סרטו החדש של גיירמו דל טורו, קרימזון פיק, הוא מחווה נפלאה לז'אנר הגותי ולסוגת הטירה המבודדת, אך אינו סרט אימה
מ"בלייד" ועד "המבוך של פאן", מ"פסיפיק רים" ועד לטרילוגיית "ההוביט", גיירמו דל טורו הוא אחד היוצרים העסוקים והמגוונים הפעילים כיום. כמו פרויקטים קודמים, סרטו החדש, "קרימזון פיק", הוא פרויקט חלומות אותו ביקש להגשים שנים רבות. הדיבורים בעולם התקשורת על פרויקט "הבית הרדוף" של דל טורו התפשטו עוד בטרם היה לסרט תסריט, או אפילו שם. לכן, הסרט החדש, אשר הגיע לבתי הקולנוע בדיוק בזמן להאלווין. לכן, אין זה מפתיע שיציאתו הייתה מלווה בציפיות רבות.
אם לשפוט לפי הדיבורים ברשת, לא כולם יצאו מרוצים מן הסרט, כאשר אחת מן התלונות העיקריות, היא שהסרט אינו מפחיד, שהוא אינו עובד בתור סרט אימה, על אף שאין עוררין על כך שהוא אסתטי ומעוצב להפליא. במילים אחרות, דל טורו-מואשם בהשקעה בעיצוב ובאווירה במקום בעלילה וביצירת אפקט הפחד. לטעמי, תלונות אלו אינן מוצדקות, כיוון שקרימזון פיק אינו באמת סרט אימה, כפי ש"המבוך של פאן" לא באמת היה סרט לילדים. כן, העלילה של קרימזון פיק אינה מקורית, או עמוקה במיוחד. מצד שני, מדובר בסיפור יעיל, אשר מבוסס ומהווה מחווה נפלאה לנוסחת המותחן הגותי. לקונבנציה הזו משתייכות יצירות רבות, ביניהן "טירת אוטרנטו" של הוראס וולפול, "מפלת בית אשר" של אדגר אלן פו, "דרקולה" של בראם סטוקר, ובעידן הנוכחי, גם סרטים הומוריסטיים, כגון "מופע האימים של רוקי", "ביטלג'וס" ואין ספור נרטיבים נוספים.
מהבחינה הזאת, הסרט לא מתבקש להיות מקורי במוחד. כמחווה, הוא עובד נפלא. צריך רק לקרוא את "מפלת בית אשר" של פו, כדי להבין עד כמה הסרט שואב את השראתו מז'אנר זה ועושה לו כבוד. השוואה בין שתי היצירות תניב, ללא ספק, הבנות מעניינות, אך זוהי אינה המסגרת המתאימה לכך, כיוון שהשוואה שכזו משמעותה ספיילרים. בכל מקרה, ברגע שמתייחסים ליצירתו האחרונה של דל טורו בקונטקסט המתאים, תפיסתה משתנה וניתן להעריכה בצורה יותר הולמת.
ברגע שמפנים היבט זה מן הדרך, מה שנותר הוא להסתכל על הליהוק והמשחק בסרט. למרבה השמחה, כל השחקנים הראשיים עושים עבודה נפלאה. טום הידלסטון מושלם בתפקיד האריסטוקרט המיוסר והמקסים, ג'סיקה צ'סטיין נותנת הופעה משכנעת ביותר בתור אחותו המרשעת והמסוכנת ומיה וסיקובסקה (אליס בארץ הפלאות של ברטון), כנראה בפעם הראשונה אינה מעצבנת. באופן כללי, כל השחקנים נושאים על כתפיהם את העלילה ואת הסרט, וגם אם התוצאה אינה בלתי נשכחת, היא בהחלט ראויה, והייתי רואה את עצמי שב אל הסרט לראות אותו.
גם מבחינת העיצוב, האפקטים וטכניקות הצילום הסרט עושה עבודה מצוינת, וצריך רק לעקוב אחר זוויות הצילום על מנת להבין שהסרט מציב פחות דגש על האימה ויותר על ההיבט הגותי המסורתי, באמצעות האלמנטים המוכרים של הטירה המבודדת והאצולה המסואבת והדקדנטית.
לסיכום, האם כדאי לראות? לאוהבי פנטסיה אפלה וגותיקה – בהחלט כן. לחובבי אימה – פחות. האם כדאי לראות על המסך הגדול? כן, אבל סביר להניח שתשמחו לראותו אותו שוב גם על מסך קטן. וחוץ מזה, תקראו קצת אדגר אלן פו, מומלץ!
