לכבוד יציאתו לאור של "גובולינו, חתול המכשפות", מאת אורסולה מוריי וויליאמס, בהוצאת "עוץ", שוחחנו עם המאיירת האוסטרלית קתלין ג'נינגס שאיירה את המהדורה העברית
לכבוד יציאתו לאור של "גובולינו, חתול המכשפות", מאת אורסולה מוריי וויליאמס, שיראה אור בישראל על ידי הוצאת "עוץ", שוחחנו עם המאיירת האוסטרלית קתלין ג'נינגס כדי לקבל הצצה אל התהליך היצירתי מאחורי איור הספר.
קודם כול, היי ותודה שהסכמת להתראיין. אני מעריץ של עבודתך כבר זמן מה.
תודה!
כיצד הגעת לעסוק באיור?
תמיד ציירתי על כל דבר שנשאר במקום מספיק זמן. אבל למדתי ספרות ומשפטים במקום אמנות. היו לי מספר איורים שפורסמו באנתולוגיות מקומיות,, אבל אז, יום אחד הבנתי שאני רוצה לקחת את האמנות ברצינות. אז ציירתי כל יום, אפילו אם זה היה רק סמיילי, והעליתי את האיורים שלי לבלוג לפחות כל שבוע (נהגתי להשתתף באתגר איור יום שישי (illustrationfriday.com) – אני עדיין עושה את זה, כשיש לי זמן בין פרויקטים. ואז, יום אחד, אשים שהכרתי נתנו קישור לבלוג שלי למספר מוציאים לאור ויצא לי לעשות את כריכת הספר הראשונה שלי.
כמה זמן את עוסקת בתחום וכמה ספרים כבר איירת?
חלפו 7 או 8 שנים מאז איירתי את כריכת הספר הראשון. אני לא יודעת כמה ספרים איירתי! אני גרועה במעקב אחרי זה. אני מתכננת לסדר מחדש את מדפי הספרים שלי החודש, אז אולי כשאמקם את כל עותקי האמן שלי אגלה. אבל לא איירתי במשרה מלאה, אז זה לא היה הרבה כמו שמישהו שעוסק בזה במשרה מלאה היה עושה.
מיהם מקורות ההשראה שלך, או האמנים שאת הכי מעריצה?
אני אוהבת כל כך הרבה, ואני תמיד מסתכלת על אמנות יפה. זה כמו לבקש ממני לבחור בין החברים שלי.
המאיירים שגרמו לי להתחיל לאייר הם פאולין ביינס (בגלל שהיא יצרה את האופן בו אני מדמיינת את נרניה), טרינה שארט היימן (בגלל שהאנשים שלה הם כה יפים, אך עתירי משקל), ארתור רקהאם (בגלל העצים המפחידים שלו), צ'ארלס ווס (בגלל הקלילות של בני-הפיות שלו), ועוד אמנים רבים שאיירו טקסטים מימי הביניים עם תמונות כה מלאות חיים ומצחיקות (גיליתי אותם דרך האיורים של פאולין ביינס לספרו של טולקין "האיכר ג'יילס מהאם").
אני אוהבת את כל האמנים הישנים שלציורים שלהם יש תנועה וסיפור, אבל אני אוהב אותם במיוחד כשהם מציירים פנים שהם רציניים ומעניינים ומשועשעים – פנים ששייכים לאנשים אמתיים שחושבים ומנסים שלא לצחוק בזמן שהם יושבים כשמציירים אותם. ואני מאוד אוהבת עיצובים של ארט דקו ואמנות פרסום, כי היא כל כך נקייה ופשוטה, אבל עדיין גם מאוד יפה.
המאיירים שאני אוהבת במיוחד כרגע כוללים את סגנון הציור של תור הזהב של נירוט פוטפיפט. אני מעריצה את העבודה של שון טאן, שהיא מבריקה ובעלת מרקם ופנטסטית לגמרי, וגם את ציורי העיפרון הרכים והמסוכנים של רובינה קאי (שניהם אוסטרלים).
יש לי הרבה ספרים של האמנות החביבה עליי, כך שאני יכולה לשבת ולעבור עליהם לאט.
איך היית מגדירה את הסגנון/סגנונות שלך ואיזו טכניקה היא החביבה עלייך?
יצא לי לקרוא תגובה של המאייר פיטר דה סאב לאחרונה. הוא אמר ש"ציור של אמן הוא קטלוג של הצורות שהוא אוהב. כשאני מצייר משהו, אני מנסה למצוא צורות של שגורמות לי סיפוק. אני מאמין שזה מה שמרכיב את מה שאני מתייחסים אליו בתור סגנון".
זה הסבר טוב מאוד. מישהו אחר בוודאי יכול היה לתאר את העבודה שלי יותר טוב – אני קראתי לסגנון שלי כל דבר מ"איור תור הזהב" ל"קצת כמו קוונטין בלייק"!
לעט ודיו יש אלגנטיות מהירה. צלליות נייר הן אתגר מהנה. אבל זה הכול הניסיונות שלי למצוא צורות שמעניקות לי סיפוק. הטכניקה החביבה עליי היא זו שמאפשרת לי לעשות את זה, עבור התמונה הספציפית הזאת.
אם אני לא טועה, השנה החלטת להפוך לאמנית במשרה מלאה. תוכלי לספר לנו קצת על ההחלטה? איך קיבלת אותה, והאם לא חששת לבצע את הקפיצה הזאת?
זה כנראה יותר מדויק שהחלטתי להפסיק להיות עורכת דין במשרה מלאה! בנוסף לאיור, אני כותבת לא מעט, ואני גם עושה תואר שני בכתיבה יצירתית (עם איורים).
כנראה שהייתי אמורה לחשוש. אבל זה בהחלט היה הזמן לעשות את זה: משהו היה נשבר אם לא הייתי עושה את השינוי. הייתי גם עורכת דין וגם מאיירת וגם כותבת ולפעמים מנקה את הבית (הא!), אבל אף פעם לא באמת עוצרת.
בנוסף, אני לא ממש טובה בביצוע קפיצות ענקיות. אז יצרתי לעצמי הרבה רשתות ביטחון קטנות. אבל זה נחמד לא להיות חצויה בין קתלין עורכת הדין וקתלין מספרת הסיפורים.
פעם שמעתי את רובין הוב אומרת, לא משנה כמה עסוק אותה, לעולם לא יהיה לך יותר זמן מאשר עכשיו. וזה נכון! זה מפחיד כמה מעט אפשר להכניס ליום, אפילו כשיש לך יום שלם. חצאי השעות הם הזמן בו העבודה האמתית מתבצעת.
איך את בדרך כלל מקבלת עבודה? איך אנשים מזמינים ממך עבודות?
הדרך ה"רגילה" היא שהמוציא לאור שולח לי אימייל, מספר לי על הפרויקט שלהם ועל התקציב, ומציע לי חוזה. אבל הדרך "הרגילה" לא קורת לעתים קרובות כל כך.
לפעמים סופרים מבקשים ממני. לפעמים אני מתבדחת עם אנשים בטוויטר ולפני שאתה יודע מה קרה, יש לנו סיפור. כרגע, אני מאיירת מספר סיפורים לסופר אחד, ואז אנחנו מתכננים לקחת אותם למוציאים לאור ולראות אם הם ירצו אותם.
מן העמוד שלך בפייסבוק ומן הבלוג, נראה שאת כל הזמן משרבטת ומתעדת רגעים בחייך. האם לדעתך זה חוצץ בינך לעולם, או דווקא עוזר לך לחוות אותו בצורה יותר מלאה? האם זה הכניס אותך אי פעם לצרות או למצבים מביכים?
אני טיפה ביישנית, אז הרישום נתן לי משהו לעשות בזמן שהרגשתי לא בנוח לדבר עם אנשים בכנסים. עכשיו אני מכירה כל כך הרבה אנשים שבקושי יש לי זמן לזה! זה די נחמד להיות המאיירת הרשמית באירוע, כי זה אומר שאני יכולה להמשיך לצייר ולשוחח עם אנשים, בלי להיראות גסת רוח.
אני גם מציירת כשאני מטיילת, במקום לצלם. יש לי עכשיו זיכרונות מצוינים של דברים שזזים לאט! אבל אני תמיד מרגישה שאני לא מתנהגת כמו שמטיילת "צריכה" להתנהג, אז זה מאפשר לי לטייל בדרך שלי. וגם אף פעם לא הייתי מצליה להגיע לסדר צילומים.
אז אני חושבת שהציור מאפשר לי לצאת אל העולם. הוא מאפשר לאנשים אחרים לראות דברים כמו שאני רואה אותם, שזהו אחד ההיבטים הקסומים של סיפור סיפורים.
פעם קרה לי שמאבטח בנמל תעופה ניגש אליי לראות מה אני עושה, אבל הוא היה מאוד נחמד ונתן לי להמשיך ברגע שראה שאני לא מציירת תרשים של שדה התעופה! רוב הרישומים שלי הם של אנשים שחולפים על פניי – לא היית מזהה אותם, אלא אם כן היית שם והיית יודע. אנשים שמזהים את עצמם בדרך כלל מוקסמים. זה יותר עניין של תחושה ותנועה מאשר של דמיון בכל מקרה. אם אני רוצה לצייר דיוקן, אני מבקשת ממישהו שאני מכירה לשבת ללא תנועה, או שאני הולך לסשן רישום.
האם תוכלי לספר מעט על הממשק בינך ובין גילי בר-הלל, בזמן העבודה על גובולינו חתול המכשפות?
גילי ואני מכירות אחת את השנייה כבר זמן מה, שזה נחמד מאוד כי שתינו יודעות שהשנייה אוהבת ספרים ולמה. נפגשנו בגלל ששנינו אהבנו את ספריה של דיאנה ווין ג'ונס. אני חושבת ששתינו קיווינו לעבוד ביחד יום אחד, כשהפרויקט הנכון יצוץ.
כיוון ששתינו מכירות אחת את השנייה, זה עזר לנו גם לתקשר היטב. לדוגמה, גילי יכולה הייתה להגיד לי את השינויים שהיא צריכה בלי לדאוג לגבי האופן בו אקבל ביקורת (לפחות, כך הרגשתי). והיא הייתה יכולה לבקש ממני לעשות סקיצות ניסיון של חתולים, אותן היינו צריכות לשלוח למחזיקי הקניין של המחברת, כדי לקבל את רשותם להשתמש בי בתור המאיירת.
כמובן שהיינו צריכות לעשות כמעט הכול בהתכתבות, כיוון שאני מתגוררת באוסטרליה, מה שאומר שהזמנים שונים. אבל לא היו לנו יותר מדי הודעות אימייל דחופות של הרגע האחרון, כך שזה היה בסדר. ואני עושה את מרבית העבודה שלי באימייל, למרות שזה תענוג להיות מסוגלת לשבת יחד בחדר אחד ולעבוד על פרויקט עם לקוח.
בגלל שאנחנו חברות אני חושבת שהתחלנו ליהנות מאוד גם מיצירת עיצובי בדים מפיסות של איורים!
איך את מתחילה לעבוד על פרויקט חדש? ובאופן ספציפי, איך התחלת לעבוד על גובולינו?
קודם כול אני קוראת את הספר ובוחרת סצנות שיכולות להיות איורים טובים. אז אני נעשית אכולת לבטים וחוסר ביטחון עצמי לזמן מה. זה תמיד קורה. כיום אני משאירה לזה זמן ועובדת בינתיים על משהו אחר. אז אני מתאמנת בציור של כל דבר מיוחד בשביל הספר – אפילו שמרתי על החתולים של מישהו במשך שבוע וציירתי אותם. אז שלחתי לגילי מבחר של סקיצות ראשוניות – מספר רעיונות לכל פרק. היא בחרה את אלו שמצאו חן בעיניה, ואז ציירתי אותם.
האם הסתכלת על מהדורות קודמות של הספר כרפרנס, או כמקור השראה? אם כן, ספרי לנו על כך, ואם לא, למה?
ניסיתי לא להסתכל על יותר מדי תמונות עד שעשיתי את הסקיצות הראשוניות. קל מאוד להידמות יותר מדי לציורים של מישהו אחר, או ללכת רחוק מדי בניסיון לצייר אחרת. אבל קשה לא להציץ!
כמה זמן עבדת עליו ומה היו האתגרים ו/או ההנאות מתהליך היצירה?
הקריאה והספקות דורשים את מרבית הזמן – כן הצללתי את כל התמונות פעמיים, פעם אחת על המחשב, מה שסיפק תוצאה מכנית מדי, ואז עם צבעי מים מדוללים. זאת הייתה עבודה נוספת, אבל היה כיף למצוא משהו שהייתי מרוצה ממנו.
זה היה ספר מאוד נחמד לאייר, כך שהיה כיף למצוא את הצורות שאהבתי, שהתאימו לסיפור, (אם לצטט את פייר דה סאב, שוב). אה, ואין לי כישורים (מלשון כישור), אז הייתי צריכה לכתוב לחברים שלי שמכירים טווייה בשיטה הישנה, כדי לגלות איך היית מחזיקה פלך אם הייתם משתמשים בפלך אם הייתם משתמשי בו כדי לשחק עם חתלתול.
כמו כן, הייתי צריכה לצייר את מכשפת הים פעמיים, כי גילי אמרה שבולט בבירור שאני אוהבת אותה יותר כי הציור היה יפה מדי (רואים? אנחנו מבינות אחת את השנייה)! אז ציירתי אותה מחדש, אבל במקום לתת למכשפה חתול רגיל, נתתי לך שמפמנון (Cat Fish, באנגלית), כי זה הצחיק אותי.
ומה חשבת על הספר? האם דעתך עליו השפיעה על העבודה עליו?
אני אוהבת את הספר. הוא כל כך נעים, וסובב סביב הרעיון של למצוא מקום שקט בעולם, לפחות לזמן מה. לאהוב ספר עלול להוביל לבעיות כמו זו עם מכשפת הים שהוזכרה קודם! אבל זה הופך את כל התהליך ליותר מהנה. איירתי בעבר סיפורים שלא אהבתי וגם זה יכול להיות כיף, כי אז אני צריכה לנסות למצוא איך לצייר סיפור שאני לא אוהבת בצורה מושכת. אני חושבת שזה טוב כשמאיירים/ות משנים את הסיפורת איך הם יוצרים משהו חדש.
לפעמים, אם אני אוהבת ספר יותר מדי, אני לא רוצה לשנות משהו בטעות, ואז אני צריכה לשחרר את עצמי ולהסתכן, למרות שזה לא באמת סיכון.
איך את יודעת כשאחד האיורים מוכן להישלח? האם לפעמים את רואה עבודה שלך מודפסת וחושבת שהיית יכולה לעשות אותה יותר טוב?
כשאני מרוצה ממנו. זה נשמע פשוט, אבל סביר להניח שזה לא. זה מעבר קומפוזיציה וצבע ומשקל של הקו, ואיפה הוא יתאים עם הטקסט, ומה עם הומור ודייקנות? אבל אני לא באמת מחלקת את זה ככה. אני פשוט מציירת עד שאני מרוצה מן הצורה. ולפעמים אני ריכה לצייר מחדש, אם משהו לא מוצא חן בעיני המו"ל.
כל פרויקט מלמד אותי משהו חדש על ציור. כך, כשאני מסתכלת לאחור לאחר שאני מסיימת, אני רואה את הגרסה הנוכחית של עצמי שיכולה הייתה לצייר את הדברים אחרת. אבל זה תמיד הטוב ביותר שהגרסאות הוותיקות יותר של עצמי יכולות היו לעשות.
אילו יכולה היית לבחור כל סופר/ת, מכל תקופה בהיסטוריה ובכל מקום בעולם, עבור מי הייתי רוצה לאייר, ואיזו יצירה היית בוחרת?
כרגע, הייתי רוצה לעשות סדרה של ציורים מצחיקים של גאווה ודעה קדומה. אולי אעשה את זה כדי לשעשע את עצמי. וגם הייתי רוצה לאייר את החבר המשותף שלנו, כאילו שזה היה ממלכת פנטזיה, מה שדי נכון. אה, וספרי ארץ הפיות של קתרין מ. ולנטה, למרות שאני אוהבת את האיורים הנוכחיים מאוד. וכל ספר של דיאנה ווין ג'ונס, אבל יותר מכול את גופכלב (Dogsbody) ואת הטירה הנעה של האול. ואת מרי פופינס, ו… ו… ו…
אם היית יכולה לחזור אחורה בזמן ולפגוש את עצמך, איזו עצה היית נותנת לקתלין המתחילה?
החזיקי מעמד! המשיכי לעשות מה שאת עושה. ציירי המון. דברי עם אנשים על סיפורים.
נשמע כמו עצות טובות. תודה רבה ונשמח אם תעדכני אותנו לגבי פרויקטים נוספים בעתיד!
