מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד: להב הקיץ – פרקים ראשונים

בואו לקרוא את שני הפרקים הראשונים של מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד: להב הקיץ, הספר הראשון בסדרה החדשה של ריק ריירדן

להב הקיץ הוא הספר הפותח את סדרת מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד, היורשת החדש של סדרות פרסי ג'קסון, אלי האולימפוס ומשפחת קיין והאלים המצריים. בסדרה החדשה מעביר ריק ריירדן תחת טיפולו המסור את המיתולוגיה הנורדית… הגיע הזמן באמת!

תקציר העלילה

לפעמים הדרך היחידה להתחיל חיים חדשים היא למות…
מגנס צ'ייס לא זוכר מתי חי חיים "רגילים". מאז מותה המסתורי של אמו הוא שורד ברחובות, לבדו, וסומך בעיקר על עצמו. הכול משתנה ביום הולדתו ה־16, כשקרוב משפחה מפוקפק מגלה לו את זהותו האמיתית: מגנס הוא בנו של אל נורדי, ובעל כוחות אגדיים ותפקיד מכריע במלחמת האור בחושך. עכשיו על מגנס לנדוד בתשעת העולמות בחיפוש אחר להב הקיץ האבוד שיכריע את גורל היצורים כולם. בדרכו יהיה עליו להיאבק בענקי אש וכפור, ללכוד את נחש העולם, להערים על אלים זועמים, ולפני הכול — לוותר על חייו.

וזה מה שהיה לקסנדרה קלייר (בני הנפילים), לה הספר גם מוקדש, להגיד על ספרו החדש של ריירדן:
"להב הקיץ משלב את ההדר של המיתולוגיה הנורדית עם בניית העולם השמחה ומלאת החיים של ריק ריירדן. זה אחד מספריו המצחיקים ביותר — אפילו כשהעלילה תשעט קדימה במהירות שיא, כל דבר יעורר בכם צחוקים רמים — משמות הפרקים ועד ההומור העצמי של מגנס צ'ייס. תזמינו לי חדר במלון ולהלה, בבקשה. אני באה להתארח!"

מגנוס צ'ייס והאלים של אוסגרד #1 – להב הקיץ

מאת: ריק ריירדן

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת זמורה ביתן (2016)

460 עמודים

קריאה נעימה!

* * * 

1

בוקר טוב!

אתה עומד למות

כן, אני יודע. אתם עומדים לקרוא איך מַתי בייסורים ולהגיד, "שיואו! זה נשמע ממש מגניב, מַגְנַס! גם אנחנו יכולים למות בייסורים?"

אז לא. פשוט לא.

אל תתחילו לקפוץ מגגות בתים. אל תרוצו לכביש ואל תציתו את עצמכם. זה לא עובד ככה. אתם לא תגיעו לאן שאני הגעתי.

וחוץ מזה, תאמינו לי שלא תרצו לעבור את הדברים שעברו עלי. אם אין לכם חשק לא מוסבר לראות לוחמים אל־מתים קוצצים זה את זה לחתיכות, חרבות מכסחות אפים של ענקים ואלפים אפלים בתלבושות אופנתיות — אם אתם לא בקטע הזה, אפילו אל תשקלו למצוא את דלתות ראשי הזאבים.

קוראים לי מגנס צֵ'ייס. אני בן שש־עשרה. זה הסיפור על איך שהחיים שלי התחילו להידרדר אחרי שנהרגתי.

היום שלי התחיל די רגיל. ישנתי על המדרכה מתחת לגשר בגן הציבורי, ובחור אחד העיר אותי בבעיטה ואמר, "הם רודפים אחריך."

דרך אגב, בשנתיים האחרונות הייתי חסר בית.

כמה מכם אולי חושבים, אוי, זה נורא עצוב. אחרים אולי חושבים, הא, איזה אפס! אבל אם הייתם רואים אותי ברחוב, תשעים ותשעה אחוז מכם היו עוברים על פני כאילו אני בלתי נראה. הייתם מתפללים, רק שהוא לא יבקש ממני כסף. הייתם תוהים אם אני מבוגר מכפי שאני נראה, כי הרי לא יכול להיות שנער ישכב בתוך שק שינה ישן ומצחין, בחוץ, באמצע החורף בבוסטון. מישהו צריך לעזור לנער המסכן הזה!

ואז הייתם ממשיכים ללכת.

אין בעיה. אני לא צריך את הרחמים שלכם. אני רגיל שצוחקים עלי. ובטח שאני רגיל שמתעלמים ממני. זזנו.

חסר הבית שהעיר אותי היה בחור ששמו בליץ. כמו תמיד, הוא נראה כאילו חצה בריצה הוריקן מטונף. השיער השחור המתולתל שלו היה מלא חתיכות נייר וזרדים. לפנים שלו היה צבע של אוכף עור, והן היו מכוסות שבבי קרח. הזקן שלו הסתלסל בכל הכיוונים. שלג ציפה את שולי המעיל הארוך שלו שנגרר לו סביב הרגליים — הגובה של בליץ בערך מטר שישים וחמש — והאישונים שלו היו כל כך מורחבים, שהם מילאו את כל קשתיות העיניים. ההבעה שלו, המבוהלת תמיד, יצרה רושם שהוא עומד להתחיל לצרוח בכל שנייה.

מיצמצתי כדי לסלק את קורי השינה מהעיניים. בפה שלי היה טעם של המבורגר בן יום. היה חמים בתוך שק השינה שלי, וממש לא רציתי לצאת ממנו.

"מי רודף אחרי?"

"אני לא בטוח." בליץ שיפשף את אפו, שמרוב הפעמים שנשבר נהייתה לו צורת זיגזג, כמו ברק. "הם מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלך."

קיללתי. עם שוטרים ופקחים אקראיים יכולתי להתמודד. פקידי סעד, מתנדבי שירות קהילתי, סטודנטים שיכורים, מסוממים שמחפשים מישהו קטן וחלש לשדוד — בכל אלה הייתי מטפל בקלילות, כאילו התעוררתי לערמת פנקייקים וכוס מיץ תפוזים.

אבל כשמישהו הכיר את השם שלי וידע איך אני נראה — זה היה גרוע מאוד. זה אמר שמחפשים אותי באופן אישי. אולי האנשים מהמחסה כעסו עלי כי שברתי את המערכת שלהם (שירי חג המולד שלהם הטריפו לי את השכל). אולי מצלמות האבטחה תפסו אותי בכיוס האחרון שלי ברובע התיאטראות (הייתי חייב להשיג כסף בשביל פיצה). ואולי, עד כמה שזה נשמע לא סביר, המשטרה עדיין חיפשה אותי, רצתה לשאול שאלות בנוגע לרצח של אמא שלי…

ארזתי את הדברים שלי, מה שלקח שלוש שניות בערך. גילגלתי את השק שינה לגליל דחוס ודחפתי אותו לתרמיל עם המברשת שיניים שלי והגרביים והתחתונים להחלפה. מלבד הבגדים שלבשתי, זה היה כל הרכוש שלי. עם התרמיל על הגב וכובע המעיל משוך למטה עד העיניים יכולתי להתמזג לא רע בין הולכי הרגל. בוסטון היתה מלאה סטודנטים. כמה מהם נראו עוד יותר מבולגנים וצעירים ממני.

פניתי אל בליץ. "איפה ראית את האנשים האלה עם העלונים?"

"רחוב בִּיקון. הם בדרך לכאן. גבר לבן בגיל העמידה ונערה, כנראה הבת שלו."

המצח שלי התקמט. "זה לא הגיוני. מי…"

"אני לא יודע, ילד, אבל אני חייב לזוז." בליץ הסתכל בעיניים מצומצמות על השמש הזורחת, שצבעה את חלונות גורדי השחקים בכתום. מסיבות שמעולם לא הבנתי, בליץ שנא את אור היום. הוא היה אולי הערפד חסר הבית הכי נמוך ומוצק בעולם. "לך תדבר עם הארְת'. הוא מסתובב באזור כיכר קופְּלי."

ניסיתי לא להתעצבן. דרי הרחוב קראו להארת' ולבליץ בצחוק אמא ואבא שלי כי נדמה שאחד מהם תמיד נמצא בסביבה שלי.

"אני מעריך את זה," אמרתי. "אני אהיה בסדר."

בליץ כסס את ציפורן האגודל שלו. "אני לא יודע, ילד. לא היום. אתה חייב להיזהר במיוחד."

"למה?"

הוא העיף מבט מעבר לכתף. "הם באים."

לא ראיתי אף אחד. כשהסתובבתי בחזרה, בליץ לא היה שם.

שנאתי כשהוא עשה את זה. פשוט… פוף. הבחור היה כמו נינג'ה. ערפד נינג'ה חסר בית.

עכשיו עמדתי בפני החלטה: ללכת לכיכר קופלי ולדבר עם הארת', או ללכת בכיוון רחוב ביקון ולנסות לאתר את האנשים שמחפשים אחרי.

התיאור של בליץ סיקרן אותי. גבר לבן בגיל העמידה ונערה מחפשים אחרי בבוקר קפוא עם הזריחה. למה? מי הם?

התגנבתי לאורך שפת האגם. מעט מאוד אנשים בחרו ללכת בשביל התחתון שמתחת לגשר. יכולתי לעקוף את הגבעה ולאתר כל מי שמתקרב בשביל העליון בלי שיראו אותי.

שלג כיסה את הקרקע. השמים העלו דמעות בעיניים מרוב שהיו כחולים. ענפי העצים החשופים נראו כאילו טבלו אותם בזכוכית. הרוח חדרה את שכבות הבגדים שלי, אבל הקור לא הפריע לי. אמא שלי תמיד צחקה ואמרה שאני חצי דוב קוטב.

בחייך, מגנס, נזפתי בעצמי.

אחרי שנתיים הזיכרונות שלי ממנה היו שדה מוקשים. ברגע שנתקלתי באחד מהם, כל שלוות הנפש שלי התנפצה לרסיסים.

ניסיתי להתרכז.

הגבר והנערה התקרבו בכיווני. השיער הבהיר של הגבר הגיע עד מתחת לצווארון — לא נראה שזה עיצוב מכוּון, אלא שהוא פשוט לא טורח להסתפר. הפנים המבולבלות שלו הזכירו לי הבעה של מורה מחליף: אני יודע שפגע בי כדור נייר, אבל אין לי מושג מי זרק אותו. הנעליים היפות שלו ממש לא התאימו לבוסטון בחורף. היו לו גרביים בשני גוונים שונים של חום. נראה כאילו הוא קשר את העניבה שלו כשהוא מסתובב סביב עצמו בחושך מוחלט.

הנערה בהחלט היתה הבת שלו. השיער שלה היה סמיך וגלי כמו שלו, אם כי בגוון בלונדיני בהיר יותר. היא היתה לבושה בצורה יותר הגיונית ממנו: מגפי שלג, מכנסי ג'ינס ומעיל מרופד, עם חולצת טריקו כתומה מציצה מהצווארון. ההבעה שלה היתה נחושה, כועסת. היא החזיקה את ערמת העלונים כאילו הם חיבור שקיבלה עליו ציון לא הוגן.

אם היא חיפשה אותי, אני לא רציתי שתמצא אותי. היא היתה מפחידה.

לא זיהיתי אותה וגם לא את אבא שלה, אבל משהו הציק לי בין המחשבות… כמו מגנט שמנסה לשלוף זיכרון ישן מאוד.

האבא והבת עצרו בנקודת ההתפצלות של השביל. הם הסתכלו סביב כאילו רק עכשיו קלטו שהם נמצאים בלב פארק נטוש, באמצע החורף, בשעה שאנשים שפויים לא קמים.

"לא ייאמן," אמרה הנערה. "בא לי לחנוק אותו."

הנחתי שהיא מתכוונת אלי והשתופפתי קצת יותר.

אבא שלה נאנח. "אולי בכל זאת עדיף שלא נהרוג אותו. אחרי הכול, הוא בכל זאת הדוד שלך."

"כן, אבל שנתיים?" דרשה הנערה לדעת. "אבא, איך הוא היה יכול לא לספר לנו במשך שנתיים?"

"אני לא יכול להסביר את המעשים של רַנְדוֹלְף. מעולם לא יכולתי, אָנַבֶּת'."

שאפתי אוויר בחדות כזאת, שפחדתי שהם ישמעו אותי. גלד נתלש לי מהמוח וחשף זיכרונות מגיל שש.

אנבת'. אז האיש עם השיער הבהיר הוא… דוד פרדריק?

נזכרתי בארוחת חג ההודיה המשפחתית האחרונה שלנו יחד: אנבת' ואני הסתתרנו בספרייה בבית של דוד רנדולף ושיחקנו באבני דומינו, בזמן שהמבוגרים צרחו זה על זה בקומת הקרקע.

יש לך מזל שאתה גר עם אמא שלך. אנבת' הוסיפה אבן דומינו לבניין הקטן שבנתה. הוא היה מדהים, עם עמודים בחזית, כמו מקדש. אני הולכת לברוח מהבית.

לא היה לי ספק שהיא מתכוונת לזה. הביטחון העצמי שלה הדהים אותי.

ואז דוד פרדריק הופיע בפתח. הידיים שלו היו קפוצות לאגרופים. ההבעה הקודרת שלו לא תאמה את האייל המחייך על הסוודר שלו. אנבת', אנחנו הולכים.

אנבת' הסתכלה עלי. ההבעה בעיניים האפורות שלה היתה קצת יותר מדי פראית לתלמידת כיתה א'. תשמור על עצמך, מגנס.

בתנועה קלה של האצבע היא הפילה את מקדש הדומינו שלה.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

מאותו יום אמא שלי היתה נחושה בדעתה: אנחנו לא מתקרבים לדודים שלך. בעיקר לא לרנדולף. אני לא אתן לו את מה שהוא רוצה. בחיים לא.

היא לא הסכימה להסביר מה רנדולף רוצה, או על מה היא ופרדריק ורנדולף רבו.

אתה חייב לסמוך עלי, מגנס. להיות בסביבה שלהם… זה מסוכן מדי.

סמכתי על אמא שלי. אפילו אחרי המוות שלה לא יצרתי שום קשר עם קרובי המשפחה שלי.

אבל עכשיו, פתאום, הם חיפשו אותי.

רנדולף גר גם הוא בבוסטון, אבל למיטב ידיעתי, פרדריק ואנבת' עדיין גרו בווירג'יניה. והנה הם כאן, מחלקים עלונים עם השם והתמונה שלי. מאיפה הם השיגו בכלל תמונה שלי?

הראש שלי זימזם כל כך, שפיספסתי חלק מהשיחה שלהם.

"— למצוא את מגנס," אמר דוד פרדריק. הוא בדק בטלפון שלו. "רנדולף נמצא במחסה העירוני בסאות' אנד. הוא אומר שכלום. כדאי שנבדוק במחסה לנוער מעבר לפארק."

"איך אנחנו יודעים שמגנס בחיים בכלל?" שאלה אנבת' באומללות. "נעדר שנתיים? יכול להיות שהוא שוכב קפוא באיזו תעלה!"

חלק ממני התפתה לצאת בקפיצה ממקום המחבוא שלי ולצעוק, טה־דה!

עברו עשר שנים מאז שראיתי את אנבת', ובכל זאת לא רציתי לצער אותה. אבל אחרי כל כך הרבה זמן ברחוב כבר הצלחתי ללמוד בדרך הקשה: לעולם אל תיכנס למשהו עד שאתה מבין מה קורה.

"רנדולף בטוח שמגנס בחיים," אמר דוד פרדריק. "הוא איפשהו בבוסטון. אם החיים שלו באמת בסכנה…"

הם התחילו ללכת בכיוון רחוב צ'רלס, והרוח נשאה משם את הקולות שלהם.

רעדתי עכשיו, אבל לא מקור. רציתי לרוץ אחרי פרדריק, לתקל אותו ולדרוש שיגיד לי מה קורה. איך רנדולף יודע שאני עדיין בעיר? למה הם מחפשים אותי? למה החיים שלי בסכנה יותר מאשר בכל יום אחר?

אבל לא הלכתי אחריהם.

זכרתי את הדבר האחרון שאמא שלי אמרה. לא רציתי לצאת אל מדרגות החירום, לא רציתי לעזוב אותה, אבל היא תפסה בזרועותי בכוח והכריחה אותי להסתכל עליה. מגנס, תברח. תסתתר. אל תבטח באף אחד. אני אמצא אותך. ומה שלא תעשה, אל תבקש עזרה מרנדולף.

ואז, לפני שהספקתי לצאת מהחלון, דלת הדירה שלנו נשברה לחתיכות. שני זוגות עיניים כחולות זוהרות הגיחו מהחשכה…

התנערתי מהזיכרון וצפיתי בדוד פרדריק ובאנבת' הולכים משם, פונים מזרחה לעבר פארק "בוסטון קומון".

דוד רנדולף… מסיבה כלשהי הוא יצר קשר עם פרדריק ואנבת'. הוא קרא להם לבוסטון. כל הזמן הזה פרדריק ואנבת' לא ידעו שאמא שלי מתה ושאני נעדר. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל אם זה נכון, למה שרנדולף יספר להם עכשיו?

מלבד עימות ישיר איתו יכולתי להעלות על דעתי רק דרך אחת למצוא תשובות. הבית שלו נמצא בבאק ביי, מרחק הליכה קצר מכאן. לדברי פרדריק, רנדולף לא נמצא בבית. הוא חיפש אחרַי איפשהו בסאות' אנד.

כיוון שאין התחלה מוצלחת יותר ליום מאשר פריצה קטנה, החלטתי לקפוץ אליו הביתה לביקור.

2

האיש בחזיית המתכת

האחוזה המשפחתית היתה ממש דפוקה.

כן, בטח, אתם לא הייתם חושבים ככה. הייתם רואים את בניין האבן הענקי עם שש הקומות, עם גַרְגוֹיְלים בפינות הגג, חלונות זכוכית צבעונית, מדרגות כניסה משיש וכל שאר הבלה בלה, בלה, כאן־גרים־אנשים־עשירים, ולא הייתם מבינים למה אני ישן ברחוב.

בשתי מילים: דוד רנדולף.

זה היה הבית שלו. כבן הבכור, הוא קיבל אותו בירושה מסבא וסבתא שלי, שמתו לפני שנולדתי. לא הכרתי את כל פרטי אופרת הסבון המשפחתית, אבל ידעתי שהיה סכסוך רציני בין שלושת הילדים: רנדולף, פרדריק ואמא שלי. אחרי "יום ההודיה של הפילוג הגדול" מעולם לא ביקרנו שוב באחוזה המשפחתית. הדירה שלנו נמצאה קילומטר משם, אבל באותה מידה רנדולף היה יכול לגור במאדים.

אמא שלי הזכירה אותו רק אם עברנו במקרה במכונית על פני הבית. היא היתה מצביעה עליו כמו שמצביעים על צוק מסוכן. אתה רואה? שם? אל תתקרב.

כשהתחלתי לגור ברחוב, לפעמים הייתי עובר שם בלילה. הייתי מציץ בחלונות ורואה ארונות תצוגה מוארים מלאים חרבות וגרזנים עתיקים, קסדות משונות עם מגיני פנים לוטשות בי מבטים מהקירות, צלליות פסלים בחלונות העליונים כמו רוחות רפאים מאובנות.

כמה פעמים שקלתי לפרוץ לבית כדי להעיף מבט, אבל מעולם לא התפתיתי לדפוק על הדלת. בבקשה, דוד רנדולף, אני יודע ששנאת את אמא שלי ושלא פגשת אותי עשר שנים; אני

יודע שאכפת לך מהענתיקות החלודות שלך יותר מהמשפחה שלך; אבל אני יכול לגור בבית היפה שלך ולאכול את שאריות הלחם שלך?

לא, תודה. העדפתי לגור ברחוב ולאכול פלאפל בן יום מקומת המסעדות בקניון.

ובכל זאת… תיארתי לעצמי שלא יהיה קשה לפרוץ לבית, להעיף מבט ואולי למצוא הסברים למה שקורה. ואם כבר אעבור שם, לסחוב כמה דברים ולמשכן אותם.

מצטער אם זה נשמע לכם לא מוסרי.

אה, רגע. לא, אני לא מצטער.

אני לא גונב מכל אחד. אני בוחר שמוקים מגעילים שממילא יש להם יותר מדי. אם אתם נוהגים בב־מ־וו חדשה וחונים בחניית נכים בלי תו, אז כן, אין לי בעיה לפרוץ לכם את החלון ולקחת קצת כסף קטן ממחזיק הכוסות שלכם. אם אתם יוצאים מ"בארניז" עם שקית מלאה ממחטות משי, וכל כך עסוקים בדיבורים בטלפון ובדחיפת אנשים שעומדים בדרככם, שאין לכם זמן לשים לב מה קורה סביבכם, אז כן, אני שם בשבילכם, ואני אגנוב לכם את הארנק. אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להוציא חמשת אלפים דולר על קינוח האף, אתם יכולים להרשות לעצמכם לקנות לי ארוחת ערב.

אני שופט, חבר מושבעים וגנב. ואם כבר שמוקים מגעילים, נראה לי שאף אחד לא משתווה לדוד רנדולף.

זה היה בית חזיתי בשדרת קוֹמוֹנוֵולת'. עקפתי אותו כדי להגיע אליו מאחור, דרך הרחוב עם השם הפיוטי "סמטה ציבורית 429". החניה של רנדולף היתה ריקה. מדרגות הובילו מטה אל כניסת המרתף. אם היתה לבית מערכת אבטחה, אני לא הצלחתי לאתר אותה. הדלת היתה נעולה במנעול לשונית פשוט, אפילו בלי בריח. בחייך, רנדולף. לפחות שיהיה בזה איזשהו אתגר.

כעבור שתי דקות כבר הייתי בפנים.

במטבח לקחתי לעצמי כמה פרוסות פסטרמה הודו וקרקרים ושתיתי חלב ישר מהקרטון. לא היה לו פלאפל. אוף. ממש התחשק לי. אבל מצאתי חטיף שוקולד והכנסתי אותו לכיס המעיל לאחר כך (עם שוקולד צריך להתענג, לא למהר). ואז עליתי למוזוליאום של רהיטי מהגוני, שטיחים מהמזרח, ציורי שמן, רצפות שיש ונברשות בדולח… זה היה פשוט מביך. מי חי ככה?

בגיל שש לא הערכתי כמה כל הדברים כאן יקרים, אבל הרושם הכללי שלי מהאחוזה לא השתנה: חשוכה, מדכאת, מצמררת. היה קשה לדמיין את אמא שלי גדלה כאן. היה קל להבין למה היא הפכה מעריצה של טיולים בטבע.

הדירה שלנו מעל המסעדה הקוריאנית באולסטון היתה נעימה, אבל אמא לא אהבה להישאר בתוך הבית. היא תמיד אמרה שהבית האמיתי שלה הוא שמורת "בלו הילז". נהגנו לצאת לשם לטיולים ולקמפינג בכל מזג אוויר — אוויר צח, בלי קירות או תקרה, כשהיחידים שמארחים לנו לחברה הם ברווזים, אווזים וסנאים.

בהשוואה לחופש ההוא, הבניין הזה דמה לבית כלא. כשעמדתי לבדי במבואה, העור שלי הצטמרר כאילו רוחשות עליו חיפושיות בלתי נראות.

עליתי לקומה השנייה. בספרייה היה ריח של עור ושל חומר הברקה בניחוח לימון, בדיוק כמו שזכרתי. לאורך קיר אחד היה ארון תצוגה מואר, מלא בקסדות הוויקינגיות החלודות של רנדולף ובלהבי הגרזנים האכולים שלו. אמא סיפרה לי פעם שרנדולף לימד היסטוריה באוניברסיטת "הרווארד", עד שפוטר בעקבות איזו שערורייה גדולה. היא לא הסכימה לפרט, אבל היה ברור שהבחור עדיין מת על חפצים עתיקים.

אתה חכם יותר מהדודים שלך, מגנס, אמא שלי אמרה לי פעם. עם הציונים שלך תוכל להתקבל ל"הרווארד" בקלות.

באותה תקופה היא עדיין היתה בחיים, אני עדיין למדתי בבית ספר, והעתיד שלי התמשך מעבר למציאת הארוחה הבאה.

בפינה אחת של חדר העבודה של רנדולף היה גוש אבן גדול שהזכיר מצבה, ובחזית שלו סותת וצויר דפוס מורכב של דרקונים אדומים משולבים. במרכז האבן היה רישום בקווים גסים של חיה נוהמת — אריה, או זאב.

צמרמורת עברה בי. בוא לא נחשוב על זאבים.

התקרבתי לשולחן העבודה של רנדולף. קיוויתי למצוא שם מחשב או פנקס עם מידע מועיל — כל דבר שיסביר למה הם מחפשים אותי. במקום זה היו פרושות על השולחן חתיכות קלף דק צהבהב. הן נראו כמו מפות שילד מימי הביניים הכין כשיעורי בית: רישומים דהויים של קו חוף, עם כל מיני נקודות מתויגות באלפבית שלא הכרתי. מעליהן, כמו משקולת ניירות, היה שקיק עור.

הנשימה שלי נעתקה. זיהיתי את השקיק הזה. פתחתי את הפתיל שקשר אותו והוצאתי את אחת מאבני הדומינו… רק שזאת לא היתה אבן דומינו. בגיל שש הנחתי שבזה אנבת' ואני משחקים. עם השנים הזיכרון חיזק את האמונה הזאת. אבל במקום נקודות היו מצוירים על האבנים סמלים אדומים.

לסמל שביד שלי היתה צורה של ענף עץ:

הלב שלי דפק בחוזקה. לא ידעתי למה בדיוק. תהיתי אם זה באמת היה כזה רעיון טוב לבוא לכאן. נדמה שהקירות סוגרים עלי. נדמה שמגוּש האבן הגדול שבמרכז החדר רישום החיה חושף כלפַּי שיניים, קווי המתאר האדומים שלו מבריקים כמו דם טרי.

הלכתי לחלון. חשבתי שאולי ארגיש קצת יותר טוב אם אסתכל החוצה. לאורך מרכז השדרה התמשך "קומונוולת' מוֹל" — רצועת פארק מכוסה שלג. על העצים החשופים נתלו שרשרות של נורות חג המולד לבנות. בקצה הרחוב, מאחורי גדר ברזל, ניצב פסל הארד של לֵייף אֵיריקסון על הכן שלו, וידו מגוננת על עיניו. לייף השקיף לעבר מחלף צ'רלסגייט כאילו אומר, תראו, גיליתי כביש מהיר!

אמא ואני נהגנו לצחוק על לייף. השריון שלו קצת חושפני: חצאית קצרה ומגן חזה שנראה כמו חזייה ויקינגית.

לא היה לי מושג למה הפסל הזה נמצא במרכז בוסטון, אבל תיארתי לעצמי שזה לא צירוף מקרים שדוד רנדולף התמחה בוויקינגים. הוא גר כאן כל החיים שלו. הוא בטח הסתכל על לייף כל יום מהחלון. אולי כילד רנדולף חשב לעצמו, יום אחד אני רוצה ללמוד על הוויקינגים. גברים שלובשים חזיות מתכת הם ממש מגניבים!

העיניים שלי נדדו אל בסיס הפסל. מישהו עמד שם… והסתכל למעלה היישר אלי.

מכירים את זה שאתם רואים מישהו מחוץ להקשר ולוקח לכם רגע לזהות אותו? בצלו של לייף איריקסון עמד גבר גבוה וחיוור לבוש מעיל עור שחור ומכנסי אופנוענים שחורים ולרגליו מגפיים עם שפיצים. שְׂער הקוצים הקצר שלו היה כל כך בלונדיני, שהוא נראה כמעט לבן. כתם הצבע היחיד בהופעה שלו היה צעיף פסים אדומים ולבנים, שהיה כרוך סביב הצוואר שלו ונשפך מהכתפיים כמו מקל סבא שנמס.

אם לא הייתי מכיר אותו, אולי הייתי חושב שהוא סתם מישהו שהתחפש לדמות אנימֶה. אבל כן הכרתי אותו. זה היה הארת', חסר הבית ששימש "אמא" חלופית שלי.

קצת נלחצתי, וקצת נעלבתי. הוא ראה אותי ברחוב ועקב אחרי? מספיק אנשים חיפשו אותי בלי ידיעתי.

פרשתי ידיים: מה אתה עושה כאן?

הארת' עשה תנועה כאילו הוא תולש משהו מהיד המקוערת שלו וזורק אותו. אחרי שנתיים בחברתו הכרתי לא רע את שפת הסימנים.

הוא אמר לי, צא משם.

הוא לא נראה מודאג, אבל קשה לדעת אצל הארת'. הוא לא הפגין כמעט שום רגש. כשהסתובבנו יחד, הוא בעיקר בהה בי בעיניים האפורות הבהירות שלו, כאילו מחכה שאני אתפוצץ או משהו.

ביזבזתי שניות יקרות ערך בניסיון להבין לְמה הוא התכוון, לָמה הוא שם כשהוא אמור להיות בכיכר קופלי.

הוא סימן לי שוב: שתי כפות הידיים פונות קדימה עם שתי אצבעות, ועולות ויורדות פעמיים. מהר.

"למה?" שאלתי בקול.

מאחורי אמר קול עמוק, "שלום, מגנס."

כמעט קפצתי מתוך הנעליים שלי מרוב בהלה. בפתח הספרייה עמד גבר רחב־חזה עם זקן לבן מטופח וכיפת שיער אפור. הוא לבש מעיל קשמיר בצבע בז' מעל חליפת צמר כהה. ידיו שבכפפות אחזו בכוח בידית של מקל הליכה מעץ ממורק בעל חוד ברזל. בפעם האחרונה שראיתי אותו השיער שלו היה שחור, אבל זיהיתי את הקול הזה.

"רנדולף."

הוא הטה את ראשו כמילימטר. "איזו הפתעה נעימה. אני שמח שאתה כאן." הוא לא נשמע מופתע או שמח. "אין לנו הרבה זמן."

המזון והחלב התחילו להתערבל לי בבטן. "ה־הרבה זמן… לְמה?"

המצח שלו התקמט. הוא עיקם את האף כאילו הבחין בריח לא נעים. "אתה בן שש־עשרה היום, נכון? הם באים להרוג אותך."