מאמרה של נופר קידר על עצים בספרות פנטסיה, לכבוד ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה

"הוא תמה לדעת מדוע השאירו עץ מת בפינת נוי"

(ג'. ר. ר. טולקין, "שר הטבעות: שובו של המלך". מאנגלית: רות לבנית, זמורה ביתן מודן)

 

"כבר חמישים שנה שאני צועק זאת ברחבי הענפים: העץ חי!"

(טימותה דה פומבל, "טובי לולנס: העיניים של אלישה". מצרפתית: רמה איילון, זמורה ביתן)  

 

עצי ענק קיימים במיתוסי בריאה ובמיתולוגיות רבות, ותפקידם המרכזי הוא הענקת חיים ויציבות. יגדראסיל, "עץ העולם" במיתולוגיה הנורדית, עץ החיים בגן עדן או עץ השקמה המסמל את חתחור, אלת השפע המצרית – כל אלה ואחרים הם בסיס חשוב לקיומו של האדם, לרווחתו הפיזית והרוחנית. לא זאת אף זאת, צורתם של העצים שבה השורשים נטועים עמוק באדמה, הגזע העצום מיתמר למעלה והצמרות נראות כאילו הן נוגעות ברקיע, הביאו את הקדמונים לייחס לעץ תכונות עמוקות בהרבה, עד כדי אמונה בכך שזהו ציר שעליו נשען העולם כולו. עצי ענק מקודשים קיימים עד ימינו-אנו בכל רחבי העולם.

דבר מכל אלה לא פסח על הספרות הפנטסטית. הרי הכול יודעים כי בלב היער הקדמון שוכן דבר מה מסתורי המקנן בעצי ענק: מצמרות העצים לא רואים דבר זולת ים ירוק של אמירים, ומתחת לשורשים העבותים מתחבאים מבוכים וערים. לעתים היער עצמו חי, כולו שופע טוב או רוחש מזימות, לעתים נשמת העצים פורחת בדמות דריאדה, רוח עץ במיתולוגיה היוונית, או קודאמה, רוח העצים בפולקלור היפני. האדם יתקשה למצוא את מקומו ביער קדמוני זה, אלא אם כן הוא בן היער בעצמו, או דמות פנטסטית כגון המכשפה הנחבאת בבקתת עץ. אך האדם יכול לפלוש אל היער בכוח המכונה והזרוע ולכפות עליו את רצונו. אלה שני קצוות שהפער ביניהם גדול ושיש להם משקל ניכר ביצירות רבות, לעתים באופן סמלי בלבד (באגדות עם) ולעתים כנושא מרכזי (כדוגמת "העולם כיער" לאורסולה לה גווין).

ברשימה קצרה זו, שנועדה לשמוח בקיומו המסורתי של ט"ו בשבט, לא ייתכן שיטוט ביער כולו, אך אפשר להציץ לרגע בעצים הנזכרים ביצירות שונות מאוד: ביצירתו הנרחבת של ג'. ר. ר. טולקין ובשני ספרי "טובי לולנס" מאת טימותה דה פומבל.

אור ושחור

בתום העידן השלישי, כששוככים הדי המלחמה עם סאורון, עולים אראגורן וגאנדאלף אל מדרונות המינדולואין ומוצאים שם שתיל רך, העץ הלבן של גונדור: עתידו להחליף את העץ המת שבו חזה פיפין כשנכנס לראשונה למינאס טירית. מהלך סמלי זה אופייני ליצירתו של טולקין ולמיתולוגיה שלה: כאשר העץ חי התרבות משגשגת ואילו הידרדרות העץ פירושה מוות, מלחמה והרס. לאורך כל היצירות, השלמות או החלקיות, אנו עדים לכך שהעצים אינם קישוט סתמי גרידא אלא שיש להם חשיבות עליונה המקרינה על עמים שלמים. טלפריון הכסוף ולורלין הזהוב, העצים שיוצרת יאוואנה, הם למעשה מקורות האור הקדמון. מהטל שנאסף על עליו של טלפריון ייווצרו הכוכבים, ומהפרח הלבן שלו ייווצר הירח. שני עצים קדומים אלה הורעלו על ידי מלקור (מורגות, מקור הרוע – "המלאך הנופל" במיתולוגיה הטולקינאית) וואלינור חשכה. למרות זאת אורם של העצים, האצור באבני הסילמריל, מתגלגל אל הרקיע ככוכב ונאסף בחזרה אל הצלוחית של גאלאדריאל. הרס העצים הוא דפוס שחוזר על עצמו בדמות מעלליו של סאורון (משרתו של מורגות) שמצליח לשרוף את נימלות, העץ הלבן של נומנור. למעשה אנשיה של נומנור, המסונוורים מכוח הרוע, גודעים בעצמם את נימלות ומאפשרים את שרפתו: מכה קשה שצאצאיהם לא יצליחו להתאושש ממנה עד בואו של אראגורן. למעשים מכוננים אלה יש השתקפויות על גבי השתקפויות שניכרות בכל רחבי הארץ התיכונה לאורך העידן השלישי, החל בכריתת יער פאנגורן לטובת השימוש הנלוז בכבשני האורתאנק וכלה בגדיעת עץ המסיבה בפלך.

מנגד מקפיד טולקין לשבץ ביצירותיו דמויות מפיחות חיים, מהן בעלות שיעור קומה אֶפִּי כמו גאלאדריאל וקלבורן, מהן בעלות כוח רב כמו זקן-עץ וטום בומבדיל ומהן מפשוטי העם כמו סאם. דמויות אלה עניינן שמירה על היערות וטיפוחם, נטיעה, שתילה וזריעה – פעולות שה"טוב" הוא לבן הפועם ממש כשם שהרעלה, שרפה וגדיעה מאפיינות את ה"רע". לפי תפיסה זו, התקוממותם של האנטים בראשות זקן-עץ היא מאורע מכריע ממש, לא רק מבחינה אסטרטגית אלא גם מבחינה סמלית: העצים כישויות בלתי נפרדות מעולם החיים של בני האדם ושאר היצורים.    

ואולם למרות כל אלה אפשר לומר שעולמו של טולקין נשאר מורם מעם. הממדים האפיים והסמליות המיתית הם תווי היכר מהותיים לכתיבתו ובלתי נפרדים ממנה, ואילו ביצירה הבאה עניינם של עצים שונה בתכלית.

העולם כעץ – העץ כעולם

עשורים רבים מפרידים בין כתיבתו של טולקין לזו של טימותה דה פומבל, מחזאי ומחבר צרפתי, שפרסם את שני ספרי "טובי לולנס" בעשור הראשון של שנות האלפיים. לא רק הזמן הוא שמפריד בין יצירות הפנטסיה אלא גם נקודת המבט: מזו של העיט לזו של הרֶמֶשׂ. גובהו של טובי אינו עולה על מילימטר וחצי, נער בן 13 שמתבגר לאורך שש שנות העלילה. כל עולמו הוא עץ אלון ענק שבו יערות טחב, אגמים ונחלים הזורמים מעל קליפת העץ ומוהל שזורם בתוכו. זהו עולם מעמדי שבו אחוזות בעלי המטעים שוכנות גבוה באמירים שטופי השמש ואילו הפועלים שוכנים באזור "הענפים הנמוכים" ומתפרנסים כחוטבי עצים המבראים יערות חזזית, כאופים וכבעלי משקים זעירים. ביערות העשב למרגלות העץ חיים ה"קלופים", עם סבלני ושליו שמשועבד מאוחר יותר לטובת הרס העץ.   

אביו של טובי, סים לולנס, הוא מדען ואיש אשכולות החוקר תופעות שונות בעץ ובייחוד הוא מתעניין בשאלה אם העץ הוא יצור בעל הכרה שצומח וגדל, ואם יש עולמות אחרים מעבר לו. סקרנות זו מקנה לסים כבוד רב מצד מנהלי העץ ותושביו עד שההרמוניה מתערערת בדמות מכונה שהמציא, ושאותה הוא מסרב לרתום לטובת מיצוי מכני של המוהל הגולמי מהעץ. מרגע זה ואילך מתהפכים כל העולמות ובעלי אינטרסים רבים ושונים מתנהלים במצוד אחר טובי ובני משפחתו. הגרוע מכול הוא אדם בשם ג'ו מיטץ', מגדל חדקוניות שמנהל חפירת מנהרה עצומה בעץ. מאדם אמיד הוא הופך לבעל הון חזירי ואף גרוע יותר – למנהל מחנות עבודת פרך שמהם יוצאים העבדים לכרות מכתש ענק בעץ ולשאוב ממנו את המוהל. כמו אצל טולקין, הפגיעה בעץ מדרדרת את החברה שחיה עליו ואת מוסריותה לשפל שמעטים יכולים להתמודד אתו. ואולם, בניגוד לטולקין, דה פומבל מציג עולם ארצי יותר שבו בעלי הון ועריצים מדכאים כל אפשרות למרד בעזרת בתי סוהר, הלשנות, הרעבה ואפילו איסור על כתיבה והפקת נייר: שיטות מוכרות ממשטרים אפלים בעת המודרנית. העלילה נארגת קדימה ואחורה בזמן, מהצמרות אל הענפים הנמוכים ואל העשב וחוזר חלילה, כאילו היה המחבר עכביש המתרוצץ הלוך ושוב על קליפת העץ וטווה את קורי הסיפור. שיטת כתיבה זו מחדדת את נקודת המבט הייחודית לספרים אלו, עד כדי כך שהקורא חש חלק מעולמו של העץ.
בסופו של דבר הן טולקין הן דה פומבל נדרשים לחיוניות האדירה שבעצים ולתרומתם ליקום – הספרותי והממשי. טולקין מעניק לעצים שביצירותיו שמות, יוחסין ומעמד חשוב בשמירה על הטוב שבעולם. דה פומבל רואה בעץ יקום חי ויצרני המספק את כל צורכיהם של יושביו. הרס פנימי של העץ עלול להפר את האיזון במערכת, הן האקולוגית הן החברתית, ולמוטט את כל ההישגים שהשיגו יושביו עד עתה.