בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך גרגור וקללת הדם, הספר השלישי בסדרת עוֹלָמַטָּה, מאת סוזן קולינס

בשעה טובה מגיע הספר השלישי בסדרת עוֹלָמַטָּה, גרגור וקללת הדם, מאת סופרת הפנטסיה והמדע הבדיוני, סוזן קולינס (משחקי הרעב). הספר מגיע אחרי גרגור והנבואה האפורה וגרגור ואימת האבדון.

תקציר העלילה

גרגור ונעלולה חייבים לחזור אל עוֹלָמַטָּה כדי לעזור במאבק במגפת אבעבועות קטלנית. אלא שהפעם אמא שלהם מתעקשת להצטרף, והיא עומדת לשלם על כך מחיר יקר. גרגור נאלץ אם כן לצאת למסע מסוכן בחיפוש אחר מרפֵּא ולהילחם על חיי משפחתו וחבריו. האם יצליח לעצור את הסכנה המאיימת על כל היצורים בעלי הדם החם בעוֹלָמַטָּה?

גרגור וקללת הדם

סדרה: עוֹלָמַטָּה

מאת: סוזן קולינס

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן (2015)

קריאה נעימה!

* * *

חלק ראשון

המגֵפה

1

גרֶגוֹר בהה במראָה שבחדר השירותים במשך דקה שלמה בניסיון לאזור אומץ. בסופו של דבר הוא פרש באיטיות את המגילה הכתובה בכתב יד והציב אותה מול המראה. בהשתקפות שבמראה הוא קרא את הבית הראשון של השיר שכותרתו "נבואת הדם".

כמו תמיד, שורות הנבואה עוררו בו בחילה עמוקה.

מישהו דפק על הדלת. "נעלולה צריכה לשירותים!" נשמע קולה של אחותו בת השמונה, ליזי.

גרגור הרפה מראש המגילה, והיא התגלגלה ונסגרה בקול הצלפה. גרגור מיהר לתחוב אותה לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו ומשך את הסווטשרט שלו מעליה כדי להסתיר אותה. הוא לא סיפר לאיש על הנבואה החדשה הזאת ולא התכוון לעשות זאת, אלא אם זה יהיה הכרחי לחלוטין.

כמה חודשים קודם לכן, בסביבות חג המולד, הוא חזר הביתה מעולמטה, העולם האפל ושסוע־המלחמות שנמצא קילומטרים מתחת לעיר ניו יורק. זה היה ביתם של יצורי ענק מדברים: עכברושים, עטלפים, עכבישים, מקקים ומגוון יצורים ענקיים אחרים. גם בני אדם חיו שם — האנשים חיוורי העור וסגולי העיניים שירדו מתחת לאדמה במאה

השבע־עשרה ובנו שם את עיר האבן רֶגאליה. סביר להניח שבני רגאליה עדיין התווכחו בשאלה אם גרגור הוא בוגד או גיבור. בביקור האחרון שלו הוא סירב להרוג גור עכברושים לבן בשם האבדון. רבים מבני עולמטה ראו בזה פשע בלתי נסלח, כי האמינו שיבוא יום והאבדון ימיט עליהם חורבן מוחלט.

מלכת רגאליה הנוכחית, נֶריסָה, היתה נערה שברירית בעלת חזיונות טורדֵי מנוחה לגבי העתיד. היא זאת שטמנה את המגילה בכיס המעיל של גרגור לפני שעזב את עולמטה. הוא חשב שזאת "נבואת האבדון", שזה עתה סייע בהגשמתה. אך היה מדובר בנבואה חדשה ומבעיתה.

"כדי שתוכל להרהר בה מדי פעם," אמרה נריסה. התברר שזה לא כל כך פשוט — "נבואת הדם" נכתבה בכתב הפוך. לא היה אפשר להבין אותה ללא שימוש במראה.

"גרגור, נו כבר!" קראה ליזי, ונקשה שוב על דלת השירותים.

הוא פתח את הדלת ומצא את ליזי עם אחותם בת השנתיים, נעלולה. שתיהן היו לבושות מעילים וכובעים אף שלא יצאו החוצה היום.

"צכה פיפי!" ציפצפה נעלולה. היא הורידה את מכנסיה עד הקרסוליים ודישדשה אל האסלה.

"קודם מגיעים לאסלה, אחר כך מורידים מכנסיים," הסבירה לה ליזי בפעם המאה.

נעלולה טיפסה והתיישבה על האסלה. "אני גדולה. אני פיפי לבד."

"יפה מאוד," אמר גרגור וזקף שני אגודלים. נעלולה קרנה אליו.

"אבא מכין לחמניות במטבח. התנור דולק שם," אמרה ליזי ושיפשפה את כפות ידיה זו בזו לחמם אותן.

היה קפוא בדירה. טמפרטורות נמוכות במידה חריגה הקפיאו את העיר כבר כמה שבועות, ודוד הקיטור המחובר לצינורות החימום הישנים לא הצליח לעמוד בדרישה. אחדים מהשכנים התקשרו לעירייה יותר מפעם אחת. אך דבר לא השתנה.

"בואי, נעלולה, הולכים לאכול לחמניות," אמר גרגור.

היא תלשה מהגליל כמטר של נייר טואלט והצליחה לנגב את עצמה פחות או יותר. יכולת להציע לה עזרה, אבל

היא רק היתה אומרת, "לא, אני לבד." גרגור וידא שתשטוף ותנגב ידיים, והושיט יד לקרם הידיים כדי למרוח ממנו

על עורה היבש. ליזי תפסה בשרוולו כשעמד ללחוץ על הבקבוק.

"זה שמפו!" היא אמרה בדאגה. כמעט כל דבר הדאיג את ליזי בימינו.

"נכון, נכון," אמר גרגור והחליף בקבוקים.

"יש ריבה, גְרֶ־גוֹ?" שאלה נעלולה בתקווה בעודו מעסה את הקרם על גב ידיה.

גרגור חייך לשמע הדרך החדשה שביטאה את שמו. הוא היה "גֶה־גוֹ" במשך שנה בערך, אבל לא מזמן הוסיפה נעלולה גם רי"ש.

"ריבת ענבים," אמר גרגור. "קניתי אותה במיוחד בשבילך. את רעבה?"

"כןןןן!" אמרה נעלולה, והוא הרים אותה על מותנו.

עננה חמימה אפפה אותו כשנכנס עם נעלולה למטבח. אבא שלהם בדיוק הוציא מהתנור מגש לחמניות. היה נחמד לראות אותו מחוץ למיטה, אפילו במשימה פשוטה כמו הכנת ארוחת בוקר לילדים. לאחר יותר משנתיים וחצי בשבי העכברושים הענקיים צמאי הדם של עולמטה, אבא שלהם היה אדם חולה מאוד. כשגרגור חזר מעולמטה זו הפעם השנייה בחג המולד, הוא הביא איתו תרופה מיוחדת לאבא. נראה שהיא עוזרת. החום של אבא עלה לעתים רחוקות יותר, ידיו הפסיקו לרעוד, והוא עלה קצת במשקל. הדרך להחלמה מלאה עדיין היתה ארוכה, אבל בסתר לבו קיווה גרגור שאם התרופה תמשיך לפעול, אולי בסתיו אבא שלו יוכל יחזור לעבודתו כמורה למדעים בתיכון.

גרגור הושיב את נעלולה בכיסא הילדים העשוי פלסטיק אדום סדוק, שהיה ברשותם מאז שגרגור עצמו היה תינוק. נעלולה תופפה בעקביה בעליזות על הכיסא בציפייה לארוחת הבוקר. והארוחה נראתה טוב, בעיקר יחסית לסוף החודש. המשכורת של אמא של גרגור נכנסה ביום הראשון בכל חודש, והכסף תמיד אזל לפני סוף החודש. אבל אבא שלהם נתן לכל אחד מהילדים שתי לחמניות וביצה קשה. נעלולה קיבלה כוס מיץ תפוחים מהול — הם ניסו לצמצם את הכמות כך שתספיק ליותר ימים — וכל האחרים שתו תה חם.

אבא אמר להם שיתחילו לאכול בזמן שהוא לוקח מגש אוכל לסבתא. היא נשארה הרבה במיטה גם כשמזג האוויר היה נעים יותר, אבל בחורף הזה בקושי יצאה ממנה. הם הציבו תנור חשמלי בחדר שלה וכיסו אותה בשמיכות רבות. ובכל זאת, בכל פעם שגרגור נכנס לבקר אותה, הידיים שלה היו קרות.

"רי־בה, רי־בה, רי־בה," זימרה נעלולה.

גרגור בצע את הלחמניות שלה ושם כפית ריבה גדולה על כל אחת. היא מיהרה לנגוס נגיסה גדולה באחת מהן, וריבה סגולה נמרחה לה על כל הפרצוף.

"הי, ריבה אוכלים, לא לובשים, טוב?" אמר גרגור, ונעלולה ציחקקה. לא היה אפשר שלא להצטרף לצחוק שלה; צחוק הפעוטה הטיפשי והמשהק שלה היה מידבק.

גרגור וליזי נאלצו להזדרז עם ארוחת הבוקר כדי לא לאחר לבית הספר.

"תצחצחו שיניים," הזכיר להם אבא כשקמו מהשולחן.

"אני אצחצח אם אצליח להיכנס לשירותים," אמרה ליזי בגיחוך אל גרגור.

זה הפך לבדיחה משפחתית — כמה זמן הוא מבלה בשירותים. היה רק חדר שירותים אחד בדירה, וכשגרגור התחיל להסתגר שם כדי לקרוא את הנבואה, כולם הבחינו בכך. אמא שלו לא הפסיקה לקנטר אותו שהוא מנסה להיראות טוב לכבוד איזו ילדה בבית הספר, והוא העמיד פנים שהיא צודקת וניסה להיראות נבוך. הוא באמת חשב על מישהי מסוימת, אבל היא לא למדה בבית הספר שלו. ולא הטריד אותו מה היא חושבת על השיער שלו. הוא תהה אם היא בכלל בחיים. לוּקְזָה. היא היתה בת אחת־עשרה, כמוהו, וכבר בגילה הצעיר מלכת רגאליה. לפחות עד לפני כמה חודשים. כנגד החלטתה של מועצת רגאליה, היא טסה בחשאי בעקבות גרגור כדי לעזור לו במשימה להרוג את האבדון. היא הצילה את חייה של נעלולה כשהסתערה על חבורת עכברושים במבוך ואיפשרה לאחותו התינוקת להימלט על גב מקק נאמן. אבל היכן לוקזה עכשיו? משוטטת אבודה בארץ המתה? אסירה בידי העכברושים? מתה? ואולי הצליחה לחזור הביתה בנס? והיתה גם העטלפה של לוקזה, אוֹרוֹרָה. וטֶמְפּ, המקק שברח עם נעלולה. ועצבנית, העכברושה שחוש הריח שלה כה יוצא דופן, שהיא מסוגלת להבחין בהבדלים בין צבעים על פי הריח. כולם חברים שלו. וכולם נעדרים. כולם משוטטים בחלומותיו עם לילה ומעסיקים את מחשבותיו בעודו ער.

גרגור ביקש מבני עולמטה ליַידֵע אותו על כל התפתחות חדשה. הם היו אמורים להשאיר לו הודעה בסבכה בחדר הכביסה של הבניין, שהיתה אחד השערים אל עולמטה. למה הם לא עשו זאת? מה קרה?

אי־הידיעה לגבי לוקזה והאחרים… הניסיון לפענח את הנבואה המסתורית בכוחות עצמו… השילוב של שני הדברים האלה ממש שיגע את גרגור. הוא התקשה מאוד להתרכז בשיעורים, להתנהג כרגיל עם חבריו ולהסתיר את דאגותיו ממשפחתו, כי אפילו הרמז הקל ביותר לכך שבכוונתו לחזור לעולמטה היה מבעית אותם. דעתו היתה מוסחת, הוא לא שמע כשאנשים דיברו אליו, וכל הזמן שכח דברים. למשל עכשיו.

"גרגור, הילקוט שלך!" אמר אבא כשגרגור וליזי עמדו לצאת מהבית. "אני חושב שאולי תצטרך אותו היום."

"תודה, אבא," אמר גרגור והתחמק ממבטו של אביו. הוא לא רצה לראות את הדאגה שבעיניו.

גרגור וליזי ירדו במדרגות ללובי והתכוננו לצאת לרחוב. משב רוח קפוא חדר דרך בגדיו של גרגור ברגע שיצא, כאילו הוא עירום. דמעות זלגו מעיניה של ליזי; הן תמיד דמעו ברוח.

"בואי נזוז, ליז. לפחות יהיה חם בבית הספר," אמר גרגור.

הם מיהרו ברחובות עד כמה שאיפשרו המדרכות המכוסות קרח. למרבה המזל, בית הספר היסודי שבו למדה ליזי נמצא רק שני רחובות משם. היא היתה קטנה לגילה, "עדינה" כפי שכינתה זאת אמא שלהם. "משב רוח חזק אחד ואת תעופי," היתה סבתא שלהם אומרת כשחיבקה את ליזי. והיום גרגור תהה אם זה באמת עלול לקרות.

"אתה תאסוף אותי אחרי הלימודים, נכון? אתה תהיה כאן?" שאלה ליזי בכניסה לבית הספר.

"ברור," אמר גרגור. היא הסתכלה עליו במבט נוזף. פעמיים בחודש האחרון הוא שכח לאסוף אותה, והיא נאלצה לשבת במזכירות ולחכות שמישהו יבוא. "אני אהיה כאן!"

גרגור חזר להתקדם בכבדות אל מול הרוח, כמעט בתחושת הקלה. שיניו נקשו, אבל הוא לפחות יזכה בכמה דקות לבדו בלי שאיש יפריע. מחשבותיו פנו מיד אל עולמטה ואל מה שקורה שם עכשיו, עמוק מתחת לרגליו. זה היה רק עניין של זמן עד שהם יזמנו אותו שוב — גרגור היה מודע

לכך. לכן בילה זמן רב כל כך בשירותים בבחינת הנבואה החדשה, בניסיון להבין את המילים המפחידות, נואש להתכונן בכל דרך אפשרית לקראת האתגר הבא. בני עולמטה סמכו עליו.

אבל מה קורה עם בני עולמטה האלה? תחילה הוא מצא תירוצים לשתיקה שלהם, אבל עכשיו פשוט כעס. הם לא הודיעו לו דבר על לוקזה וחבריו הנעדרים האחרים, ולגרגור גם לא היה מושג מה עלה בגורל אַרֵס, העטלף השחור הגדול שבָּטח בו יותר מבכל תושב אחר של עולמטה. ארס וגרגור היו מקושרים, נשבעו להגן זה על זה עד המוות. המסע לחפש את האבדון ולהרוג אותו היה נורא, אבל אם יצא ממנו דבר טוב אחד, הרי זה שהקשר בין גרגור לארס הפך קרוב ואמיץ. לרוע המזל, ארס היה מנודה בקרב בני האדם והעטלפים. הוא הניח למקושר הראשון שלו, הנרי, לצנוח אל מותו על מנת להציל את חייו של גרגור. אף שהנרי היה בוגד, וארס עשה את הדבר הנכון, בני עולמטה שנאו אותו. הם נטרו לעטלף גם על כך שלא הרג את האבדון, אף שטכנית זה היה התפקיד של גרגור. היתה לגרגור הרגשה לא טובה, שיהיה ארס היכן שיהיה, הוא סובל.

בעודו פותח את דלת בית הספר שלו, ניסה גרגור להחליף את המחשבות על עולמטה במחשבות על מתמטיקה. כמו בכל יום שישי השיעור התחיל בבוחן. לאחר מכן הם שיחקו כדורסל על חצי מגרש בשיעור התעמלות, ערכו ניסוי כלשהו בגבישי סוכר בשיעור מדעים, ולבסוף הגיע זמן ארוחת הצהריים. הבטן של גרגור התחילה תמיד לקרקר לפחות שעה לפני שהגיע לקפיטריה. בגלל הקור, מיעוט המצרכים בבית ועצם היותו נער מתבגר, גרגור היה רעב כל הזמן. ארוחת הצהריים בבית הספר היתה בחינם, וגרגור אכל כל פריט ופריט על המגש שלו, גם מה שלא היה לטעמו. למרבה המזל, ביום שישי הגישו פיצה, והוא מת על פיצה.

"הנה, קח גם את שלי," אמרה חברתו אנג'לינה ושמטה את משולש הפיצה שלה על הצלחת שלו. "אני לא מסוגלת לאכול, אני לחוצה מדי." הצגת בית הספר עמדה לעלות באותו ערב, ואנג'לינה שיחקה באחד התפקידים הראשיים.

"רוצה להתאמן על השורות שלך?" שאל גרגור.

בן רגע היא החזיקה את המחזה בידה.

"אתה בטוח שלא אכפת לך? החלק שלי מתחיל כאן."

כאילו שהוא לא ידע. כבר שישה שבועות שגרגור וחברו לארי תירגלו עם אנג'לינה את השורות שלה כל יום. אבל בדרך כלל זה היה גרגור. האסתמה של לארי החמירה בשל מזג האוויר הקר והיבש, וההקראה גרמה לו להשתעל. שבוע קודם לכן הוא הגיע לבית החולים בגלל התקף קשה, ועדיין נראה די שפוך.

"זה לא משנה, ממילא את לא תזכרי שום דבר," אמר לארי בעודו מצייר על המפית שלו משהו שנראה כמו עין של זבוב. הוא לא הרים מבט.

"אל תגיד דברים כאלה!" התנשפה אנג'לינה.

"את תהיי גרועה בדיוק כמו בהצגה הקודמת," אמר לארי.

"כן, בקושי הצלחנו לשבת עד הסוף," אישר גרגור. אנג'לינה היתה נהדרת בהצגה הקודמת. כולם ידעו את זה. היא ניסתה לא להיראות מדי מרוצה מעצמה.

"אז תזכירי לי מה את משחקת? סוג של חרק, לא?" אמר גרגור.

"משהו עם כנפיים," אמר לארי.

היא שיחקה את הפֵיה הסנדקית של סינדרלה בעיבוד מודרני שמתרחש בעיר.

"אפשר להתחיל כבר?" אמרה אנג'לינה. "כדי שאני לא אשפיל את עצמי לגמרי הערב?"

גרגור עבר איתה על השורות שלה. באמת שלא היה אכפת לו. זה הסיח את דעתו ממחשבות קודרות יותר.

"תתרכז בעולמעלה," הוא אמר לעצמו. "אחרת סתם תשגע את עצמך."

וזה הצליח לא רע למשך שארית היום. הוא שרד את השיעורים ולקח את ליזי הביתה ואז הלך לבקר את לארי. אמא של לארי הזמינה אוכל סיני כפינוק מיוחד, ואז הם הלכו להצגה. זה היה כיף, ואנג'לינה היתה החלק הכי מוצלח בהצגה. כשגרגור הגיע הביתה, הוא נתן לאחיות שלו מלוא הכיס עוגיות מזל ששמר מארוחת הערב. נעלולה מעולם לא ראתה עוגיות מזל וניסתה לאכול אותן עם הנייר שבפנים.

הם הלכו לישון מוקדם מהרגיל, כי היה קר מדי לעשות כל דבר אחר. גרגור ערם מעליו לא רק את השמיכות אלא גם את המעיל שלו ושתי מגבות. אמא ואבא נכנסו לומר לו לילה טוב. זה גרם לו להרגיש מוגן. במשך שנים רבות כל כך

אבא שלו נעדר או היה חולה מכדי לבוא לאחל לילה טוב. העובדה ששני הוריו באים לכסות אותו נדמתה כמו שיא המותרות.

אז הכול הלך ממש לא רע, והוא הצליח להתרכז בעולמעלה, עד שאבא שלו רכן לחבק אותו ללילה טוב ולחש בשקט כדי שאמא לא תשמע, "לא הגיע דואר."

הוא ואבא גיבשו שגרה קבועה. אמא של גרגור אסרה על הילדים להיכנס לחדר הכביסה במהלך הקיץ. וקשה להאשים אותה. בשנים האחרונות תחילה בעלה ואז גרגור ונעלולה, נפלו אל עולמטה מבעד לסבכה שבקיר חדר הכביסה. ההיעלמויות שלהם היו נוראיות עבורה. איך אמא שלו הצליחה לקיים את המשפחה מבחינה רגשית וכספית כאחד בזמן שכל זה קרה… טוב, לגרגור לא היה מושג. היא מדהימה. אז נראה שזה לא סיפור גדול לציית לה בעניין חדר הכביסה.

הבעיה היתה… שזה לא איפשר לגרגור לבדוק אם הגיע דואר לסבכה המובילה לעולמטה. אבל אבא של גרגור ידע באיזה מתח הוא מחכה לחדשות לגבי לוקזה והאחרים, ופעם ביום ירד לביקור זריז בחדר הכביסה לבדוק אם השאירו הודעה לבן שלו. הם לא סיפרו על זה לאמא של גרגור; זה סתם היה מלחיץ אותה. העניין היה שונה לגביה. היא מעולם לא ביקרה בעולמטה. מבחינתה, כל מי שחי שם היה קשור איכשהו לחטיפת בעלה והילדים שלה. אבל לגרגור ואבא שלו היו חברים שם למטה.

אז לא הגיע דואר. שוב אף מילה. שום תשובות. גרגור בהה בחשכה במשך שעות, וכשנרדם לבסוף היתה שנתו טרודה.

למחרת בבוקר הוא התעורר מאוחר ונאלץ להזדרז כדי להגיע לדירה של גברת קוֹרְמָצ'י עד עשר. הוא הלך לשם בכל יום שבת לעזור לה בכל מיני מטלות. לפעמים, בסתיו, היתה לו הרגשה שהיא ממציאה עבודות בשבילו כי היא יודעת כמה המשפחה שלו צריכה את הכסף. אבל עכשיו כשמזג האוויר היה קר כל כך, גברת קורמצ'י באמת נזקקה לעזרתו. המפרקים שלה כאבו מהקור, והיא התקשתה ללכת ביציבות על המדרכות המצופות קרח. הרבה פעמים היא דיברה על החשש שלה שתיפול ותשבור את מפרק הירך. גרגור שמח שהוא מרוויח את לחמו ביושר עכשיו.

היום היתה לה רשימה ארוכה של שליחויות עבורו — למכבסה לניקוי יבש, לירקן, למאפייה, לסניף הדואר ולחנות לחומרי בניין. כמו תמיד, קודם כול היא הגישה לו אוכל. "כבר אכלת?" היא שאלה. הוא לא אכל, אבל אפילו לא הספיק לענות. "לא חשוב, בקור הזה לא יזיק לך לאכול פעם שנייה." היא הניחה על השולחן קערה גדולה של דייסה מהבילה, עשירה בצימוקים ובסוכר חום. היא מזגה לו מיץ תפוזים ומרחה כמה פרוסות טוסט בחמאה.

כשגרגור גמר לאכול, הוא הרגיש מוכן להתמודדות עם כל מזג אוויר שהוא, וטוב שכך, כי הטמפרטורה היתה מינוס עשרים מעלות, גם בלי להביא בחשבון את הרוח. הוא התרוצץ בין היעדים שברשימה, אסיר תודה על ההזדמנות להמתין בתורים ולהפשיר קצת. לאחר שהניח את הקניות על שולחן המטבח של גברת קורמצ'י, היא גמלה לו בכוס גדולה של שוקו חם. ואז שניהם התלבשו שוב בכמה שכבות בגדים כדי ללכת לשני המקומות שאליהם לא יכול גרגור ללכת בלעדיה — הבנק וחנות המשקאות. מרגע שיצאו, גברת קורמצ'י היתה מתוחה. היא נצמדה בכוח לזרועו של גרגור בעודם מתמודדים עם טלאי קרח על המדרכה, עם הולכי רגל עיוורים למחצה תחת צעיפיהם ועם מוניות לא יציבות על הכביש. הם זכו להתחמם קצת בתוך הבנק, כיוון שגברת קורמצ'י לא בטחה בכספומטים, כך שהם חיכו בתור

לאשנב. ואז הם הלכו לחנות המשקאות, שם בחרה גברת קורמצ'י בקבוק יין אדום למסיבת יום ההולדת של

חברתה איילין. אבל עד שעשו את דרכם בחזרה הביתה, אצבעותיה של גברת קורמצ'י איבדו תחושה, ובקבוק היין נשמט מידה במסדרון מחוץ לדירה שלה בדיוק כשגרגור פתח את הדלת. הבקבוק התנפץ על הרצפה, ויין ניתז על שטיחון הכניסה.

"בסדר, איילין תקבל שוקולדים," אמרה גברת קורמצ'י. "יש לי קופסה יפה של פרלינים שמעולם לא פתחתי. מישהו נתן לי אותם לחג המולד. אני מקווה שזאת לא היתה איילין." היא הורתה לגרגור לעמוד בצד בזמן שניקתה את

שברי הזכוכית, ואז קיפלה את השטיחון והושיטה לו אותו. "בוא. כדאי שנלך עכשיו לחדר הכביסה, אחרת הכתמים לא ירדו."

חדר הכביסה! בזמן שהיא הלכה לארון להביא אבקת כביסה וחומר להסרת כתמים, גרגור ניסה למצוא תירוץ מדוע אינו יכול לרדת איתה. הרי הוא לא יכול לומר, "אה, אסור לי לרדת לשם כי אמא שלי מפחדת שעכברוש ענקי יקפוץ עלי ויגרור אותי קילומטרים מתחת לאדמה ויטרוף אותי." אם חושבים על זה, באמת לא היתה כמעט שום סיבה שלא לרדת לחדר הכביסה. אז הוא ירד.

גברת קורמצ'י ריססה מסיר כתמים על השטיחון והכניסה אותו למכונת הכביסה. אצבעותיה, עדיין נוקשות מקור, היו מסורבלות כשהוציאה מטבעות רבע דולר מהארנק. מטבע אחד נשמט מידה על רצפת הבטון והתגלגל על פני החדר עד שעצר בקול קרקוש ליד מייבש הכביסה האחרון. גרגור הלך להרים אותו. בעודו מתכופף, משהו לכד את תשומת לבו, וראשו נחבט בצד המייבש.

גרגור מיצמץ כדי לוודא שאינו מדמיין זאת. הוא לא דִמיין. בין מסגרת הסבכה לבין הקיר היתה תחובה מגילה.