בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך המסע אל הדרליזון, ספרה הראשון של ר.ש. גילגון
תקציר העלילה
בן נראה כמו רוב הנערים בני גילו שמתגוררים בגאלווי שבאירלנד. בלילות הוא מתעורר ללא הרף כשאותו חלום חוזר שוב ושוב ומדיר שינה מעיניו: הוא מוצא עצמו ביער אפל ומסתורי שבו הוא מנסה למצוא את זו הקוראת בשמו…
נסיבות יוצאות דופן מאפשרות לבן ולחברו הטוב ביותר איתן לטוס לישראל הרחוקה ולנסות לחקור את מקור החלומות האלה. בישראל מגלה בן אמת מפתיעה על עברו ועל משפחתו. דרך מבצר הרוס בגליל מוצאים שני הנערים את דרכם אל יקום סודי – עולם הדרליזון.
המסע אל הדרליזון הוא שער לעולם ירוק וקסום, עולם שלם ומרתק שבו החי והצומח התפתחו לכוון שונה מזה שבעולמנו. בדרליזון שוכנים לצד בני אדם גם ישויות אחרות ומסתוריות, בעלי חיים מיוחדים, וכן כוחות טבע שונים וקסומים. אולם לא הכל זורם בדרליזון בהרמוניה, ובן מגלה מהר מאד שהוא לא הגיע לשם במקרה, ושגם לו ישנם כוחות חדשים הנחשפים בזכות השהות במקום.
לפרטים נוספים על "המסע אל הדרליזון"
המסע אל הדרליזון
מאת: ר.ש. גילגון
הוצאת "אסיף" (2015)
327 עמודים
* * *
בּן עמד לבדו במעמקי היער האפלולי. הוא איבד את דרכו ביער, אך משום־מה זה לא הטריד אותו. נדמה היה לו ששמע את שמו נישא ברוח, אולם היער היה גדוש בצלילים עמומים של אוושות ושל לחשושים, והוא לא הצליח להפריד ביניהם. אי־שם והרחק מֵעל זרחה לה ודאי השמש, אך עלוות העצים הייתה כה צפופה עד כי גם כשאימץ את עיניו לא הצליח להבחין בה. לפתע שמע זאת שוב: "בֵּן…". הפעם היה לו ברור שמישהו קרא בשמו. הוא ניסה לאתר מניין בוקע הקול והחל ללכת לעברו, כשלפתע נשמע הקול שוב, הפעם מאחורי גבו. הוא סב על עקבותיו והחל לנוע בכיוון ההפוך. כעבור כמה דקות שמע שוב את הקול, קולה של אישה, הצועקת לעברו: "בן… איפה אתה?" הוא שינה כיוון בפעם השלישית והחל לרוץ לעבר הקול. ככל שהתקדם הרגיש שהוא מתרחק. היער הפך סבוך יותר ויותר, והעצים איבדו מצבעם הירוק והפכו אפורים וחסרי־חיים. הרוח גברה, העלים סביבו התעופפו וענפי העצים החלו לשרוט אותו. הוא ניסה להגן על פניו בעזרת ידיו, אך הרוח רק הלכה והתעצמה, וקולה של האישה בעומק היער הלך וגבר…
בן התעורר.
נושף ומתנשם התיישב במיטה בניסיון להרגיע את הלמות לבו. הוא היה בבית, בגאלווי שבאירלנד, ולא בשום יער צפוף ופרוע. מחלון חדרו הפתוח למחצה יכול היה לשמוע את הרוח מייללת. "זה רק חלום," אמר לעצמו בשקט, "תירגע, זו רק הרוח בחוץ." אבל זה לא ממש עזר. החלומות הללו, שחזרו על עצמם בתקופה האחרונה, כמעט שלא הניחו לו לישון בשקט בלילות.
מי זו קוראת בשמו? מתוסכל ועייף קם ממיטתו וסגר את החלון בטריקה.
למחרת ירד לארוחת הבוקר בבגדים קמוטים ובשיער פרוע.
"מה זה? מישהו ישב לשחק במחשב כל הלילה?" שאל אביו בדרכו השגרתית והבלתי דיפלומטית.
"לא, סתם לא הצלחתי להירדם," ענה לו בן, משתדל לעקוף את הנושא.
"נו, ואז שיחקת במשחקי מחשב…" המשיך אביו.
"לא!" הרים בן את קולו, "סתם התהפכתי מצד אל צד."
"הלו הלו, מי זה פה צועק על הבוקר?"
טומי, אחיו הגדול, נכנס למטבח. גם הוא לא נראה כמו מישהו שישן כל הלילה, אבל מאחר שהיה כבר בן תשע עשרה, ובחופשת סוף השבוע שלו מלימודיו במכללה, להוריו היה ברור שלא יוכלו להגביל אותו בשעת החזרה הביתה מבילוי עם חברים.
"עוד לא התעוררתי, נא להנמיך את הווליום," פיהק טומי וגירד בפדחתו.
"בן קם על צד שמאל," הסביר אביו, "וכדאי שיתהפך לימין ומהר," אמר כמוסיף מילת אזהרה.
בן החליט שהשעה מוקדמת מדי לריב משפחתי , ולכן שתק. אמו חייכה וקרצה אליו. זה תמיד עזר.
"אז מי עוזר לי לגרף את העלים מהשביל?" זרק אביהם שאלה לחלל החדר.
בן וטומי החליפו מבטים מבועתים למדי.
"אמממ… האמת, שהבטחתי לכמה חברים שניפגש ונלמד למבחן שיש לנו בשבוע הבא," אמר טומי.
"כן," מיהר בן להצטרף לאחיו, "ואני הבטחתי למיכאל ולאיתן להיפגש מוקדם ולעזור להם לנקות את הכיתה. אתה יודע, העונש שהם קיבלו אתמול מגברת אוֹרַיילי." לא היה טעם להעמיד פנים שהוא יוצא למפגש לימודי. אולי זה יעבוד על הוריו כשהוא יהיה במכללה כמו טומי, אבל לא עכשיו, ולבטח לא לקראת סוף השבוע.
"טוב," אמר אביהם באכזבה קלה, "זה משאיר לי רק את פיטר."
אופס… בן שכח לגמרי כי אחיו הקטן עוד ישן, ויהיה זקוק גם הוא לחילוץ. אך היה זה מאוחר מדי. לא נורא. גם הוא, כשהיה בגילו של פיטר, עזר לנקות עלים, לשתול פרחים ולכסח את הדשא, ובזמנו זה לא היה נראה גרוע כל כך.
"טוב שלא הצעת להם לבלות אתך זמן איכות באיסוף פרפרים," הספיק עוד לשמוע את אמו סונטת באביו כשיצא מהמטבח.
בכל אופן, ניחם את עצמו, באמת קבע עם איתן ומיכאל, ועל הבוקר הזה הוא לא מתכוון לוותר. זה היה אירוע יוצא דופן שבו שני הספורטאים המצטיינים של הכיתה מקבלים עונש, ולבן אין כל חלק בו. בדרך כלל היה המצב הפוך. איתן היה זה שנחלץ לעזור לו לעבור בשלום את מגוון העונשים היצירתיים שהטילה עליו גברת אוריילי, המורה למתמטיקה. לפעמים הייתה לבן הרגשה שלקחה על עצמה, כסוג של משימה אישית, את הזכות להתערב לו בחיים בכל הזדמנות שנפלה לידיה. היא קראה לזה "לחנך" אותו, והוא מצדו כינה זאת "לאמלל אותי"… עניין של הגדרה. מה שזה לא יהיה, בפועל מצא את עצמו מרותק לכיתה לא מעט, בעיקר בהפסקות, אבל לפעמים גם אחרי שעות הלימודים.
אתמול, באופן יוצא מגדר הרגיל, היו אלה איתן ומיכאל שהפכו את הכיתה למגרש כדורגל זמני. אמנם זה היה בזמן ההפסקה, אבל גברת אוריילי, שתמיד אורבת בעיני הנץ שלה, נכנסה דווקא באותו רגע לכיתה. בן יכול היה להישבע שהתאכזבה לגלות שהפעם לא היה זה הוא שהתחיל את המהומה, ושהנה היא נאלצת לבזבז עונש מקורי ויעיל על תלמיד אחר.
לכן, למחרת, כלומר היום, יצא מהבית מוקדם כדי להגיע בזמן לבית הספר. כשהגיע מצא שם את איתן ואת מיכאל גוררים דלי ומַגבי רצפה לחדר הכיתה.
"אני עדיין לא מבין בשביל מה הצטרפת לעונש המיותר הזה שקיבלנו," רטן מיכאל בעצבנות.
"זה פשוט מעליב שהיא מענישה מישהו אחר מלבדי," הודיע לו בן, "אני לא מוכן שייקחו ממני את מעמד התלמיד־שגברת־אוריילי־הכי־אוהבת־להתעלל־בו…"
איתן צחק, אבל שניהם ידעו שבן הגיע לעזור לאיתן, בעיקר משום שברוב המקרים שבהם הטילה עליו מרי אוריילי עונש, היה זה איתן שנשאר לעזור ולארח לו לחברה.
השיעור הראשון היה כמובן עם גברת אוריילי, ובן מצא את עצמו יושב מאחורי כיסאה של אביגיל. הוא אהב את מקום הישיבה הקבוע שלו, קרוב אל שְׂער ראשה הארוך. מדי פעם, כשהייתה מניפה אותו אחורנית, עלה באפו ניחוח קל של שמפו, ובדרך כלל זה היה עוזר לו לצלוח את השיממון הזה שנקרא השיעור במתמטיקה. הוא חיכה ליום שבו יאזור די אומץ להזמין אותה לצאת אתו, אם כי בסתר לבו חשש שיום כזה לא יגיע לעולם. נכון לעכשיו, היא לא הראתה שום סימן שהיא מודעת לקיומו.
לא שהוא היה אחד שנחבא אל הכלים, להפך. מעולם לא חסך במילים ולא הסתיר את דעתו לגבי כל נושא שהוא, בין אם שאלו לדעתו ובין אם לאו. זו הייתה נקודת החוזק שלו, אבל לא פעם גם נקודת התורפה.
הילדים בכיתה ידעו שאם יעלה בדעתו של אחד המורים להתחכם על חשבונם, תמיד יהיה מישהו שיעמיד אותו במקום. כן, בן. אם אורח היה מגיע ליום ביקור בבית הספר ומשוטט במסדרונות הארוכים, את שמו של תלמיד אחד לפחות הוא היה זוכר, השם ששמע כשחלף על פני דלת חדר כיתתו: "בן בראון!!!"
