ביקורת ספר – הטירה הנעה \ דיאנה ווין ג'ונס

בואו לקרוא את ביקורתה של הילית לסרי על "הטירה הנעה", מאת דיאנה ווין ג'ונס

כספר שיצא ב-1986 ויחגוג השנה את יום הולדתו ה-30, אני יודעת שאני מאחרת בכמה שנים לכתיבת חוות דעתי. אך ספר זה ספר ותמיד יש כמה שלא קראו אותו.

כמו כל אחד שהכיר את הסרט של מיאזאקי מ-2005 לפני הספר, גם אני הופתעתי לראות את הספר כיצירה כתובה. מסוקרנת, לקחתי אותו אל ידי והתחלתי לקרוא. נשאבתי לעולמות מעורבבים של דפים כתובים ופסקול של סרט שמתנגן באוזניות.

סיפור העלילה

הספר מתרחש בעולם מקביל לעולמנו, בארץ אינגרי, מקום שבו שולטים מלכים, הקסם נפוץ וגלוי ומרכיבי האגדות הם חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו מגפי שבע פרסאות וגלימות היעלמות. אך בל נשכח את הבכורה, הרי באגדות אם אתה הבכור מבין שלושה אחים שיוצאים למצוא את מקומם בעולם, סופך כנראה לא יהיה ורוד במיוחד.

"סופי האטר הייתה הבכורה מבין שלושת האחיות, היא אפילו לא הייתה ביתו של חוטב עצים עני, מה שהיה מקנה לה אולי סיכוי כל שהוא להצליח בחיים…"

הסיפור נפתח עם סופי, הבכורה מבין שלוש אחיות, המתגוררת עם אמה החורגת, לאחר שאביה נפטר לאחרונה. מהר מאוד, האחיות מתפצלות בחיפוש אחר מקומן בעולם, ובעוד שתי הקטנות מסודרות פחות או יותר, סופי נשארת לעבוד בחנות הכובעים של המשפחה. כשמכשפת השממה קופצת לביקור בחנות ומטילה  עליה כישוף, יוצאת סופי לחפש את מקומה מחוץ לחנות הכובעים ולמקום שהיה עבורה בית… בגוף של אישה בת 90. כך, היא מתגלגלת אל ביתו של האול בחיפוש אחר כישוף שיתיר את שלה, פוגשת את קלציפר שדון האש, את שוליית המכשף מייקל ואת הקוסם רב העוצמה – האול.

אגדה אחרת

בצורה קלילה ומשעשעת, ווין-ג'ונס  מכניסה פנימה את מרכיבי האגדות: אמא חורגת שמחפשת אחר הנאות החיים, מכשף רב עוצמה ופלרטטן, אחות גדולה מבין השלוש שהחיים מפילים עליה את רוב הקושי, גולגולת מסתובבת בבית, אחות יפה יותר ובל נשכח את הקוסם, שניהנה להסתובב ולמצוץ את נשמותיהן של עלמות צעירות. ברוב פשטות, היא טווה בין מרכיבי האגדות, נותנת להם את מלא המקום בסיפור שלה, ואז שוברת את המוסכמות שלהם, אחת-אחת, מבלי למצמץ או לעקם את הרצף העלילתי.

סיפור האהבה בספר הוא משני בלבד, כיאה לסיפור ילדים, היחסים נרקמים מתחת לשורות ונבנים באופן נקי, אפילו שהיא לפי תבנית ה-"אני-לא-רוצה-להתאהב-בו-ואני-מתכחשת-לכול" הנדושה.

גם דמויות המשנה רקומות היטב. שלא כמו בספרים רבים, הדמויות מתפקדות עם חיים משלהן, לא רק כרקע לחייה של סופי. סופי היא אמנם דמות שלא מביעה את עצמה כראוי וכועסת על שטויות לפעמים, והאול חוזר הרבה יותר מדי על המילה "זקנה חטטנית',' אבל גם הם בנויים בצורה אמינה, כאשר האול שומר על תדמית "המכשף אוכל הלבבות" לאורך הספר בהצלחה.

מה שכן היה חסר לי בספר, זה מבט יותר מעמיק לעולם בו הוא הסיפור מתקיים. אני לא חושבת שהסופרת עצמה תכננה עד הסוף את החוקים שלו. אם כן, הגלגולים שעברו על הסיפור עד שהגיע לדפוס ולידיי לא משקפים זאת. לא הבנתי את חוקי הקסם, ממה הוא מורכב ועל מה הוא מסתמך. לי זה הפריע.

והם חיו באושר ועושר… ?

מכאן אני מגיעה לסוף – החלק הקשה ביותר ברוב הספרים. גם לדיאנה ג'ונס קשה לחבר את כל  הקצוות השונים,  וכשהיא עושה זאת, התוצאה נראית קצת חפוזה מדי. אני אשאר עם הסוף של הסרט ותודה רבה.

הספר הוא ללא ספק ספר ילדים, השפה של ג'ונס פשוטה וישירה  למרות שלפעמים אפשר להבין ממשפטים שונים את הסאב-טקסט, את מה שאינו כתוב. הכתיבה טובה וזורמת לאורך הספר עד העמודים האחרונים, גם אם אלה היו מעט לא ברורים, לטעמי.

מצאתי את עצמי נהנית מהספר עד מאוד, נתתי לעצמי רגע לחזור אחורה, בליווי הסאונד-טרק הנפלא מסרטו של מיאזאקי, שעד היום ממוקם לי בכבוד בפלייליסט.