תחנה מרכזית – ביקורת ספר

ביקורתו של צפריר גרוסמן על ספרו החדש של לביא תדהר, "תחנה מרכזית", שצפוי לצאת בהמשך השנה

כפי שלהקת טיפקס היטיבה לתאר בשירה, "מדינה אחרת", משנת 1995, התחנה המרכזית הישנה של תל אביב היתה אכן מדינה אחרת, שילוב מרתק וקשה להסבר של תבלינים, מוכרי נעליים ואביזרים לרכב (ספק גנובים, ספק נאספו על-ידי ימאים נועזים), קולנוע עם סרטים מפוקפקים והמתנה ארוכה ברציפים ללא גג בקיץ או בחורף לאוטובוס. לחיפאי זה, שהיה צריך לעלות על אוטובוסים מאותם רציפים שבורים בשנות ה-80, זכורות חוויות לא נעימות במיוחד, ולכן שמחתי מאוד כאשר בשנת 1993 הוקמה התחנה המרכזית החדשה, חלום רטוב שכלל משחקי ארקייד מצויינים, חנויות עם דיסקים (שהשירים עליהם נצרבו על-ידי ימאים אמיצים לא פחות), וגם עוגת הגבינה הטובה ביותר. אבל גם שם, כדרכו של כל מרכז תחבורה אדיר, התחיל לצמוח עולם אחר לגמרי. חסרי הבית התחילו לתפוס מקומות עזובים בתחנה וכך גם נערים ונערות שברחו מהבית. מהגרי העבודה מכל מדינות אפריקה ואסיה התחילו למצוא שם את מקומם והאזור בתוך ומסביב לתחנה התחיל לשנות את אופיו בהדרגה.

בספרו החדש של לביא תדהר "תחנה מרכזית", אנחנו מבקרים את התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, אבל הפעם מדובר בעתיד הרחוק מאוד. התחנה המרכזית של תל אביב הינו המקום שבו מוקם נמל החלל הגדול והמעלית האדירה שבה אנשים משתמשים על מנת לרדת ולעלות מתחנת "השער", היושבת מעל לאטמוספירה. אבל העולם המקיף את התחנה המרכזית השתנה כמעט ללא היכר. העולם התקדם והאינטרנט הפך להיות "השיחה", שהגישה נעשית אליה באמצעות שתל ממסר הגדל יחד עם העובר עצמו, כך שלמעשה, כבר מגיל ינקות, אנחנו לעולם לא לבד. המלחמה בין ישראל לפלסטין כבר הסתיימה, בעוד שרוב האידיאולוגים מעדיפים לעזוב את כדור הארץ ולהקים את הקיבוצים על מאדים. באזור מסביב לתחנה המרכזית מתגוררים צאצאים של המהגרים שהגיעו בהמוניהם אל תל אביב בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל מצאו את עצמם כבולים פיזית ונפשית אל אותה תחנה מרכזית. בין האנשים המסתובבים שם ניתן למצוא את מרים ג'ונס, הידועה גם בשם מאמא ג'ונס, צאצאית של מהגרים אפריקאיים ויהודיים, מנהלת הקיוסק הקטן לאנשי המקום, אחיה אצ'ימוונה, סוחר הספרים שלא התחבר במודע אל "השיחה", חי בבדידותו ומחפש בנרות אחר ספרים ישנים, איזובל צ'ו, שמבלה את ימי חייה בתוך משחק המציאות המדומה "גילדות אשקלון" ובלילות מבלה עם אהובה מוטל הרובוטניק, ספק אדם ספק מכונה, אשר זוכר את הימים בהם נלחם במדבריות סיני ואיברהים, איש האלטע-זאכן, הנוסע על הכרכרה הרתומה לסוס, משכונת עג'מי לשאר חלקי תל אביב, על אף שאנשים רבים מוכנים להישבע שהוא כבר עושה זאת כמה מאות שנים.

"תחנה מרכזית" הוא ספר מד"ב ישראלי, וזה מפתיע עקב כך שלביא תדהר אינו חי כבר שנים רבות בישראל, אבל הוא מבין ומכיר את הרוח החיה של המקום. זהו אולי ספר המד"ב הישראלי השאפתני ביותר שאי פעם נכתב ומזכיר מאוד בכתיבתו את היפריון המשובח של דן סימונס. הסיפור מסופר מנקודות המבט השונות של האנשים המקיפים את התחנה המרכזית, מאיברהים, דרך מאמא ג'ונס, איזובל, מוטל, ועוד כמה דמויות מפתיעות אחרות. דרך נקודות המבט השונות, אנחנו זוכים לפסיפס מרתק של עולם המוכר לנו מאוד אבל עדיין שונה מאוד. העולם עשיר ביותר, ונראה שאנחנו רק מגרדים את קצה קצהו של הקרחון, וההיסטוריה שאנחנו מקבלים על העולם היא מעטה מאוד, ועל אף שאנחנו מקבלים רמזים, רב הנסתר על הגלוי. כמו כן, לביא מנהל מערכת יחסים אוהבת עם ספרי המד"ב והפנטזיה הישראלים לאורך השנים, כפי שכבר עשה בספר שכתב יחד עם ניר יניב "רצח בדיוני". הוא מעניק לאחת הדמויות את השם בוריס צ'ונג, המזכיר את צ'ונג לוי, הגיבור בן המהגרים של יואב אבני וגם חולק כבוד לספרי ערפדים ישראלים כגון "דם כחול" של ורד טוכטרמן ו"לילה אדום" של גל אמיר (שזוכה לתואר ספר הערפדים הישראלי הראשון) שורדים את מעבר השנים ונמכרים במחירים מופקעים וגם סדרות הספרות הזולה של פטריק קים איש הקרטה, ורינגו, לוחם הצדק במערבונים זוכים להכרה ולאהבה. לביא תדהר מנהל רומן ספרותי עם הספרות הזולה כבר בספריו הקודמים כמו "אוסמה" ו-"A man lies dreaming", ונראה שהוא נהנה מכל רגע.

"תחנה מרכזית" הוא גם ספר על זהות. בעוד שבישראל של ימינו אנו, וגם בארה"ב לפני הבחירות, הקיצוניות מקבלת במה מרכזית, "תחנה מרכזית" מציג לנו נקודת מבט מרוככת יותר, סובלנית יותר. בעוד שאנו רואים כי אכן המהגרים וצאצאיהם ירשו את אזור נווה שאנן והתחנה המרכזית ויפו תהפוך לאחת מהערים של המדינה הפלסטינית, המעבר בין שתי המדינות לתוך המדינה הפנימית של התחנה המרכזית נעשים ללא כל קושי, ללא כל פחד, ועל אף שיש עדיין גזענות ופחד, המעבר משתנה מבני האדם לעבר ה"אחרים", בינות מלאכותיות שאיש אינו יודע מה הן מחפשות ומה הן למעשה רוצות מבני האדם, על אף שכמה חוששים כי כמה מהם כבר מתחילים לגשש את דרכם אל העולם הגשמי. ההבדל בין ערבים ליהודים אינו קיים עוד, ושניהם יכולים לשבת בשמחה בקיוסק הקטן של מאמא ג'ונס ולשתות כוסית של ערק כמיטב המסורת של אריה אליאס, על אף שהם יסתכלו בעין עקומה על הרובוטניקים המסכנים בפינות הרחוב, המבקשים חלקי חילוף מעוברי אורח ומכורים לסם המעניק לחייהם משמעות.

זהו לא ספר עבור כל אחד, אבל מי שיתמיד בו ייהנה מאוד. העלילה שלו הייתה גורמת לאריסטו לתלוש את שיערותיו מראשו, היא אינה ליניארית ודורשת הרבה ריכוז מצד הקורא וגם אין לה גיבורים או קונפליקט, אלא פיסת חיים בעולם עתידי של תל אביב שכבר שכחה את מהותה, בכדור ארץ שכבר אינו מרכז החיים, ביקום שמכיל עוד הרבה יותר. ואולי למעשה הגיבורה המרכזית היא למעשה התחנה המרכזית, שנמצאת כמו מגדל אייפל, בזווית עינם של כל הנוכחים במקום, ניצבת גבוהה ומכוערת כמו מרכז הגלגל כשהאנשים מסביבה הם חישורים המתהלכים לאורכה, מנסים להסתתר, אבל לא יכולים ממש לברוח ואולי אף לא רוצים, לצאת מהגבול של התחנה, מהעולם הקטן שהם בראו להם. כמו בבואה עצובה לימינו אנו, למקום שמראה לאנשים המתגוררים בו שהם יכולים לצאת ממנו לכל נקודה בארץ, אבל הם לעולם לא יכולים לעזוב.

Central Station (תחנה מרכזית)

מאת: לביא תדהר

הוצאה: Tachyon (מאי 2016)

מספר עמודים: 240