לא משנה מאיפה מסתכלים על זה, מלבד הטריילרים, כמעט כל דבר לגבי באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק, פשוט לא עובד.
כעת, משיצא סרטו החדש של זאק סניידר לבתי הקולנוע, אפשר בשעה טובה לדבר עליו. ראשית, לפני ביקורת על סרט כה מרכזי בליינאפ הקולנועי של השנה יש מקום לדיסקליימר: אני גיק. למעשה, לא סתם גיק, אלא גיק של קומיקס. גדלתי על סופרמן ועל באטמן, הן בסרטים והן בחוברות הקומיקס עצמן. הם היו מורי האנגלית שלי ומורי הדרך שלי אל עולם הקומיקס. לכן, אי אפשר לומר שהגעתי לסרט עם רצון מוקדם לשנוא אותו ולא לתת לו צ'אנס. להפך – רציתי לאהוב אותו בכל מאודי. אני אומר את זה כי – כצפוי יש לומר – זאת אחת הטענות המושמעות נגד מבקרים שקטלו את הסרט. יכול להיות שזה נכון לגבי חלק מן המבקרים, אבל אני באתי אליו כחובב מן השורה, בשביל לראות את קרב כל הקרבות.
אחרי שהוצאתי את הדיסקליימרים מהדרך, הגיע הזמן להודות באמת הפרטית שלי: באטמן נגד סופרמן הוא סרט לא טוב. יותר גרוע מלא טוב, הוא סרט משעמם, שזה בערך הרושם האחרון שאתה רוצה להותיר בצופים – אפילו לא שנאה, או כעס, פשוט שעמום. אבל לאחר קצת יותר משעתיים וחצי באולם הקולנוע, שמתוכן שעתיים לפחות הוקדשו לאקספוזיציה לא הגיונית ולא מעניינת, זה מה שנשאר לי. כך יצא שבאתי לראות את Batman V Superman – ונשארתי עם BS, כי הסרט ממש ביאס.
מ-B ו-S יוצא BS (קיצור של בולשיט)
אחת מן הביקורות הגדולות ביותר לגבי "איש הפלדה", כשיצא הסרט החדש של סופרמן לפני כשלוש שנים, הייתה שהקרב בין סופרמן ובין גנרל זוד ושותפיו משמיד חצי עיר, עולה ככל הנראה בחייהם של עשרות אלפי בני אדם והעולם כמנהגו נוהג. זאת כנראה הסיבה לכך שכשישבו מי שישבו בישיבת התסריט על סרט ההמשך, מישהו כנראה אמר, "אני יודע, בואו נשתמש בזה כמניע לגרום לבאטמן לרצות להילחם בסופרמן! ככה זה אפילו ייראה כאילו התכוונו להציג את אסון התאומים בריבוע ולא סתם בזבזנו כסף על אפקטים מופרכים ומיותרים". כולם הריעו לרעיון המצוין ואז עשו את הדבר היחיד שהתבקש ונטשו אותו.
הטענה שגיבורי-על לא רק עוזרים, אלא מביאים גם נבלי-על ואסונות-על, היא עתיקה כמעט כמו גיבורי-העל בקומיקס. לכן זה היה הגיוני לחלוטין אם באטמן, גיבור נטול כוחות-על, היה מעוניין לפתור את העולם מבן קריפטון ביחד עם הצרות שנוכחותו הביאה עמה. אבל לא – ב"באטמן נגד סופרמן", איש העטלף רוצה להרוג את סופרמן כי הוא חזק מדי וכי אם היה רוצה, היה יכול להשמיד את האנושות, או לשלוט בה, ואף אחד לא יכול היה למנוע זאת ממנו. ברוס וויין רוצה להרוג את סופרמן, כדי שמותו יהיה המורשת שלו.
קלארק קנט, מצדו, רוצה להרוג את באטמן, כי כנראה שמשהו נדפק בכישורי הדיבור שלו, והוא לא מסוגל פשוט להחזיק את באטמן לשנייה ולהגיד לו, "תירגע, בנאדם, סתם משסים אותנו זה בזה, יש לנו אויבים משותפים והקרב הזה מיותר לחלוטין. בוא נעבוד ביחד". בסופו של דבר, רק מעורבותן של אמא של ברוס, אמא של קלארק ולואיס ליין מצליחה לגרום לשניים להפסיק לשבור אחד על השני דברים ולשתף פעולה. סיפור אמיתי!
כשמארק לות'ור / לקס צוקרברג היה הג'וקר
מאיפה קיבל ברוס וויין את הרעיון שלהרוג את גיבור-העל של כל הזמנים זה משהו שהוא רוצה בתור המורשת שלו? מהג'וקר כמובן! כלומר, מן החיקוי של הג'וקר שיוצא כשג'סי אייזנברג מגלם את דמותו של לקס לות'ור, היריב האלמותי של סופרמן. לות'ור, שבקומיקס הוא נבל-על כריזמטי ואימתני, הפך אצל סניידר לילד הייטק עם תסביך אב, שנראה לכל דבר ועניין כמו מארק צוקרברג שעושה חיקוי של הג'וקר בגילומו של הית' לדג'ר. אבל הדמיון לא מתחיל ונגמר בנטיות הכאוטיות ובסגנון המשחק התזזיתי, אלא נמשך גם בתסריט. מארק לות'ור, או לקס צוקרברג, משכנע את באטמן להילחם בסופרמן בשחזור כמעט מלא של המשחק הפסיכולוגי אותו הפעיל הג'וקר כדי להפוך את הארווי דנט לטו-פייס ו לגרום לו להילחם בבאטמן.
עכשיו, זה לא שהרעיון של הצבת באטמן וסופרמן ראש ברא הוא רעיון לא טוב מיסודו. העימות הזה עמד בבסיסם של אינספור ויכוחים באינטרנט, שוחזר בהזדמנויות שונות בטלוויזיה ואף הוליד קומיקס מופתי של פרנק מילר, The Dark Knight Returns מ-1986. קל מאוד להבחין בהשפעות של הקומיקס ההוא על הסרט הנוכחי, ויחד עם זאת, כל מי שיגיעו לסרט בציפייה לראות את קרב חלומותיהם או עיבוד קולנועי של הקומיקס ההוא, צפויים להתאכזב.
B V S ובאטהד
אבל כל זה לא היה מספיק כדי להרוס סרט כה מבטיח עם ליינאפ באמת מרשים של שחקנים. זאק סניידר, כך נראה, לא בחל בשום אמצעי כדי לאנוס ולעוות את סיפוריהם של באטמן וסופרמן ולעמת אותם זה מול זה. כל הסרט כולו נראה כמו הקווץ' שסופרמן היה יכול לעשות מיריביו האנושיים אם היה רוצה. כך, למשל, ב-BS, מטרופוליס וגותאם, עיר האור ועיר החושך, הן ערים שכנות הממוקמות ממש בצמידות זו לזו, כשביניהן מפריד רק נהר. באופן זה, שני גיבורי-העל הם בעצם שכנים שכל הזמן מבקרים זה בעירו של זה. למה? ככה. כי התסריט דורש זאת קרבה כזאת שהשניים יצליחו לדרוך זה על אצבעותיו של זה לעתים קרובות מספיק. אבל הקווץ' נמשך!
"איש הפלדה" כיווץ את ביקורו של זוד והצמיד אותו לתהליך של קלארק קנט בדרכו לאמץ את ייעודו כסופרמן. "באטמן נגד סופרמן" ממשיך את הכיווץ הזה באופן אקספוננציאלי. כך נוצר מצב בו, בשונה מסופרמן של הקומיקס, זה של הפרנצ'ייז הקולנועי לא זוכה לכמה עשרות שנים של עדנה ובניית מוניטין, אלא נכנס מיד לצרות, כשמעמדו כדמות חיובית ורצויה מוטל בספק כבר מן ההתחלה – כנראה דרכו של סניידר לעשות את הסרט יותר "אפל ומציאותי". סופרמן לא זוכה ליום אחד במהלכו הוא באמת דמות אהובה ומקובלת על ידי האנושות. למעשה, שנתיים בלבד חולפות בטרם באטמן מחליט לעשות הכול כדי להתנקש בחייו ומוציא את תכניתו לפועל. אבל כנראה שסניידר חשב שלא דחס מספיק לסרט אחד, אז הקווץ' נמשך.
אם כבר הפגשנו בין סופרמן ובאטמן כל כך מוקדם, למה שלא נלך כבר על כל הקופה ונפגיש גם בין סופרמן לדומסדיי (Doomsday – בקומיקס, יריבו החזק ביותר של סופרמן ומי שבשנות התשעים גם הצליח להרוג אותו בקרב פנים אל פנים). איך עושים זאת? הייתי מתייחס לזה כספויילר, אבל זה כבר מוסבר בטריילרים (אם אתם בכל זאת לא רוצים לדעת, דלגו לפסקה הבאה): גנרל זוד, מסתבר הוא הוא הופך לדומסדיי! כבר לא מדובר בשיבוט גנטי שנוצר בכוכב לכת מרוחק, אלא בכדוה"א ממש, על ידי מארק לות'ור, כלומר לקס צוקרברג. איך גנרל זוד הופך לנבל הכי חזק ומפלצתי ביקום? פשוט מאוד – עם ערבוב זרזיף מדמו של לות'ור במי הבריכה בה גופתו של זוד שוכנת. איי שיט יו נוט!
אז איפה גל גדות?
שאלה טובה! כפי ששמו של הסרט מעיד, וונדרוומן לא באמת מהווה פקטור בסרט. מתוך יותר משעתיים וחצי של סרט, יש לה בקושי 10 דק' זמן מסך. מה שכן, ב-10 הדק' האלה, היא ממש טובה. נכון, לא נדרש ממנה לעשות יותר מדי, אבל את מה שנדרש ממנה, היא עושה היטב. היא גם הדמות היחידה שהתסריט והבימוי עושים לה קצת צדק, כי היא לא לוקחת את עצמה ואת גיבורי-העל האחרים שלצדה באותה רצינות תהומית מגוחכת.
לסיכום
אין לי שום חדווה לכתוב זאת. באמת ובתמים רציתי לראות סרט מעולה, ליהנות ממנו ולשבח אותו. אבל "באטמן נגד סופרמן" הוא אכזבה גדולה. אין לי ספק שזאק סניידר אוהב באמת ובתמים את חומר הגלם אתו הוא עובד. אין לי ספק שהוא הגיע אל שולחן העבודה עם הרבה כוונות טובות. אפשר לראות את האהבה הזאת באינספור פריימים וסיקוונסים מצוינים, שחובבי קומיקס ציפו הרבה זמן לראות על המסך הגדול. אך מה אפשר לעשות שמפריימים יפים לא עושים סרט טוב. את אותו הדבר, אפשר להגיד לגבי כל אחת ואחד מצוות השחקנים: הנרי קאביל, בן אפלק, גל גדות, ג'סי אייזנברג, איימי אדמס, ג'רמי איירונס – כולם עושים את המקסימום. כל אחד מהם בנפרד, עושה עבודה מצוינת עם מה שניתן לו. אבל כל העבודה הזאת יורדת לטמיון בבלילה בלתי נסבלת של תסריט זוועתי, עריכה תזזיתית ונוראית, ובימוי פשוט לא טוב. חבל, פשוט חבל, חבל, חבל שסרט עם כל כך הרבה רצון טוב יצא כל כך מפוספס, משעמם ונטול נשמה.
