ביקורתה של גילי טייכהולץ על הסרט, הגל החמישי", המבוסס על סדרת הספרים הפופולרית של ריק יאנסי

"הגל החמישי" יכול היה להיות הסרט הפוסט אפוקליפטי הטוב ביותר שראיתי מימיי, והוא אכן כזה, עד לסיומו שמבלי לספיילר, פשוט הורס אותו.

הסרט מספר על נערה ילידת אוהיו, שמופרדת מאחיה הקטן ויוצאת למסע של 130 ק"מ כדי להתאחד אתו בחזרה, בתקופה שבה חייזרים המכונים "האחרים", פלשו לכדור הארץ והתחילו להשמיד את הגזע האנושי, במטרה להשתלט עליו ולהתיישב בו בעצמם.

כבר בתחילתו שובה הסרט את הצופים בסצנת אקשן כבדה ואנושית מאוד, של נערה בעולם הרוס, שנושאת M16 ומגיעה לשאריות של מכולת. היא אורזת בתיק שלה כל מה שהיא יכולה למצוא – החל מבקבוק מים וסרדינים ועד מברשת שיניים וטמפונים. אני מודה, זה איכשהו אמין יותר מתיק שמלא רק בפחיות שימורים, כשמדובר על נערה בסוף העולם. היא מוצאת שם איש פצוע שמתחנן לעזרה, ובמקום לגשת לעזור לו, היא מכוונת עליו את הרובה שלה ודורשת ממנו להראות את שתי הידיים שלו ומתעמתת עמו בחשדנות אלימה. רק אחרי אותה סצנה מלהיבה ומטלטלת הסרט משיב את הצופים אחורה בזמן ומזמין אותם לשמוע איך הכול קרה.

אף רגע דל

דבר מצוין ראשון שאפשר לומר על "הגל החמישי", זה שהוא לא משאיר את הצופים משועממים וגם אינו מתיימר להיות משהו שהוא לא. זהו לא סרט נעורים על ילדה בתיכון והוא לא מתאמץ להיות כזה. זהו סרט על סוף העולם. לכן יש בדיוק שלוש דקות שבהם קאסי (קלואי גרייס מורץ) היא נערה מתבגרת בתיכון, עם חיים רגילים, חברות רגילות, ואפילו קראש חמוד, בפניו היא כמובן מביכה את עצמה. אבל הסרט לא נותן לצופים להתרגל. מהר מאוד מתחיל הבלגן, כשהחייזרים פולשים עם עב"ם גדול בשמיים ומכניסים את העולם כולו לבהלה. הסרט פשוט לא מבזבז שנייה מיותרת על אקספוזיציה, משיל מן הדרך את כל הסחות הדעת ומגיע הישר לעלילה. A++, כל הכבוד. לא השתעממנו לרגע.

מחסור בהיגיון בסיסי

הבעיה היחידה שהייתה לי עם ההתחלה של הסרט, היא הצורה המאולצת שהפרידו את קאסי מסאם (זאכרי ארתור). פריט המידע הזה לא מחדש דבר, הקטע הזה מופיע כבר בטריילרים. חיילים מגיעים למחנה הפליטים ורוצים לקחת את כל הילדים אתם למחנה הצבאי משלל סיבות – זו שנותנים בהתחלה, כדי להגן עליהם, וזו שנותנים בסוף, שספוילרים. סאם שוכח איכשהו את הדובי שלו בחדר, וקאסי, שנאמר לה לפני שנייה לא לעזוב את אחיה לשנייה, רצה מהר מהאוטובוס כדי לקחת את הדובי. האוטובוס נוסע בלעדיה, כמובן – דבר שהיה נחסך אם רק הייתה מבקשת מהנהג של האוטובוס לחכות רגע. הם רצו לקחת את הילדים, זה לא שהם עשו להם טובה, לא הייתה להם שום סיבה להשאיר את אחת הילדות מאחורה כשהיא רוצה לבוא. וזה שדווקא על הסצנה החלשה הזו הסרט כולו מבוסס, על הניסיון של קאסי למצוא שוב את אחיה הקטן, זה חבל. אבל כמה מהר שסלחתי לזה.

הגל הרביעי

80% מהסרט מוקדש לגל הרביעי – מצב שבו לא ניתן לסמוך על אף אחד כי כולם עלולים להיות חייזרים. זה היה ריאליסטי להפליא ותענוג לכל הדעות. לראשונה על המסכים, ראיתי דמות ראשית שחוטפת כדור ברגל ולא מצליחה לעמוד (שלא לדבר על להמשיך ללכת) וכמעט מדממת למוות כ שהיא עושה מאמץ מוגזם לזוז. הדמויות אמינות מאוד לאורך הסרט, מפגינות מגוון רגשות גדול, שכולו מובן ולגיטימי, החל מפחד, עבור בזעם, וכלה בתשוקה – הכול מרגיש נכון.

במהלך הגל הרביעי, עלילת הסרט מתפצלת לשתי נקודות מבט – אחת של קאסי מבחוץ שמנסה להגיע למחנה בעזרתו של אוון (למרות שהיא אומרת לו שוב ושוב שהיא לא רוצה את עזרתו), לבין נקודת המבט של בן פאריש (ניק רובינסון), הקראש של קאסי מהתיכון, המפקד על יחידה מיוחדת בצבא.

רינגר (מאיקה מונרו), צעירה קשוחה שמצורפת ליחידה של בן, היא הדמות המגניבה של הסרט. היא לא מקבלת שיט מאף אחד, אף אחד לא מחפיץ אותה, ומי שמנסה חוטף אגרוף אל קנה הנשימה. הדבר המוזר והלא-אמין היחיד שלה, זה האיפור השחור המוגזם סביב העיניים, אותו היא מחדשת מדי יום, בזמן שהעולם מושמד והיא צריכה להיות חיילת – כאילו להיות ראקון יציל אותה איכשהו.

איפה הגל החמישי כשצריך אותו?

התפתחות העלילה בסרט נהדרת, אך לא אפרט עליה יותר מידי, כי ספוילרים. אך כן אומר שמצד אחד התפניות העלילתיות לא היו צפויות מדי, אך מצד שני, בדיעבד מתגלה כי היו להן רמזים וש"היינו צריכים לדעת". התפנית הראשית באמת שיפרה באופן משמעותי את העלילה, וכמעט הספיקה כדי להציל את הסרט מן ההרס האיום והנורא שפוקד אותו לקראת הסוף. היא הייתה חזקה, היא הייתה בנויה היטב, היא השאירה אותי עם פה פעור ועצרתי את הדם ביד של בן-זוגי-שיחייה מהתרגשות. חבל שכל האפקט נהרס כתוצאה ממקרה קשה של תסמונת הערפד הצמחוני (אם וכאשר תראו, תבינו).

אני מודה, בעקבות קריאת הוויקיפדיה על הספר שעליו מבוסס הסרט (בחיאת, אל תקראו את ערך הוויקיפדיה אם אתם לא רוצים ספוילרים), אני נאלצת להודות שזה באמת די דומה למה שקרה בספר. אבל לסרטים המבוססים על ספרים יש, בדרך כלל, נטייה לשנות את כל מה שקורה בספר, כך שיוצא שכל קשר בינם לחומר המקורי מקרי בהחלט. למה דווקא הפעם, כשזה גרוע, התעקשתם לדבוק בפרטים האלה, אה?

לסיכום

לסיכום, עד לעשרים דקות האחרונות של הסרט, הוא היה מדהים. אבל מדהים בקנה מידה יוצא מגדר הרגיל – כזה שהשאיר אותי לחוצה ומודאגת ולא יכולתי להתיק את המבט מהמסך לשנייה. הקטעים המשעשעים היו משעשעים ברמה מושלמת לאופי של הסרט; כלומר, לא מגוחכים ולא מאולצים. הדמויות היו מלאות, מעניינות, מעוררות סימפטיה ואהדה, וכל מה שיכולתם לבקש מסרט פוסט אפוקליפטי על פלישת חייזרים. לחוויה מלאה ומהנה באמת, הפסיקו לצפות בסרט כ-20 דקות לפני הסוף והמציאו סוף חדש משלכם.