגיים רבים מדי, ובפחות מדי דברים שמספקים לדרזדן פרנסה. לא לרמה שלו לערוך טקסי טיהור לבתים לא-באמת-רדופים רק כדי שאנשים יהיו מרוצים, וכך הוא יושב במשרדו ומכלה רומנים זולים, בציפיה לצלצול הטלפון.
ואז הטלפון מצלצל, והארי, שצריך לשלם שכר דירה, מסכים לקבל עליו חקירה שהוא בדרך כלל לא היה מקבל: איתור בן אדם אבוד, ולא חפץ. מה לעשות, המצב מחייב.
אלא שמיד אחר כך מצלצל הטלפון שוב, והחוקרת סגן קארין מרפי על הקו. ״יש לי כאן שתי גופות ואני צריכה שתעיף מבט״. וכשהוא מעיף, אין ספק לאף אחד שמשהו כאן נראה מאד לא טבעי. מספיק לא טבעי כדי שהארי עצמו יעריך שהכח שדרוש כדי לבצע רצח מהסוג הזה הוא עצום. כמעט בלתי אפשרי. כדי להבין איך הרצח התבצע, על הארי לנסות בעצמו, מאחורי הקלעים, להבין מה נדרש לשם כך. וזה… עשוי לעורר תשומת לב, בלשון המעטה. לא רק שיש רוצח עם כח אדיר, שייתכן והארי יהיה היעד הבא שלו, אלא שיש מספיק דברים בעברו שעשויים להתעורר בעקבות החקירה הזאת… והם שולחים דרישות שלום. לא נעימות.
פוקה בור הקסם
אריגת הקסם לתוך העולם ב"חזית סערה" משכנעת, אף על פי שהיא קורצת לסטריאוטיפים הכי בסיסיים על כישוף. בוצ׳ר נותן לעולם הכשף להתבטא בדרכים מעניינות, הוא מזרים אותו בשולי העולם התחתון של הפשע בשיקגו, ומכניס אליו בריונים לא חכמים במיוחד, שכל רצונם הוא לשמור ככל הניתן על החוק, פשוט לא החוק שהמשטרה אוכפת.
בתוך כל זה, הארי דרזדן הוא איש מקצוע. מקצוע שהכלים שלו קצת משונים, והסיכונים שלו חריגים. ואיש שיש לו דאגות וטרדות כמו לכל אחד, ושהיה יכול להפיק תועלת, למשל, אילו היה מנצל חלק מההתבגרות שלו כדי ללמוד איך מתקשרים עם היצור הקסום הזה, שמכונה ״נשים״. עבור דרזדן, מדובר בדבר מסתורי לפחות כמו משהו מהעולם שמעבר… אבל הוא היה עסוק בדברים אחרים, כך נראה, דברים שבגינם הוא נתון לתצפית עד היום.
הלחץ על הארי הולך וגובר, האם יצליח להלך בין הטיפות, להמנע מתשומת הלב הלא רצויה ולהצליח להגיע אל הרוצח לפני הסערה הבאה?
אם לומר את האמת, דרזדן הוא פרוטגוניסט לא יוצלח, מעצבן ושחצן. אילו נקודת המבט של הגיבור היתה הפרמטר היחיד שנחשב, אפשר היה לראות בו את התחלתה של סדרת טראש נוספת. סוד קסמו של הספר הוא מידת החלקלקות שבה העולם מציל את הגיבור מלמעוד בתוך הנתיב שהוא עצמו מתווה. העולם שבסיפור בנוי היטב למידתו של דרזדן, כך שלמרות ואולי בזכות מגרעותיו, הוא מעצבן ברמה הנכונה, שחצן בצורה הנכונה… ומספיק מוצלח כדי לקרוא את הספר הזה ואת העוקבים לו בסדרה.
