בואו לקבל טעימת קריאה ראשונה מ"בני הנפילים: עיר של נשמות אבודות" הספר החמישי בסדרת בני הנפילים
תקציר העלילה
מהו מחיר גבוה מדי, אפילו בשביל אהבה? בואו לצלול אל תוך הספר החמישי בסדרת רבי המכר הבינלאומית, בני הנפילים ו"התכוננו להתמכר".
אנטרטיינמנט וויקלי
בני הנפילים, סדרת רבי המכר של הניו יורק טיימס, נמשכת – וכך גם המתח והסכנה עבור ג'ייס, קליירי וסיימון.
מהו מחיר גבוה מדי, אפילו בשביל אהבה? כאשר ג'ייס וקליירי נפגשים שוב, קליירי נחרדת לגלות שקסמה של השדה לילית קשר את אהובה ג'ייס עם אחיה המרושע סבסטיאן, ושג'ייס עצמו הפך למשרת הרוע. חברי המסדר יוצאים לחסל את סבסטיאן, אבל אין דרך לפגוע בנער אחד מבלי להרוג את השני. אלק, מגנוס, סיימון ואיזבל מנסים לשדל ולהתמקח עם בני פיות, שדים ואחיות הברזל חסרות הרחמים כדי להציל את ג'ייס, ואילו קליירי משחקת משחק מסוכן משלה. אם תפסיד לא תאבד רק את חייה, אלא גם את נשמתו של ג'ייס. היא מוכנה לעשות הכול בשביל ג'ייס, אבל האם היא יכולה עדיין לבטוח בו, או שהוא באמת אבוד?
אהבה. דם. בגידה. נקמה. האפלה מאיימת להשתלט על ציידי הצללים בספר המותח החמישי בסדרת בני הנפילים.
עיר של נשמות אבודות
סדרה: בני הנפילים – ספר 5
מאת: קסנדרה קלייר
תרגום: ענבל שגיב – נקדימון
הוצאת גרף (2016)
קריאה נעימה!
* * *
פרולוג
סיימון עמד מול דלת ביתו ובהה בה בקהות חושים.
מעולם לא היה לו בית אחר. לכאן הביאו אותו הוריו כשנולד. הוא גדל בין קירות הבית הטורי הזה בברוקלין. הוא שיחק ברחוב בצל העצים שופעי העלווה בקיץ, ואילתר מזחלות שלג ממכסים של פחי אשפה בחורף. בבית הזה ישבה משפחתו שבעה אחרי שאביו נפטר. כאן הוא נישק את קליירי בפעם הראשונה.
הוא מעולם לא תיאר לעצמו שיבוא יום שדלתו של הבית הזה תהיה סגורה בפניו. בפעם האחרונה שראה את אמו, היא קראה לו מפלצת והתפללה לעברו כדי שיסתלק. הוא גרם לה לשכוח שהוא ערפד בעזרת לחש תעתוע, אבל הוא לא ידע כמה זמן תימשך ההשפעה. כשעמד באוויר הסתיו הקר, מבטו נעוץ לפנים, הוא ידע שההשפעה לא נמשכה די זמן.
הדלת היתה מכוסה סמלים דתיים – מגיני דוד במריחות צבע, צורה חרוטה של המילה "חי". תפילין היו קשורים לידית הדלת ולמקוש. על חור ההצצה היתה חמסה.
הוא הצמיד את ידו בעייפות למזוזת המתכת שהיתה קבועה על המשקוף מימין. הוא ראה את העשן עולה מן המקום שבו נגעה ידו בתשמיש הקדושה, אבל לא הרגיש דבר. שום כאב. רק ריקנות נוראה, מחוקה, שהלכה והתגברה לשעם קר.
הוא בעט בתחתית הדלת ושמע את ההד עובר בבית. "אמא!" צעק. "אמא, זה אני!".
לא נשמעה תשובה – רק קול בריחים שנסגרו על הדלת. שמיעתו המחודדת זיהתה את צעדיה של אמו, את נשימתה, אבל היא לא אמרה דבר. הוא הריח פחד חריף ואפילו פאניקה דרך הדלת. "אמא, זה מגוחך !~ תני לי להיכנס ! זה אני, סיימון !"
הדלת היטלטלה, כאילו היא בועטת בה. "לך מפה !" קולה היה צרוד, זר מרוב חרדה. "רוצח !"
"אני לא הורג אנשים". סיימון השעין את ראשו על הדלת. הוא ידע שהיה יכול בוודאי להפיל אותה בבעיטה, אבל מה יהיה הטעם? "אמרתי לך. אני שותה דם של בעלי חיים".
"הרגת את הבן שלי", אמרה. "הרגת אותו והחלפת אותו במפלצת".
"אני הבן שלך – "
"אתה לובש את פניו ומדבר בקולו, אבל אתה לא הוא! אתה לא סיימון!" קולה התגבר וכמעט הפך לצרחה. "תסתלק מהבית הזה לפני שאהרוג אותך, מפלצת !"
"בקי", הוא אמר. פניו היו רטובים; הוא הרים את ידיו כדי לגעת בהן, והידיים הוכתמו: בדמעותיו היה דם. "מה אמרת לבקי?"
"אל תתקרב לאחותך". סיימון שמע קרקוש מתוך הבית, כאילו משהו נפל.
"אמא", אמר שוב, אבל הפעם קולו לא גבר. הוא היה לחישה צרודה. ידו החלה לפעום בכאב. "אני חייב לדעת – בקי שם? אמא, תפתחי את הדלת. בבקשה – "
"אל תתקרב לבקי!" הוא שמע אותה נסוגה מן הדלת, ואז נשמעה החריקה המוכרת של דלת המטבח נפתחת, צרימת הלינוליאום כשהלכה עליו. קול פתיחה של מגירה. פתאום הוא דמיין את אמו נוטלת לידיה סכין.
לפני שאהרוג אותך, מפלצת.
המחשבה הפילה אותו בחזרה לאחור, אל עקביו. אם היא תנסה לפגוע בו, אות קין יפעל. הוא ישמיד אותה כפי שהשמיד את לילית.
הוא הנמיך את ידו ונסוג לאט, ירד בצעדים כושלים במדרגות וחצה את המדרכה, עד שנעצר ליד גזע של אחד העצים הגדולים שהצלו על גוש הבניינים. הוא עמד שם ובהה בדלת ביתו, מסומנת ומושחתת בסמלי שנאתה של אמו כלפיו.
לא, הוא הזכיר לעצמו. היא לא שונאת אותו. היא חושבת שהוא מת. מה שהיא שונאת הוא משהו שלא קיים. אני לא מה שהיא אומרת עלי.
הוא לא ידע כמה זמן עוד היה ממשיך לעמוד שם ולבהות בדלת, אילולא הטלפון שלו החל לצלצל ולרטוט בכיס המעיל.
הוא הושיט אליו יד בלי לחשוב, והבחין בסימנים שיצרה קדמת המזוזה – כוכבי דוד משולבים – צרובים בכף ידו. הוא החליף ידיים והצמיד את הטלפון לאוזן. "הלו?"
"סיימון?" קליירי התנשפה. "איפה אתה?"
"בבית", אמר ושתק לרגע. "הבית של אמא שלי", תיקן. קולו נשמע לו חלול ומרוחק. "למה את לא במכון?" כולם בסדר?"
"זה בדיו העניין", אמרה. "קצת אחרי שהלכת מריס ירדה מהגג. ג'ייס היה אמור לחכות שם, אבל לא היה שם אף אחד".
סיימון נע. הוא לא ממש הבחין שהוא עושה זאת, כמו בובה ממוכנת, אבל הוא התחיל ללכת ברחוב לעבר תחנת התחתית. "מה זאת אומרת, לא היה שם אף אחד?"
"ג'ייס נעלם", אמרה, והוא שמע את המתח בקולה. "וגם סבסטיאן".
סיימון נעצר בצל עץ חשוף ענפים. "אבל סבסטיאן מת. הוא היה מת, קליירי – "
"אז תגיד לי למה הגופה שלו לא שם, כי היא לא שם", אמרה, וקולה נשבר סוף סוף. "אין שם כלום, רק הרבה דם וזכוכית שבורה. שניהם אינם, סיימון. ג'ייס איננו…"
