טעימת קריאה מתוך כאוס מהלך – הסכין והרקיע

בואו לקרוא את תחילתו של "הסכין והרקיע", הספר השלישי בסדרת "כאוס מהלך" של פטריק נס

הסכין והרקיע

סדרת כאוס מהלך 3#

מאת פאטריק נס

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קריאה נעימה!

* * *

"מלחמה," אומר ראש העיר פְרֶנְטיס והעיניים שלו נוצצות. "סוף־סוף."

"תסתוֹם את הפה שלך," אני אומר לו. "לא סוף־סוף ולא נעליים. אתה היחיד שרוצה מלחמה."

"ואף על פי כן," הוא אומר, ומחייך אלי, "זה קורה."

וברור שאני כבר מתחיל לחשוב שאולי כששיחררתי אותו בשביל שהוא יוכל להילחם בהם, עשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי.

אבל לא.

לא, זה מה שיציל אותה. זה מה שהייתי חייב לעשות בשביל להציל אותה.

ואני אכריח אותו להציל אותה גם אם אני אצטרך להרוג אותו בשביל זה.

וככה, כשהשמש שוקעת, כשאני וראש העיר עומדים על חורבות הקתדרלה ומסתכלים, כשצבא הספקלים יורד בכביש הזיגזג מהגבעה ותוקע בשופר הקרב ברעש שיכול לקרוע את הבנאדם לחתיכות…

כשצבא ה"שקט" של המְרַפאה קוֹיל נכנס לעיר מאחורינו, מפציץ כל מה שבדרכו בום! בום! בום!

כשהחיילים הראשונים מהצבא של ראש העיר מתחילים להגיע מהדרום, עם מר הָמֶר בראש, והם חוצים את הכיכר ובאים אלינו לקבל פקודות חדשות…

כשהתושבים של ניו פרנטיסטאון בורחים בפחד מוות לכל כיוון שרק אפשר…

כשהחללית סיור של המתיישבים החדשים נוחתת על גבעה באיזשהו מקום קרוב למְרפאה קויל, שזה פשוט המקום הכי גרוע בעולם…

כשדייבי פרנטיס שוכב מת בין ההריסות מתחתינו, מת מירייה של אבא שלו, של האיש שאני כרגע שיחררתי…

וכשוויולה…

ויולה שלי…

דוהרת על סוס ישר לתוך כל העסק הזה, עם קרסוליים שבורים, והיא אפילו לא מסוגלת לעמוד על הרגליים…

כן, אני חושב.

זה קורה.

הסוף של הכול.

הסוף של כל זה.

"כן־כן, טוד," אומר ראש העיר ומשפשף את הידיים. "אכן כן."

ואז הוא עוד פעם אומר את אותה המילה, כאילו שזאת ההתגשמות של כל המשאלות שהיו לו בחיים.

"  מלחמה."

זה מתחיל

שני קרבות

[טוד]

"אנחנו תוקפים את הספקלים חזיתית!" ראש העיר צועק אל הגברים, והוא מכוון את הרעש שלו ישר לאמצע הראש של כולם.

גם שלי.

"  הם יתאספו בתחתית הגבעה," הוא אומר, "  אבל משם הם לא יתקדמו עוד!"

אני שם יד על הצלעות של אנהָראד מתחתי. בתוך פחות משתי דקות ראש העיר סידר ששנינו כבר נשב על הסוסים, מורפֶת ואנהראד באו בריצה מהצד השני של הקתדרלה המופצצת, ועד שקפצנו עליהם ודילגנו מעל החיילים שניסו לעזור לי נגד ראש העיר שעוד שכבו שמה מעולפים, הצבא כבר היה מולנו, כולו בבלגן.

לא, לא כולו, אולי פחות מחצי, כל השאר עוד היו בכביש הדרומי שמוביל לגבעה עם החריץ, הכביש שמוביל למקום שמשמה היתה אמורה לבוא המתקפה.

ילד סייח? ככה אנהראד חושבת ואני מרגיש את העצבים רצים בכל הגוף שלה. היא מתה מפחד.

גם אני.

"  גדודים היכון!" צועק ראש העיר ותכף ומיד מר המר וגם המאחרים — מר טייט ומר אוהייר ומר מורגן — מצדיעים לו כל מיני הצדעות והחיילים מתחילים להסתדר לפי הסדר שלהם, מסתובבים ומתחלפים ומתארגנים בכזאתי מהירות שהעיניים כבר מתחילות לכאוב לי.

"אני יודע," אומר ראש העיר. "מחזה מרהיב, נכון?"

אני מכוון אליו את הרובה, את הרובה שלקחתי מדייבי. "שלא תשכח את ההסכם שלנו," אני אומר. "אתה מציל את ויולה, ואתה לא משתלט עלי עם הרעש שלך. אם תעשה את זה, תישאר בחיים. זאת הסיבה היחידה ששיחררתי אותך."

בעיניים שלו עובר ברק. "מובן לך שפירוש הדבר שלא תוכל לגרוע ממני עין," הוא אומר, "גם אם לשם כך תצטרך לצאת לצדי לקרב. אתה מוכן לזה, טוד?"

"אני מוכן," ככה אני אומר אפילו שזה לא נכון, אבל על זה אני מנסה לא לחשוב.

"יש לי הרגשה שתצטיין," הוא אומר.

"סתום את הפה שלך," אני אומר. "כבר ניצחתי אותך פעם אחת, ואני אנצח אותך עוד פעם."

הוא מחייך חיוך גדול. "בזה אין לי ספק."

"הלוחמים מוכנים, המפקד!" צועק מר המר מהסוס שלו ומצדיע בכל הכוח.

ראש העיר ממשיך להסתכל עלי. "הלוחמים מוכנים, טוד," הוא אומר בקול מתגרה. "ואתה?"

"תעשה את זה כבר וגמרנו."

והחיוך שלו מתרחב עוד יותר. הוא מסתובב אל החיילים. "  שתי פלוגות יורדות בכביש המערבי לתקיפה ראשונה!" הקול שלו עוד פעם מתפתל כמו נחש בתוך כל הראשים, כזה מין קול שאי אפשר להתעלם ממנו. "  הפלוגה של סרן המר בראש, עם סרן מורגן במאסף! סרן טייט וסרן אוהייר ידאגו לרכז את שאר הלוחמים ואת אמצעי הלחימה החסרים ויצטרפו ללחימה ללא שהות."

אמצעי הלחימה? אני מתפלא.

"  אם עד אז המלחמה עדיין לא תיגמר," החיילים צוחקים, והצחוק שלהם קולני ועצבני ותוקפני.

"  כי אז, בכוחות משותפים, נכריח את הספקלים לסגת אל ראש הגבעה הזאת ונדאג שהם יצטערו על היום שהם נולדו!"

והחיילים מריעים בשאגה.

"המפקד!" צועק סרן המר. "מה עם צבא ה'שקט', המפקד?"

"קודם כול נביס את הספקלים," אומר ראש העיר, "אחרי הניצחון הזה ה'שקט' כבר יהיה משחק ילדים."

הוא סוקר את צבא הגברים שלו ואחר כך הוא מסתכל למעלה, על צבא הספקלים שממשיך לרדת מהגבעה. ואז הוא מניף אגרוף וצועק ברעש שלו צעקה גדולה, צעקה שחודרת ישר לעצמות של כל אחד מהגברים ששומע אותה.

"קדימה!"

"קדימה!" עונה לו הצבא בצעקה ויוצא מהכיכר בקצב משוגע, רץ אל גבעת הזיגזג —

ראש העיר מסתכל עלי עוד פעם אחת, כאילו שהוא בקושי מתאפק לא לצחוק מרוב שכיף לו. ובלי לומר מילה הוא מדרבן את מורפת בבעיטה חזקה, והם יוצאים בדהרה אל הכיכר בעקבות הצבא.

הצבא שיוצא למלחמה.

אחריו? שואלת אנהראד, והפחד מכסה אותה כמו זיעה.

"הוא צודק," אני אומר לה. "אסור לנו להוריד ממנו את העיניים. הוא חייב לקיים את ההבטחה שלו. הוא חייב לנצח במלחמה שלו. הוא חייב להציל אותה."

בשבילה, חושבת אנהראד.

בשבילה, אני עונה לה במחשבה ובכל הכוח של הרגשות שלי.

ואני חושב את השם שלה.

ויולה.

ואנהראד מזנקת קדימה אל הקרב.

[ויולה]

טוד, אני חושבת כשאני רוכבת על בלוט ישר לתוך המון האדם הממלא את הכביש לכל רוחבו. כולם מנסים להימלט מתקיעות השופר האיומות מצד אחד ומהפצצות של המרפאה קויל מהצד השני.

בום! הנה עוד פצצה, ואני רואה כדור של אש מתלקח ועולה. הצרחות סביבנו כמעט בלתי נסבלות. אנשים רצים קדימה ומתנגשים באנשים שרצים בכיוון ההפוך, וכולם מפריעים לנו להתקדם.

מפריעים לנו להגיע ראשונים אל חללית הסיור.

קול התקיעה בשופר נשמע שוב והצרחות מתגברות. "אנחנו חייבים להתקדם, בלוט," אני אומרת לו בין האוזניים. "אני לא יודעת מה הרעש הזה, אבל האנשים בחללית שלי יוכלו…"

יד תופסת לי את הזרוע וכמעט מפילה אותי מהאוכף.

" תני לי את הסוס!" צורח עלי איזה איש ומושך עוד יותר חזק. " תני לי אותו!"

בלוט מתפתל ומנסה להתחמק, אבל יותר מדי אנשים מצטופפים סביבנו בכביש.

"עזוב!" אני צועקת על האיש.

"  תני לי אותו!" הוא צורח. "הספקלים באים!"

אני כל כך מופתעת, עד שהוא כמעט מצליח להוריד אותי מהאוכף. "  מי?"

אבל הוא לא מקשיב לי, ואפילו באור הדועך אני יכולה לראות את העיניים שלו פעורות לרווחה באימה.

להחזיק! צועק הרעש של בלוט, ואני לופתת את הרעמה שלו בכל הכוח, והוא מזדקף על הרגליים האחוריות, מעיף ממני את האיש ומזנק קדימה אל תוך הלילה. אנשים בורחים מאיתנו בצרחות, ואנחנו מפילים אותם על ימין ועל שמאל ובלוט קורע את הכביש, ואני נצמדת אליו בכל כוחי.

אנחנו מגיעים לשטח פתוח, והוא ממשיך ודוהר במהירות רבה עוד יותר.

"מה זאת אומרת הספקלים?" אני אומרת. "למה הוא התכוון? הרי לא ייתכן שיש…"

ספקל, חושב בלוט. צבא ספקל. מלחמה ספקל.

אני נפנית ומסתכלת אחורה, תוך כדי דהירה, על האורות שיורדים מהגבעה בכביש הזיגזג במרחקים.

צבא של ספקלים.

גם צבא הספקלים מגיע.

טוד? אני חושבת ויודעת שעם כל רקיעת פרסה אני מתרחקת עוד יותר ממנו ומראש העיר הכבול.

החללית היא התקווה היחידה שלנו. הם יעזרו לנו. איכשהו, הם יעזרו לי ולטוד.

כבר עצרנו מלחמה אחת, אנחנו יכולים לעצור מלחמה

נוספת.

ואני חושבת שוב את שמו, טוד, ושולחת לו כוחות. ובלוט ואני דוהרים במהירות בכביש אל צבא ה"שקט", אל חללית הסיור, ואני כל כך מקווה שאני צודקת.

[טוד]

אנהראד דוהרת בעקבות מורפת והצבא מתנפל על הכביש לפנינו, מעיף בלי לחשוב פעמיים כל אזרח של ניו פרנטיסטאון שבטעות מנסה לברוח משמה. יש שני גדודים, את הראשון מוביל על הסוס מר המר הצורח, ומר מורגן שהוא פחות צעקני מוביל את הגדוד השני מאחוריו. סך הכול יש פה איזה ארבע מאות גברים, מנופפים ברובים, צועקים וצורחים בפרצופים מעוותים.

והרעש שלהם…

הרעש שלהם זה דבר מפלצתי, כולו מכווץ ומלופף, שואג כמו קול אחד, כמו ענק כועס ששועט בכביש בקול גדול.

זה עושה לי כאלה דפיקות לב שעוד שנייה הלב יעוף לי מהחזה.

"היצמד אלי, טוד!" צועק ראש העיר מהגב של מורפת ומתיישר לידי בזמן שאנחנו ממשיכים קדימה בדהירה מהירה.

"ועוד איך אני נצמד אליך," אני אומר לו ותופס חזק את הרובה.

"כדי לשמור על חייך, התכוונתי," הוא אומר ומעיף אלי מבט. "ושלא תשכח גם אתה את הצד שלך בהסכם. מאוד לא הייתי רוצה שיהיו כאן נפגעים מאש כוחותינו."

והוא קורץ אלי.

ויולה, אני חושב ישר עליו, מכניס לו אגרוף של רעש.

הוא מתכווץ.

עכשיו הוא כבר מחייך קצת פחות.

אנחנו רוכבים בעקבות הצבא ועוברים את הצד המערבי של העיר, ממשיכים לאורך הכביש הראשי, עוברים ליד חורבות שזה על בטוח בתי הסוהר המקוריים שה"שקט" שרפו בתקיפה הכי גדולה שלהם עד היום. רק פעם אחת עברתי כאן, כשרצתי בכיוון ההפוך, עם ויולה בידיים, בירידה מכביש הזיגזג כשהיא הלכה למות, הבאתי אותה למקום הבטוח, ככה חשבתי, ובסוף מה מצאתי? את האיש הזה שרוכב עכשיו לידי, האיש שהרג אלף ספקלים בשביל להתחיל את המלחמה הזאת, האיש שעינה את ויולה בשביל להוציא ממנה ידיעות שהוא כבר ממילא ידע, האיש שרצח את הבן שלו…

"ואיזה איש היית רוצה שינהיג אותך בקרב?" הוא אומר, כי הוא הרי קורא לי את הרעש. "איזה איש מתאים ממני למלחמה?"

מפלצת, אני חושב ונזכר במה שבן פעם אמר לי. המלחמה הופכת אנשים למפלצות.

"טעות," אומר ראש העיר. "המלחמה הופכת אותנו לגברים. בלי מלחמה אנחנו רק ילדים."

עוד תקיעה של השופר מתנפלת עלינו בכזה רעש, שכמעט מוריד לנו את הראש ומצליח לקלקל קצת את הקצב של הצבא לשנייה או שתיים.

אנחנו מסתכלים קדימה אל תחתית הגבעה. הלפידים של הספקלים מתאספים שמה מולנו.

"מוכן להתבגר, טוד?" שואל ראש העיר.

[ויולה]

בום!

עוד פיצוץ לפנינו, עכשיו כבר ממש קרוב, מעיף אודים עשנים גבוה מעל צמרות העצים. אני כל כך מבוהלת, שאני שוכחת את מצב הקרסוליים שלי ומנסה לדרבן את בלוט כמו שראיתי בווידיואים בחללית שלי. מרוב כאב אני מתקפלת. התחבושות שבהן לִי חבש אותי — לי עדיין נמצא אי־שם, מחפש את ה"שקט" במקום הלא נכון, אוי, בבקשה שלא יקרה לו שום דבר, בבקשה — התחבושות שהוא חבש לי בהן את הרגליים באמת טובות, אבל העצמות בכל זאת שבורות, ולרגע הכאב מפלח לי את הגוף עד למעלה, עד לכווייה ששוב מתחילה לייסר אותי סביב הצמיד שעל זרועי. אני מפשילה את השרוול לראות. העור סביב הצמיד אדום וחם, הצמיד עצמו לא השתנה — אותו פס מתכת דק שאי אפשר להסיר, שאי אפשר לחתוך, שמסמן אותי במספר 1391 עד יום מותי.

זה המחיר ששילמתי.

זה המחיר ששילמתי כדי למצוא אותו.

"ועכשיו חייבים להצדיק את המחיר הזה," אני אומרת לבלוט, והרעש שלו מסכים איתי ועונה, ילדה סייחה.

האוויר מתמלא עשן, ומרחוק אני רואה שרפות. אנשים ממשיכים לעבור אותנו בריצה מכל הכיוונים, אם כי ככל שמתרחקים ממרכז העיר, כך יש פחות ופחות אנשים.

אם המרפאה קויל וה"שקט" יצאו מלשכת ה"שְׁאַל" והתקדמו בכיוון מרכז העיר ממזרח, עכשיו הם כבר ודאי עברו את הגבעה שעליה עמד פעם מגדל התקשורת. וזה המקום הסביר ביותר לנחיתה של חללית הסיור. המרפאה קויל בוודאי הסתובבה ולקחה עגלה מהירה כדי להגיע אליהם ראשונה ולדבר איתם לפני כולם, אבל למי היא היתה יכולה להעביר את הפיקוד?

בלוט מתקדם במהירות, ממשיך בסיבוב…

ואז בום!

הבזק אור ניצת, ועוד בניין מעונות עולה בלהבות, מאיר לשנייה את הכביש באור בהיר…

ואני רואה אותם.

ה"שקט".

טורים של גברים ונשים, כולם עם ש' כחולה כתובה להם מלפנים על החולצה, ולפעמים אפילו מצוירת על הפנים.

וכולם ברובים שלופים.

מאחוריהם עגלות עמוסות בכלי נשק.

ואף שאת קצתם אני מזהה (המרפאה לוסון, מגנוס, המרפאה נדרי), נדמה לי שאני לא מכירה אותם כלל, כל כך מטילי אימה הם נראים, כל כך נחושים, כל כך מבוהלים ואמיצים ומסורים, עד שלשנייה אני מרסנת את בלוט, מפחדת להתקרב אליהם.

הבזק הפיצוץ דועך, והם שוב שוקעים באפלה.

קדימה? שואל בלוט.

אני נושמת עמוק, שואלת את עצמי איך יגיבו כשיראו אותי, שואלת את עצמי אם הם יסתכלו בכלל או שמיד יפציצו אותי בלי לשאול שאלות.

"אין לנו בררה," אני אומרת לבסוף.

ובדיוק כשהוא מתכונן להמשיך בדהרה…

"ויולה?" בוקע קול מתוך האפלה.