עורבני חקיין פרק הסיום – ביקורת סרט

שליחת הספרייה שעלתה בגורל, רותם קראוס, יצאה לפרק המקנח של פרנצ'ייז "משחקי הרעב" וחזרה לא שבעה.

לאחר המתנה של כשנתיים יצא "עורבני חקיין פרק הסיום", החלק האחרון בסדרת סרטי "משחקי הרעב" המבוססת על טרילוגיית הספרים המצליחה מאס סוזן קולינס.

למי שכבר הספיקו לשכוח, הסרט מתחיל כשקטניס ופיטה נמצאים במחנה המורדים בקפיטול, כשחבריהם מתכננים את המשך צעדיהם ואת כיבושם של מחוזות 2 ו-1. אך פיטה עבר שטיפת מוח בזמן שהיה שבוי בידי הנשיא סנואו, וכעת הוא שונא את קטניס ומעוניין להרוג אותה. קטניס אוורדין  (הנערה בעלת תשע הנשמות) ,הכוכבת הראשית וגיבורת הסרט, היא עדיין "העורבני החקיין" של המחוזות, אשר משמשת כ"נערת הפוסטר" ומקור ההשראה והמורל של המורדים במלחמתם נגד הקפיטול העשיר והשולט. אולם כזכור, לא קטניס תשמש נערת פוסטר עבור אף אחד, לפחות לא כשיש לה מה לומר בנידון. על כן, היא מחליטה לקחת את העניינים לידיה ולצאת לפני כוחות המורדים כדי להקדים ולהרוג את הנשיא סנואו. יחד עם חוליה מצומצמת של לוחמי המחוזות, ביניהם גייל ופיטה הוא יוצאים למלחמה.

שלם (וקח) שהוא פחות מסך חלקיו

סוגת הסרטים אותה הוליד "משחקי הרעב", היא אחת מן הסוגות האהובות עליי, כשאני הולכת לקולנוע, ושילוב של משקפי תלת-ממד ופופקורן גדול תמיד מוסיפים לחוויה. אך בסרט הזה קצת הרגשתי אכזבה, לא בגלל העלילה, העלילה של הסרט היא זו של הסרטים ואותה, כמובן, כבר ידעתי שאני אוהבת. התאכזבתי בגלל שהספר "עורבני חקיין" הוא ספר אחד, כרך אחד, והבמאי פרנסיס  לורנס החליט לחלק את הסרט לשניים ולמשוך את הזמן עם קטעי דרמה רבים. ג'ניפר לורנס שיחקה מעולה (מתה על השחקנית הזאת), אבל הספר כה גדוש מתח, אקשן ודרמה כיאה לפרק מסכם. לעומת זאת, בסרט האקשן לא היה במרכז כמו קטעי הרגש (פיטה!) והרכות של קטניס. זה פשוט לא הספיק בשביל להחזיק שעתיים שלמות (שעתיים ועשר דקות ליתר דיוק), כאשר ניתן היה להתחיל ולסיים את אירועי שני הסרטים האחרונים בסרט אחד מלא באקשן, בדרמה ובמתח בדיוק כמו הספר.

העניין כולו מתסכל במיוחד, כיוון שלמרות ההתמקדות בהיבטים היותר רגשיים של הסיפור, הוא בקושי מרפרף בזריזות על ההיבטים המעניינים באמת – ההשפעה של המלחמה על זוגיות ומשפחה, הבחירות המוסריות האיומות שמתעוררות גם במהלך מלחמה צודקת, הנטייה של עוולות העבר לחזור על עצמן  ועוד. לכן, גם המסלול האישי והכה-חשוב ומהותי לקטניס, כגיבורה בכלל וכגיבורה-אישה בפרט, לא עובר עד תום וזה כל כך חבל.

קצר בתשקורת

כמו כל סרטי "משחקי הרעב"  גם בסרט זה מוצגת התקשורת כגוף מגויס, המייצג את האינטרסים האישיים של הממשל ושל עצמו ובעצם משמש כהצגה אחת גדולה שתפקידה לכבוש את מוחותיהם של ההמונים לא פחות מאשר את לבם. דווקה בתחום זה מציעה הסרט האחרון מספר רגעים מעוררי מחשבה, כיוון שכעת קטניס וחבריה לא נמצאים בזירת משחקים מבודדת (למרות רצונו של סנואו), ולכן הם – ואנו, הצופים – מקבלים נקודת מבט כפולה: מה קורה במציאות ומה מדווח בתקשורת וכיצד. במידה רבה, המלחמה בין הקפיטול למורדים ניטשת בזירת התקשורת, וכפי שניתן היה לראות ממשחקי הרעב עצמם, המלחמה הזאת לא פחות עקובה מדם. לאחר הצפייה באופן בו שני הצדדים הלוחמים מגייסים את התקשורת כנשק הגנתי והתקפתי, כאחד, קשה שלא לחשוב – כמה התקשורת בעולמנו שונה? אין ספק שסצנות שונות מן הסרטים האלה עוד תככבנה בבתי ספר לתקשורת ולאסטרטגיה.

אבל לסיכום – למי הסרט מומלץ:

לכל מי שראו את הסרטים הקודמים ואהבו / חשים צורך עז לסיים. חובבי אקשן וחובבים של מד"ב-פנטזיה בניחוח פוסט-אפוקליפטי? הסרט הזה הוא בשבילכם. רוצות/ים סרט עם גיבורה נשית חזקה, עצמאית ולא מתייפייפת? גם אתן/ם. לכו עם החברה, בני/בנות הזוג ואפילו עם המשפחה (בתנאי שכולם בגיל המתאים).

אז אהבתי? סבבה, לא נפלתי. אבל את המשחק הזה, מי שמתחיל חייב להמשיך עד הסוף!